פנחס יחזקאלי: קיפוח יחסי – ההיגיון הפרדוקסלי של הקיפוח

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת, לחצו כאן] [לאסופת המאמרים בסוגיית משבר קליטת יהודי אתיופיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן]

המאמר עודכן בתאריך 30 במאי 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

קיפוח מוגדר כ"אפליה לרעה, התנהגות לא הוגנת כלפי מישהו" (מילוג). הוא נוצא כשמישהו אחר - שאמור לקבל יחס שווה למקופח - מקבל יחס טוב יותר, טובות הנאה,  אהבה, התייחסות או מעמד גבוה יותר.

תחושת קיפוח היא תופעה שנוצרת בקרב בני אדם, כשהם חיים בקבוצה, משמע, במסגרת חברתית ארגונית. אדם על אי בודד לא יכול להרגיש מקופח.

תחושת קיפוח יכולה להתפתח בכל סוג של קבוצה: משפחה, ארגון, חברה וכדומה (נחמיאס, 2016).

[להרחבה על 'קיפוח אובייקטיבי', לחצו כאן]

[בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: [email protected]]

'קיפוח יחסי' (Relative deprivation) - להבדיל מ'קיפוח אובייקטיבי' - הוא הרגשה סובייקטיבית (אישית) של אדם, שנוצרת מתוך התייחסות לקבוצת התייחסות מסוימת.

מונח זה נטבע על ידי הסוציולוג סמואל א' סטופר (ראו תמונה משמאל), במלחמת העולם השנייה. משמעו, שאנחנו מעצבים את הרשמים שלנו, לא בצורה גלובלית, אלא בצורה מקומית. אנחנו לא מציבים את עצמנו בהקשר הרחב ביותר האפשרי, אלא משווים את עצמנו עם אנשים 'שנמצאים אתנו בסירה אחת'. תחושת הקיפוח שלנו היא יחסית

[בתמונה משמאל: הסוציולוג סמואל א' סטופר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Joseph William Ryan. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הגדרת אדם כמקופח היא תמיד הגדרה עצמיתהרגשת קיפוח היא הרגשה שאדם יוצר לעצמו, כלפי עצמו וביחס לסביבתו, והיא בחירה שלו.

[לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

[הכרזה: ייצור ידע]

כאשר רוב חבריה של קבוצה מחזיקים בתחושה סובייקטיבית של אותו קיפוח יחסי, משתרשת אותה תחושה בתוך התרבות הארגונית של הקבוצה. למשל: קבוצת העולים מאתיופיה; קבוצת הערבים בישראל; קבוצת האפרו אמריקנים בארצות הברית; וכדומה.

הסבר זה מאפשר לנו להסביר תצפיות תמוהות מסוגים שונים (ראו דוגמאות בהמשך). מסיבה זו, 'קיפוח יחסי' יוצר, לעתים, פרדוקסים, והוא אחת הסיבות למה שמכונה 'ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת' (ראו בהמשך המאמר).

[להרחבה בנושא תרבות ארגונית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'קבוצות', לחצו כאן]

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

למה דווקא שוטרים צבאיים אינם חשים קיפוח?

הסוציולוג סמואל א' סטופר מונה על ידי הצבא האמריקני, בתקופת מלחמת העולם השנייה, לבדוק את העמדות ואת המורל של החיילים האמריקנים, וחקר בסופו של דבר חצי מיליון גברים ונשים. (גלדוול, 2014, ע' 75; ראו את כריכת הספר משמאל).

סטופר שאל גם חיילים ששירתו במשטרה הצבאית, וגם חיילים ששירתו בחיל האוויר, עד כמה הצליחה היחידה שלהם לזהות ולקדם אנשים בעלי יכולת. התשובה הייתה ברורה. לשוטרים הצבאיים הייתה דעה חיובית פי כמה על הארגון שלהם מאשר למגויסים של חיל האוויר (גלדוול, 2014, ע' 75).

על פני הדברים, זה לא היה הגיוני. המשטרה הצבאית החזיקה באחד משיעורי הקידום הגרועים ביותר בכל הצבא האמריקני. בחיל האוויר היה אחד השיעורים הגבוהים ביותר. הסיכוי של חייל להתקדם לקצונה בחיל האוויר היה גבוה פי שניים מזה של חייל במשטרה הצבאית. אז, למה היה השוטר הצבאי מרוצה יותר? (גלדוול, 2014, ע' 75).

התשובה, לפי ההסבר הנודע של סטופר, היא שהשוטרים הצבאיים השוו את עצמם רק לשוטרים צבאיים אחרים. ואם קיבלת קידום במשטרה הצבאית זה היה אירוע כל כך נדיר שהסב לך אושר רב. ואם לא קודמת, היית באותה סירה עם רוב חבריך. לכן, לא הצטערת כל כך (גלדוול, 2014, ע' 75).

"השווה אותו לאיש חיל האוויר עם אותה השכלה ואותו זמן שירות," כתב סטופר. סיכוייו לקבל קידום לקצונה היו גבוהים מ־ 50 אחוז. "כאשר קיבל קידום, קודמו גם רוב עמיתיו בענף, וההישג שלו היה פחות בולט מאשר במשטרה הצבאית. אם לא עלה בידו לקבל קידום בשעה שהרוב קיבלו, הייתה לו סיבה כפולה ומכופלת להרגיש תסכול אישי, שהיה יכול להתבטא בביקורת על שיטת הקידום." (גלדוול, 2014, עמ' 76-75). זוהי מהות הקיפוח היחסי!

למה מתאבדים יותר במקומות שהרוב מאושרים יחסית?

למשל: שיעורי ההתאבדות גבוהים יותר דווקא בארצות שאזרחיהן מגדירים את עצמם כמאושרים מאוד, כמו שווייץ, דנמרק, איסלנד, הולנד, וקנדה; ולא בארצות כמו יוון, איטליה, פורטוגל, וספרד, שאזרחיהן מתארים את עצמם כלא מאושרים ביותר. אם אתם מדוכאים במקום שרוב האנשים לא מאושרים, אתם משווים את עצמכם למי שנמצאים סביבכם ואינכם מרגישים רע במיוחד. אבל, קשה להיות מדוכא בארץ שכל האחרים מתהלכים עם חיוך גדול על הפנים... (גלדוול, 2014, ע' 76). 

ההיגיון הפרדוקסלי של העולים מאתיופיה

לקראת יום העצמאות 2018 פורסמה ב- ynet כתבה מרגשת על שארית הפלשמורה באתיופיה, שמצפים לרגע הגעתם לישראל: "... הם חיים בלי שירותים או חיבור למים, כביסה עושים בדלי - ותנור האפייה הוא העצים שאוספים מהיער. "אל תשכחו אותנו", מתחננים כ-8,000 היהודים שנותרו במחנות המעבר בגונדר ואדיס אבבה..."

[לכתבה המלאה ב- ynet, לחצו כאן]

בסופו של דבר, מן הסתם, יתגשמו תקוות המצפים והם יעלו לארץ המובטחת. הם יזכו בשירותים מודרניים ובחיבור למים ולחשמל, וליכולת לרכוש מכונת כביסה... יושקעו סכומי עתק בהבאתם ובקליטתם, אבל לא יעבור זמן רב, והמרירות תתחיל לבצבץ, ועימה הטענות על קיפוח (כמו גם ההלקאה העצמית על כישלון בקליטה). מקבלי ההחלטות יודעים היטב שטוב הם לא יוכלו לצאת מהסיפור הזה; וזה חלק מהסיבה של הדחייה בהבאתם לארץ.

אז אין סיכוי לקלוט את העולים בדרך שלא תייצר אצלם תחושות קיפוח? כמובן שלא! ברוכים הבאים להיגיון הפרדוקסלי של הקיפוח:

  • העולים סובלים, וחולמים על ישראל;
  • הם מקבלים אישור עליה, ומצויים באופוריה (נקודת השיא);
  • ואז הם מגיעים לארץ. לאט לאט, זיכרונות הקשיים באתיופיה מתעמעמים; ומצטברים קשיי הקליטה. מיקומם החברתי והכלכלי ביחס ל'ותיקים', הופך משמעותי יותר ויותר עבורם;
  • היפוך.

[לאוסף המאמרים על ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת, לחצו כאן] [לאסופת המאמרים בסוגיית משבר קליטת יהודי אתיופיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

One thought on “פנחס יחזקאלי: קיפוח יחסי – ההיגיון הפרדוקסלי של הקיפוח

  1. Pingback: מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א באתר ייצור ידע - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.