עידן ניידיץ: לחמוק מתאי הגזים

[בתמונה: דוגמת תא גזים במחנה השמדה: 100 אנשים הרוגים בכל שעה, בכל יום]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

עידן ניידיץ - סטנדפיסט - מפרסם סדרת מאמרים המבוססת על יומנה של סבתו, אסתר ז"ל, ששרדה את השואה. במהלך המלחמה, שפרצה כשהיא בת 9 בלבד, שרבבה זיכרונות על פתקים, אותם החביאה בשיערה, ולאחר המלחמה איגדה ליומן. היומן ראה אור במהדורה מיוחדת לאחר מותה.

ביומן היא מגוללת את סיפורה האישי. את אבדן משפחתה, את ההתמודדות בגטאות, את הנסיעה ברכבת הצפופה לאושוויץ, את הבריחה מתא הגזים, את המסע הרגלי של מאות הקילומטרים בשלג.

*  *  *

"...

"סופרים אותנו פעם נוספת. מרחוק שומעים מוזיקה שמטרתה לטשטש את המציאות. הם מכריחים יהודים לנגן בתזמורת. אנו עוברים על פני צריפים ועוד צריפים. זו הדרך למשרפות. אני רוצה לברוח, אך מפחדת מפני הכלבים הגרמניים. כולנו יודעות לאן הולכים. כולנו בוכות. כל עוד אני צועדת – אני חיה. אני יודעת שברגע שאברח הכלבים הענקיים יאכלו אותי. אף אחד לא מעז לזוז.

אנחנו עוברות על פני התזמורת ומתקרבות לקרמטוריום. חיוורות מפחד כולנו צועקות. אחיות אוחזות זו בזו בכוח, רק לא להיפרד. אנחנו נעצרות ליד צריף גדול. יוצאים ממנו גרמנים ומחכים לקרבנות הבאים. אני יודעת שפה מגיע קִצי. אני מחליטה לאסוף את כל כוחותיי ולברוח מהר, אך איני מספיקה. הם דוחפים אותנו לחדר ומצווים עלינו להתפשט לגמרי.

[בתמונה: תזמורת אסירים במחנה מטהאוזן מלווה נידונים למוות, 1942. מקור: יד ושם]

מופיעים לפנינו גרמנים כפני רוצחים. הם מעמידים פנים כבודקים אם אנחנו מסוגלות לעבוד, אך כמובן שאף אחת לא נבחרת לעבודה, את כולנו הם דנים למוות. הם פוקדים עלינו לשבת בחדר שבו נמצאים דרגשים מסודרים מלמעלה עד למטה. אנחנו מחכות ויודעות שזה סופנו. אנחנו נדחסות עוד ועוד. אינני רוצה לשבת. אני עומדת ליד הדלת, מבפנים כמובן, ומחכה. הגרמנים דוחפים פנימה עוד ועוד נשים בעזרת מגלבים, מקלות שרצועות עור מחוברות אליהם. ברור לי שאם לא אברח בפעם האחרונה - מותי בטוח, תוך שתי דקות הוא יגיע. אני חושבת כיצד לברוח ורואה שמכניסים לחדר שליד הכניסה הצרה ארגז ובו מסכות לגרמנים ששומרים עלינו. אני מעזה לבקש מעובדת יהודייה שתנסה להסתיר אותי, אני מפחדת למות, אך היא כאילו אינה שומעת אותי. אני משתדלת לעמוד כל הזמן קרוב לדלת.

ברגע שנפתחת הדלת אני רואה בכניסה גרמני ענק עומד בפיסוק (עמידה גרמנית טיפוסית). בדיוק אז הוא שם את המסכה על פניו ואני קטנטונת ורזה (לא גדלתי הרבה בשנים שחלפו) נדחפת ורצה במהירות בין הרגליים של הגרמני ובורחת. המזל שוב לצדי. בדיוק באותו הרגע הם עסוקים בחבישת המסכות ואינם שמים לב אליי.

אני רצה מבלי לדעת לאן ולאיזה כיוון. אט-אט יורד הלילה. מה לעשות, איפה אוכל להסתתר וללון? אני רעבה וצמאה. כבר לא חשוב לי אם אחיה או אם אמות. אני מתיישבת בקרבת אחד הצריפים ופורצת בבכי מר. אחרי כמה שעות אני שומעת פתאום מישהו מתקרב אליי. אני פוחדת, רועדת ורוצה לברוח. הקול פונה אליי ברכות ואומר: "בואי ילדה, אל תבכי".

אינני רגילה למילים שכאלה, לכן הפחד מתגבר. מזמן לא שמעתי קול כזה.

אישה מתקרבת אליי. היא רוצה להציל את חיי. אני רעבה ואין לי לאן ללכת. היא אומרת: "אני "בלוק-אלטרסטה", האחראית על המחנה, בואי איתי. תהיה לך הזדמנות לברוח מאושוויץ, אשלח אותך עם אנשים מבוגרים לעבודה."

אינני מאמינה, אך מקווה שזה נכון. היא מסתירה אותי במשרד שלה. אולי מצאתי חן בעיניה, הרי אני ילדה, על ראשי שיער, אולי אני נראית נחמד.

"אני אשמור עלייך קצת", היא אומרת ונותנת לי לאכול. יהודייה נתנה לי מכות כשביקשתי כוס מים, ואילו גרמנייה עוזרת לי. במשרד שלה יש פתח למחבוא מתחת לאדמה ושם היא מסתירה אותי כמה ימים, עד שיוצא טרנספורט של בריאים לעבודה. לפעמים זו תרמית ומוליכים את האנשים לגז, ולפעמים באמת שולחים לעבודה. הפעם יצא טרנספורט לעבודה בבתי חרושת בשביל הגרמנים.

בשבע בערב עלינו להתכונן לנסוע. אני מצורפת לקבוצה של נשים כשירות לעבודה. כולן מסתדרות ליד הצריף בשורה. האישה הגרמנייה מסתירה אותי בתוך שמלה מסמורטטת של אישה אחרת. זו לא בעיה להסתיר אותי, קטנה ורזה כמו גפרור.

מתחילים לזוז, סופרים את כולם. הלב שלי נופל. מזל שחושך בחוץ ולא רואים אותי. מרחוק נראה השער. הצלחתי לצאת מהגיהינום הזה, מאושוויץ. אני מצומקת ואומללה, אך חיה.

לילה, חשוך, בקושי רואים איש את רעהו. אנחנו ממשיכים ללכת וללכת. עשרים יום אנחנו הולכים. איננו יודעים לאן ומה יהיה גורלנו. עוצרים בשדות קצורים, שותים מי בוץ. יצאנו הרבה ונותרנו מעט. הדרך קשה.

[בתמונה: צעדת המוות. מקור: יד ושם]

לילה אחד מרחוק נראים אורות. לפנינו צריף ומסביבו שולחנות ועליהם לחם. עינינו הרעבות לא מאמינות. מחלקים לכל אחד מאתנו חתיכת לחם ומרגרינה. מסדרים אותנו בשורות ודוחפים לקרונות של בהמות. בכל קרון קטן שבעים וחמישה איש. קשה לתאר את הדוחק. אנשי אס-אס סוגרים את הקרונות. נוסעים כמה קילומטרים. הרכבת נעצרת. שקט מסביבי ואני נורא רעבה. אני אוכלת את מנת הלחם שקיבלתי לכל שעות הנסיעה.

השעה מאוחרת. אני נרדמת מעייפות. בשעה מוקדמת בבוקר אני מתעוררת מרעב. אבל אין לי אפילו פרוסת לחם. אני מרגישה שאינני יכולה עוד להמשיך לנסוע. כמובן שאין לי ברירה. בשעות הצהריים הרכבת נעצרת וסוף סוף הקרון נפתח. בבכי ובצעקות כולם מבקשים קצת לחם. מרחוק אנחנו רואים אוטו מתקרב מלא בלחם. האנשים מתנפלים כמו חיות טרף, למרות שהלחם חמוץ ולא ראוי למאכל אדם. שניות ספורות חולפות עד שאני גומרת את המנה הקצובה לכל היום. אני כל כך רעבה שיכולתי לגמור עוד שתי מנות כאלה. הם מביאים לנו דלי מים ואנחנו שותים ממנו כמו סוסים. שוב סוגרים עלינו את הדלתות ואנחנו מנסים לישון.

פתאום אנו מתעוררים ברעש גדול של הפצצה. הרכבת נעצרת. ניגשים אלינו בריצה כמה גברים פולנים וצועקים שנברח מן הרכבת כיוון שמפציצים, אך אין באפשרותינו לברוח כי הקרונות סגורים ואין אפילו חלון.

אנחנו דופקים בכל הכוחות שעוד נותרו לנו, אולם אין איש סביבנו. כל הגרמנים ברחו כדי להסתתר ואותנו השאירו ככה. הרכבת רועדת והפצצות הולכות ומתקרבות אלינו. פתאום נופלת פצצה בקרון השכן. שלוש מאות איש נהרגים במקום.

אחרי ההפגזה הרכבת לא יכולה להמשיך בדרכה עד שתתוקן. את הדלתות הם לא פותחים. כולם מציצים דרך סדקים קטנים בקרונות. אנחנו רעבים כזאבים. בינתיים כמה כבר מתו מרעב ומצמא.

אחרי שלושה ימים של עינויים אנחנו שומעים קולות של גרמנים. הגענו. מהר, להתכונן לצאת. אנשים מתחילים לצאת חצי מתים, מלוכלכים, רעבים, בקושי מסוגלים להחזיק את עצמם על הרגליים. הערב יורד, ולפנינו עוד דרך ארוכה מאוד של כמה קילומטרים עד למחנה. מובילים אותנו דרך יערות ושדות ריקים. מזרזים אותנו במקלות כמו פרות, חלק מאתנו נופלים בדרך בלי כוח חיים.

..."

[בתמונה: רכבת המוות. פתיחת דלת הקרון בתום הנסיעה... התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

2 thoughts on “עידן ניידיץ: לחמוק מתאי הגזים

  1. Pingback: עדויות השואה של עידן ניידיץ - ייצור ידע

  2. Pingback: שואה ומלחמה באתר ייצור ידע - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.