יוסף זהר: להביא את ההוֹדָאָה-הוֹדָיָה בפלילים לקבורה

 

[בתמונה: מודה בעל כורחו... התמונה היא צילום מסך]

[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]

ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.

לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.

*  *  *

בכל שנות הפעילות ההתנדבותית להפחתת מעמד ההודאה בפלילים, אני יכול לזקוף לזכותי, אם בכלל, הצלחה בשינוי דבר אחד: המינוח המשפטי בו משתמשים יועצי החקיקה של משרד המשפטים לציון הפללה עצמית. בדיעבד, למדתי על הצעה למינוח נכון משלי, שלא התקבל, אך על כך בהמשך.

פניתי בדוא"ל לאקדמיה ללשון העברית בשאלה בדבר הבדל המשמעות בין המילים הודיה להודאה, ואת תקציר תשובתה העברתי למשרד המשפטים. מסתבר כי: "בצמד הודיההודאה ניצלה לשון ימינו את כפל הצורות לבידול בין שתי המשמעויות של הפועל הודה: המילה הודאה מציינת הכרה באשמה, ואילו מקבילתה הודיה מציינת כמעט תמיד הבעת תודה. בלשון אנשי המשפט יש שימוש בצורה הודיה גם במובן 'הכרה באשמה'. כך למשל הביטוי "שתיקה כהודאה," שמקורו בתלמוד הבבלי, משמש בקרב משפטנים גם בצורה "שתיקה כהודיה".."

השימוש במונח "הודיה" עלול לטעת את הרושם כי הנאשם "מביע תודה" לחוקרים ולבית המשפט על שאפשרו לו "לפרוק" מעליו את האמת. אשליה זו, כי יש ביכולתנו לחקור צפונות לב אדם, מחזקת את הרושם השגוי כי אפשר לדעת את האמת על סמך הודאה בלבד, ללא ראיות תומכות.

כך למשל, עמוס ברנס התעקש על חפותו, אך לאחר ארבעה ימי חקירה בהם העבירו אותו מכוסה בפלנלית מממתקן חקירה אחד למשנהו, הודה בפני החוקרים ברצח רחל הלר ז"ל. בפסק הדין בבית המשפט המחוזי השופטים פתרו כך את הגרסאות השונות בחקירה: "התוודותו של הנאשם באה... מחמת לחצים פנימיים... באותה עת התרוצצו בקרבו שני מניעים, האחד רצונו להתפרק, אחרי מועקה ממושכת ומכבידה בדרך של התוודות, והשני, דחף טבעי של התגוננות מפני הצפוי לו בעקבות ההתוודות". "הכל באופן דמיון" אמר ברנס לחוקריו בעת שחתם על ההודאה:

בפגישה שנערכה עם שר המשפטים המנוח פרופ' יעקב נאמן, לקראת הדיונים על תיקון סעיף 12 לפקודת הראיות, אמרו לנו נציגי משרד המשפטים שהחליטו לקבל את המינוח הודאה. ואכן בהצעת החוק הממשלתית שהתגבשה מקץ יותר משלוש שנים, נצמדו המנסחים למינוח הודאה. את עמדתנו בדבר מעמד ההודאה בפלילים, לא קיבלו.

את ההתנגדות להצעה שלחנו לשרת המשפטים וליו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, בגילוי דעת כנגד המשקל המופרז שמייחסת מערכת המשפט הישראלית להודאות נחקרים ונאשמים, עליו חתמו משפטנים ואנשי אקדמיה בכירים.

עמדתנו בקצרה היא כי: "יש לדרוש ראיה בדרגת "סיוע", חיצונית להודאה, ללא קשר לאבחון הנאשם (כפי שנעשה בהצעת החוק). המחקרים מלמדים שלא רק בעלי לקויות וחולשות צפויים להודות הודאות-שווא, אלא גם אדם "נורמלי" לחלוטין עלול להודות הודאת שווא, הן נוכח שיטות פסיכולוגיות שמפעילים חוקרי המשטרה, כגון שקרים שלפיהם יש כנגד הנחקר ראיות חזקות, לרבות ראיות מדעיות (שאז הוא צפוי להתייאש מהאפשרות שיאמינו לו ועלול להודות הודאת-שווא בניסיון להשיג הקלה) והן במסגרת של עסקת טיעון, שם כבר ידועה התופעה של "הודאת-שווא רציונלית": הודאת- שווא בעבירה קלה עם עונש קל כדי שלא להסתכן בהרשעה בעבירה חמורה עם עונש כבד."

כדי להבין מהי עסקת טיעון, תארו לעצמכם תובע הנכנס לאולם ואומר לשופט את האמת: 'התמקחתי במסדרון עם בא כוח הנאשם, והסכמתי להוריד מכתב האישום את הסעיפים שאין להם בסיס עובדתי ושהשתמשתי בהם כאיום וקלף מיקוח, בתמורה להודאת הנאשם ולוויתורו על זכותו לנהל משפט הוכחות, ואנו מבקשים כעת כי תאשר את העסקה שהתגבשה ללא בירור העובדות'.

[על אשליית עסקאות הטיעון, לחצו כאן]

שימוש במינוח מעניק משמעות לפעולה, ולעיתים נועד להכשיר אותה. בפסק דין של בית המשפט העליון משנת 2002 (ע"פ 1958/98 פלוני נגד מדינת ישראל) החליטה השופטת דורית ביניש כי: "ברבות השנים קנה לו מוסד זה מעמד לגיטימי בשיטת המשפט שלנו, ונראה כי אין מקום עוד לכנותו בביטוי המבטא נימה שלילית. על כן, נראה כי ראוי יותר לכנותו 'הסדר טיעון' וכך נעשה מעתה ואילך."

[בתמונה: חוקר במשטרה הפלסטינית. לתמונת המקור לחצו כאן]

נסיגה מסוימת מעמדה זו ביטאה ביניש ביושבה כנשיאת בית המשפט העליון בתיק קצב, כשעמדה על כך ש"נקודת המוצא לעריכתו של הסדר טיעון היא כי מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך הגשת כתב אישום בהעדר הסדר טיעון בין הצדדים".

בהתנגדות נוספת להצעת החוק הממשלתית לתיקון סעיף 12 לפקודת הראיות, הציעה ד"ר אורנה אליגון-דר מהמרכז האקדמי כרמל, ללמוד מדרכי הפעולה של השב"כ, ולאמץ במקום הודאה, את השימוש במינוח "גרסה", השגור בתחום החקירות של השב"כ. המינוח "גרסה" אובייקטיבי ואינו מניח מראש כי תיאור עובדתי שנמסר מפי חשוד הוא בהכרח אמת או כזב.

האקדמיה ללשון העברית חתמה את תשובתה במלים: "הבידול בצמד הוֹדָאָההוֹדָיָה דומה לזה שחל בעברית החדשה בצמד הַלְוָאָההַלְוָיָה: בלשון חז"ל שתי הצורות משמשות לשתי המשמעויות, ואילו בימינו יוחדה הלוואה למתן כסף והלוויה להבאת המת לקבורה."

הגיעה הזמן להביא גם את ההוֹדָאָההוֹדָיָה בפלילים, האפשרות להרשעה עצמית ללא ראיות, לקבורה.

*  *  *

הרצאה על המאבק להפחתת מעמד ההודאה מתוכננת להתקיים במתחם שרונה ביום חמישי 12.10 בשעה שמונה בערב. אורח הכבוד - עו"ד דרור ארד-אילון, יו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין (2003-2013).

פרטים והרשמה בקישור: https://tinyurl.com/y7z7hmgo

[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]

 

4 thoughts on “יוסף זהר: להביא את ההוֹדָאָה-הוֹדָיָה בפלילים לקבורה

  1. Pingback: פנחס יחזקאלי: עשר כרזות על אכיפת חוק - אוסף שני - ייצור ידע

  2. Pingback: עסקאות טיעון באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  3. מאיר תודה על תגובתך.

    הציטוט הראשון של ביניש הוא מפס"ד משנת 2002 לפני כניסתה לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון, והשני מפס"ד משנת 2008, בשלהי כהונתה.
    על פסק הדין הראשון כתב פרופ' אורן גזל, כיום דיקן הפקולטה לשמפטים באונ' חיפה:
    "… משמעות השימוש בהסדרי טיעון כדי לעקוף קשיים ראייתיים היא הסמכת התביעה להחליט בדבר אחריותו הפלילית של הנאשם. אם נרשה לתביעה לפעול להרשעת הנאשם בהסדר, אף שיש לה ספק רב אם ניתן להרשיעו בהליך מלא, נוכל אולי להתגבר על קשיים ראייתיים במקרים המתאימים, אולם במקביל גם נאפשר לה להביא להרשעה כשהקשיים הראיתיים ילמדו על קיומן של ספק סביר באחריות הנאשם. הערכת התביעה כי הנאשם אשם למרות הקשיים בראיות עלולה להיות מוטעית. זו החלטה המתקבלת בהליך פנימי, בדלתים סגורות, בלא שניתנת לנאשם זכות טיעון ובלא מנגנוני ההגנה האחרים העומדים לרשותו בהליך הפלילי. (הסדרי טיעון ובעיית החף)

    חיזוק לטענה שנאשמים חפים מודים במסגרת עסקת טיעון עולה ממחקרו של ד"ר עמי קובו (כיום שופט בית המשפט המחוזי מרכז) – נאשמים בלתי עקביים בבית-המשפט: מודים באשמה וטוענים לחפותם, הוצאת נבו 2009.
    מתוך כ 400 נאשמים אשר רואיינו בבתי משפט השלום בישראל, עם צאתם מאולם הדיונים, כ 75% הודו באשמתם (שיעור ההודאות הסופי במדגם זה גדול יותר, שכן יתכן שחלק מהכופרים הודו בשלבים מאוחרים יותר).
    כרבע מתוך המודים באשמתם עשו זאת ללא עסקת טיעון פורמלית. מתוך אלו אשר הודו במסגרת עסקת טיעון, כ 30% טענו בריאיון לחפותם.
    אף לא אחד מהנאשמים אשר הודו שלא במסגרת עסקת טיעון פורמלית טען בריאיון לחפותו!

  4. א. אין הבדל בין שני הציטוטים מפי דורית בייניש, המובאים בגוף הרשימה. הניסיון לטעון שבמשפט השני הייתה נסיגה מהמשפט הראשון הוא בבחינת פרשנות מוטה ומטה.
    ודרך אגב, מדובר באותו תיק משפטי עצמו, שפעם נרשם עם מספרו ופעם כדיון בהסדר הטיעון של קצב.
    ב. העיסוק במינוחים, שכבודו במקומו מונח, אינו יכול להסתיר את מיעוט הודאות – הודיות השווא בישראל ואת המיעוט של הסדרי טיעון, שבהם הנאשם מודה במה שלא עשה (כפי שעד כה הוכח במחקרים שונים בישראל).
    ואם הכותב טוען ההפך – שיוכיח. אך,הוכחות כאלה אין לו ולאף אחד אחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.