יונתן ווינברג: אני חושש שמחר תהיה מלחמה…

[תמונת ירושלים והר הבית נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Andrew Shiva / Wikipedia קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0[תמונתו של ארדואן נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Gobierno de Chile קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0 cl]

יונתן ווינברג (בתמונה משמאל) הוא ראש התחום החברתי-כלכלי במכון 'ראות' לחשיבה אסטרטגית, ותושב שכונת יוספטל (פג'ה) בפתח תקווה. בוגר ישיבת בני עקיבא נר תמיד ובוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

*  *  *

אני חושש שמחר תהיה מלחמה.

סליחה על הדרמטיות והאורך.

מי יודע?

אף אחד לא יודע.

בין מהומות, לאינתיפאדה, למלחמה יש פערים וקשה להגדיר. אבל, עד שצה"ל עסוק ברקטה שעוברת מסוריה ללבנון, קורה כאן משהו שהוא הרבה יותר מורכב ומסוכן. מה שקורה, זה שאנחנו כישראלים מתווכחים בינינו האם זה לגיטימי או לא להגביר אמצעי אבטחה. במילים של בטחון מעל הכל ומה יותר בטוח כשבצד השני, נאבקים על המולדת ועל המקומות הקדושים.

והסכנה הגדולה עולה כי יש זהות שפתית (לפחות מהתקשורת) בין רבים מערביי ירושלים, החמאס, וטורקיה. נראה שטורקיה מנסה להזיז הצידה את ירדן, ולהוביל את העיסוק בכתר של העולם המוסלמי, בדרכה חזרה להפוך למעצמה דתית ולהחריב בדרך את כל מה שבנה אטאטורק, תהליך שקיבל תאוצה מבהילה מאז 'ניסיון ההפיכה' של לפני שנה, ומינוי עדנן טנריורדי ליועצו הצבאי של ארדואן. לפני חודשיים הייתה קריאה של ארדואן לכל המוסלמים להגן על אל אקצא.

אם תפרוץ אינתיפאדה, ותהפוך למלחמה, נדע שהמגנומטרים הם רק תירוץ. הממשל הנוכחי, יחד עם הובלתו החכמה של הרמטכ"ל, הצליח ב'מלחמה שבין המלחמות', להרחיק את המלחמה. אינתיפאדת הסכינים שהתפרצה, טופלה באופן מרשים ויוצא דופן, שהפתיע אפילו את הפלסטינים.

[בתמונה: דוד בן-גוריון נואם בכנסת (בית פרומין), 1957. התמונה היא נחלת הכלל]

מה שהכי מסוכן, זה חוסר הסימטריה. ישראל היא כאילו מאוד חזקה, אבל בישראל של היום אסור לדבר על דברים פשוטים, כמו המולדת והזיקה שלנו למקומות הקדושים לנו ביותר.

רבים מהמגשרים בתהליכי שלום באו מדיסיפלינות עסקיות. גם שם יש מרכיב של כבוד, אבל יש כאן פער אדיר. איש עסקים אחד, שמקדם יוזמת שלום, מחדד בדיבור שלו את היתרונות הכלכליים האדירים בשלום אזורי. אני בעד. אבל כשהעליתי בפניו את הכמיהה היהודית להר הבית, הוא קרא לי 'משיחיסט', שזה קריאה לאשפוז דחוף בשפה שלו. אני לא יודע למה מתכוונים כשאומרים שמשהו 'משיחיסט': האם הוא אחד שמעוניין לשחוט כבשים בבית המקדש או ערבים או שניהם, אבל אני יודע שזו דרך מצוינת להוציא אותם מהשיחה.

ואני לא מתכוון לצאת מהשיחה. כי למרות שאני ממש לא רואה מול העיניים את בית המקדש, אני חושב ש'נסיגה מחפירות חיינו' (כלשונות של בן גוריון "אין עם אשר יסוג מחפירות חייו'), זו בגידה בזהות הלאומית והיהודית שלנו. הוואקף בשנים האחרונות התאמץ מאוד לנקות את הר הבית מ'שאריות' ומהעתיקות הכי חשובות של העם היהודי. בזמן שאנחנו הריבון הרשמי בהר.

כשבטחוניסטים, יזמי שלום, אנשי תקשורת והבון טון הציבורי מוציאים מהשיחה את 'המשיחיסטים' של הר הבית, לא המשיחיסטים נפגעים, אלא הציבור עצמו. אי אפשר להוציא את הדת מהשוואה. אפשר לטאטא אבק מתחת לשטיח, לא נמר, אמר הרב פרומן על זה. החשיבה העסקית כלכלית היא גם הבסיס לחלוקת הארץ לקווי 67, משל הייתה טלית שאפשר לחצות לחצי כששני הצדדים אומרים 'כולה שלי'. הארץ היא אולי התינוק במשפט שלמה, שכשמנסים לנסר אותו הוא מקיז דם, ואולי חצר שותפים, שפשוט קטנה מדי מלהתחלק.

דבר אחד ברור: ערביי ישראל רואים באל אקצה את 'טבור הארץ'. קווי 67, הם אשליה בה השמאל ממשיך להזין בעיקר את עצמו. ערביי הגדה, בכלל לא רואים את התאריך הזה כקו שבר כפי שהראה ניר ברעם בפרויקט האחרון שלו (הארץ שמעבר להרים; ראו תמונת כריכה משמאל). המאבק הוא על הארץ כולה, דרך טבור הארץ, הר הבית. אם האנרגיות של האביב הערבי יתנקזו לכאן, זה יהיה רע ומר. במלחמה מסוכן מאוד לא להבין את הצד השני. אבל עוד יותר מסוכן זה לא להבין את עצמנו, ומה אנחנו רוצים. שם אני, ושם אנחנו. בהצלחה לנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.