הלקחים המבצעיים של עמונה

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי AK Rockefeller לאתר flickr]

רבים - ואני בתוכם - טוענים שהמשטרה עשתה עבודה טובה בעמונה (ראו, למשל, את מאמרו של ד"ר אבי ברוכמן: "המפכ"ל: כל הכבוד!").

אבל, תשבוחות אינן מחליפות תהליכים של לימוד הפקת לקחים. אז, מה היה לא טוב במבצע? מהן התהיות העולות מעבודת המשטרה שם? אציין לדוגמה שתיים כאלה, האחת בהיבט הטקטי, והאחרת בהיבט האסטרטגי של הטווח הארוך:

תהייה ראשונה: האם בית הכנסת היה צריך להיות אירוע נפרד?

בשלב המחשב שלפני התכנון, ראה המתכנן המשטרתי בעיני רוחו את הפינוי, כאירוע אחד, המתחיל ומסתיים ברצף. הוא לא ראה הבדל בין פינוי המשפחות, תושבי היישוב; לפינוי בית הכנסת, אליו התנקזו החוליגנים הצעירים שהסתננו למתחם, מתוך כוונה ברורה להפוך את אירועי בית הכנסת לזיכרון העיקרי מהפינוי. זו הייתה, לטעמי, טעות! בעמונה היו שתי קבוצות שונות של מפונים, שלכל אחת היה הרציונל שלה, והאינטרסים שלה. כל קבוצה חייבה דרך פעולה שונה בטווחי זמן שונים.

ההתייחסות לפינוי כרצף אחד (בצד הרצון הטבעי והישראלי כל כך, לסיים ולצאת לחופשת השבת...) גבתה מחיר כבד מהשוטרים: במהלך הכניסה למתחם הם נתקלו, כצפוי, בהתנגדות עזה, שכללה אלימות קשה במיוחד: השלכת אבנים, מטפי כיבוי, בקבוקי צבע קרשים ואמצעים נוספים לעברם. 17 שוטרים נפצעו במהלך הכניסה למתחם, המתווספים ל-24 שוטרים שנפצעו עד אז...

מתכנן שיודע להכיל מורכבות, היה צריך לבנות שני תהליכי פינוי שונים: המשפחות בנפרד ומתבצרי בית הכנסת בנפרד. שהרי, מרגע שהתקבצו כל 'עושי הצרות המקצועיים' בתוך בית הכנסת, והמתינו לשוטרים שייכנסו, מה בער לכוחות לעשות את רצונם? נכון היה להקיף את המקום באופן הרמטי, כך שמי שיוצא אינו חוזר פנימה, ולהתיש את אלה שבפנים בסוג של משא ומתן שתכליתו למשוך זמן. הזמן הוא החבר הטוב ביותר של החזק. למה למהר?

בחיים 'אין ארוחות חינם'. מי שנחפז יותר להגיע לסוף, משלם את המחיר. מנהיג טוב יודע, שלא רק הניצחון חשוב אלא גם המחיר ששילמת להשיגו. כיתור והתשה היו אולי מאריכים את הפינוי, אבל היו ללא ספק חוסכים בבריאות השוטרים.

תהייה שנייה: אז אפשר לפנות הפגנות אלימות ללא ציוד מיגון?

בעקבות הפינוי כתב ד"ר מאיר גלבוע: "... הפינוי של עמונה מוכיח, שהמשטרה יודעת לפנות ללא שימוש מיותר בכוח, ללא אלות, מגנים, קסדות, גז וכיו"ב. פיקוד המשטרה דאג גם לכך שהשוטרים ילבשו מדים בצבע רך, ולא אפור או שחור, שמשפיע לא רק על מי שרואה אותם, אלא גם על השוטרים עצמם, ובצורה לא מודעת גורם ליתר תוקפנות, כפי שמוכיחים זאת מחקרים רבים."

כל זה נפלא עד שמסתכלים על המחיר: 60 שוטרים פצועים!! כשאסרה המדינה בחוק התאגדות של שוטרים, היא הפכה את המפכ"ל לראש ועד השוטרים. האם היה ועד שוטרים כלשהו במדינות המערביות שבהם נהוג ועד, מתיר פציעה סיטונית של שוטרים למטרות כלשהן, טובות ככל שתהיינה? דומני שהתשובה ברורה מאליה!

יתרה מכך. הפינוי הזה הוא תקדים. מעתה יצפו מגזרים שונים בחברה - ערבים, אתיופים ואחרים - שהמשטרה תנהג בהם כמו במתנחלים, וששוטרים יגיעו לאירועי סדר לא ממוגנים. מה יקרה אז? מי ישלם את המחיר? השוטרים כמובן!  

 

3 thoughts on “הלקחים המבצעיים של עמונה

  1. Avi Brochman:
    אכן המשטרה הופעלה באופן שונה מארועי עבר של הפרות סדר…במבחן התוצאה המשימה הוגדרה כהצלחה למרות שגבתה מחיר בפצועים..נשאלת השאלה לגבי ארועים עתידיים..חובת ההוכחה היא על הארגון והעומד בראש…יחד עם זאת חשוב וראוי להדגיש שלכל ארוע מאפיינים שונים, מודעין אחר..ועוד..ולכן חייב להבדק כל פעם מחדש..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.