התבשרנו היום, כי השר ארדן מחבק יוזמה ישנה של משרד האוצר, ומאחד את מכלול הגופים העוסקים במניעה לגוף אחד, פעולה שתחסוך כפילויות בכוח אדם והוצאות שוטפות בסך 20 מיליון שקלים. אחרי 28 שנים של פעילות, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול צפויה להתפרק...
מטרת החלטתו של השר ארדן היא להקים במשרדו רשות לאומית אחת שתאגד תחתיה את כל הגופים שפועלים למאבק באלימות, בסמים ובאלכוהול. בהתאם לכך תעסוק הרשות החדשה במלחמה בשימוש בסמים ובאלכוהול, תרכז את פרויקט "עיר ללא אלימות" וכן תכלול את תוכנית "מצילה" (לא הצלחתי להבין מעולם, ה ההבדל בין שתי התכניות הללו...) .
השינוי הזה ינפק, מן הסתם, כותרות מאיימות לא מעטות בעתיד הקרוב על פגיעה קשה בציבור, במלחמה בסמים וכדומה, אבל האמת היא, שיש טעם רב בשילוב הזה, למרות שכדרכם של שינויים הוא יתקיים מהסיבות הלא נכונות... (אילוצי תקציב...).
[בתמונה: הכתבה הרלוונטית מישראל היום, 18/10/16, ע' 15]
מה נפסיד אם תבוטל הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול במעמדה הנוכחי?
סביר להניח שההפסד איננו בתוצאה. הנוער ימשיך לצרוך אלכוהול; מוסדות גמילה לטפל בצעירים הללו מעוד כעשרים שנה לערך יצוצו כפטריות אחרי הגשם; תהליך הדה-קרימינליזציה - ועם הזמן אף הלגליזציה - של הסמים הקלים ימשיך להתהוות, ומערכת אכיפת החוק תמשיך להתמודד עם הסמים הקשים. כל אלה יקרו עם הרשות ו/או בלעדיה.
המבחן הגדול של הרשות למלחמה בסמים היה צריך להיות הסמים הקלים. מגוף - שאחד מתפקידיו העיקריים הוא לרכז חומר מקצועי ולאתר מגמות - היה צריך לצפות להובלה של התהליך ולא להיגררות אחרי הבלתי נמנע. אבל, הבעיה העיקרית של גופים כאלה, שהתחום שאותו נועדו להשריש הוא תחום קיומם. לכן, כמו דייגים, שתמיד יעדיפו לדוג במקומות שבהם יש דגה בשפע, הם זקוקים לסמים כדי לחיות: יותר סמים זה יותר תקציבים ואמצעים. לכן, השמרנות והטיית המציאות מובנים בהם...
ומה עם ההיבט הניהולי - ביצועי - תקציבי?
רשויות ממשלתיות נולדו, בין היתר, כצורך ביורוקרטי להתגבר על היעדר שיתוף הפעולה הכרוני בין משרדי הממשלה השונים, באמצעות כינון גופים מתאמים. עיקר ההצלחה באיסוף חומר רלוונטי על הנושא שבטיפולן וביצירת קשרים בינלאומיים עם גופים רלוונטיים בחו"ל. אבל בהשגת המטרות שלהן הצלחתם מוגבלת בלשון המעטה. יתרה מכך: גם אם הן מתחילות את חייהן כמערכות הנשלטות על ידי מומחים, הן עוברות עד מהרה סטגנציה ופוליטיזציה, ומועדות 'להידבק' בשחיתות (כזכור, בתחילת שנת 2015 נעצר מנכ"ל הרשות למלחמה בסמים דאז, יאיר גלר, והושעה מתפקידו, זאת כחלק מחקירת פרשת השחיתות שנחשפה במסגרתה פעלו בכירים, בעיקר ממפלגת 'ישראל ביתנו', להעברת תקציבי ממשלה באופן לא חוקי).
כמו שמשרד האוצר הבין מהר, הרשויות הללו לא קידמו את העבודה המערכתית בשלטון המרכזי בישראל, ויצרו סרבול נוסף, ניהולי, ביצועי ותקציבי. התהוות הרשויות הללו וקצב צמיחתן מעורר השוואה עם בזבוזי העתק המתרחשים כתוצאה מריבוי העיריות והמועצות המקומיות והאזוריות [257 רשויות מקומיות פועלות במדינה קטנה, שיכולה להתנהל עם לא יותר מעשר מגה-רשויות מקומיות (ראו למשל: שאולי, 2013)].
ובכלל, בתחומים שבהם התקציבים מוגבלים יש כלל ברזל, שתמיד יהיה נכון: ההיבט המערכתי עדיף על ההיבט הסקטוריאלי. עדיף שמי שאחראי שארצנו תהיה נקייה מפשיעה, יתמודד עם השאלה הכוללת ולא רק עם שלוחותיה הספציפיות.
יתרה מכך, הגופים הפועלים, כמו משטרת ישראל למשל, הוכיחו שכשיש צורך, הם יודעים לשתף פעולה ללא הבזבוז הכרוך בהפעלת גופים כאלה. כך קרה למשל בנושא המאבק בפשע המאורגן והבנייה הבלתי חוקית.
Pnina Fss:
אז מה יעשו עם הכסף שיתפנה? יתרמו לצדקה? לרכישת ציוד לבית חולים? סתם ימוג בערפל?
Sara Konforty:
כל פעולה שיכולה לתרום לחסכון בהוצאות, ולכפילות מיותרת ברוכה בעיניי. ישנם עוד כפילויות שכאלו בתחומים רבים ולא ברור למה לא התעוררו קודם לכן ומדוע לא קמים ועושים שינויים לאלתר.
Moti Kleinman:
האיחוד הוא הדרך ולא המטרה, גם החיסכון לא. ארדן צריך להגדיר יעדים ברורים, מדידים ושקופים, ולשם כך צריך להתקיים שיח שיוביל לחקיקה ולרגולציה חכמה. הסכסוך במזה"ת, השלום הגלובאלי והצדק הבינלאומי נראים קלים וקרובים יותר להשגה..
אילוצי תקציב בהחלט סיבה טובה. אם היא תפגע בפעילות עצמה.