[בתמונה: שידול בני ישראל לחטא; התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

עודכן ב- 25 ביוני 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

לאחר סדרה של מקרים, בהם מנהיגותו של משה עמדה בפני מבחנים קשים - כדוגמת פרשת המרגלים והתלונות החוזרות ונשנות של עם ישראל בשל החוסר במים, מגיע בפרשת בלק בספר במדבר מקרה נוסף, שבוחן את מנהיגותו של משה בפני כלל העם:

מדובר במעשהו של זמרי בן סלוא, המתואר במקרא באופן הבא:" א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן. ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל. ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.(במדבר, פרק כ"ה, פסוקים א' – ט').

לפי המסופר כאן, זִמְרִי בֶּן סָלוּא - נשיא שבט שמעון - קיים יחסי אישות, לעיני כל ישראל, בפתח אוהל מועד, עם כזבי בת צור, בתו של אחד מחמשת נשיאי מדין. במקום לגלות מנהיגות אקטיבית, משה אינו עושה דבר פרט לבכי הפומבי שלו. זו לא המנהיגות שהעם מצפה לה. במשבר בסדר גודל שכזה, העם מצפה לתשובה מהירה וניצחת של מנהיגו, שמשום מה לא באה. הדבר מעורר תהיה רבה, היות ומשה עבר לפי המקרא לא מעט מקרים שקראו תיגר על מנהיגותו, והוא היה כבר אמור להפנים וללמוד ממקרים עברו כיצד להגיב. יתרה מזאת.

משה קיבל לעזרתו - בעקבות חוסר עמידתו האישית בפני תלונות העם - עזרה בדמות מועצה מייעצת של שבעים מזקני העם. גם הם אינם עוזרים לו במשבר הנוכחי, והפסיביות של הבכי הציבורי שלו מסמלת יותר מכל את חוסר מנהיגותו. לשון אחר – משה מאותת פעם נוספת כי אינו מתאים לעמוד בהנהגת העם המתכונן לכבוש את ארץ כנען מיד העמים היושבים בה.

["משה": פסלו של ליאונרדו דה ו'ינצ'י. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Tim Evanson לאתר flickr]

לא תמיד משה נהג באופן פסיבי שכזה. במעשה העגל לדוגמה, הוא שובר את הלוחות, הורס את העגל ומורה לשבטו שבט לוי להרוג את אלה שהעזו לעבוד עבודה זרה.

גם במחלוקת של קורח, מגלה משה תקיפות גדולה בניגוד חריף לשיתוק האוחז בו במקרה שלנו.

אולם לאחר מכן, מנהיגותו של משה הופכת לפסיבית, כפי שאכן אירע למשה בחטא המרגלים, לפי דברי המקרא הבאים: "ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל" (במדבר פרק  י"ד, פסוק ה).  יהושע וכלב בן יפונה, תפסו את תפקיד ההנהגה, ומנסים לייצב את המצב העדין שנוצר כפי שמדגיש המקרא בהמשך הדברים" "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד (שם, ז)… אך בה' אל תמרדו" (שם ט).

שתיקתו של משה הפכה לסמל המסחרי שלו. הוא נכנס לפעולה רק כאשר האל המקראי פונה אליו בחרון אף גדול, תוך שהוא מציע לחסל את עם ישראל. אז ורק אז משה קם, ופועל באופן אקטיבי מול האל, שיסלח לעם על מעשיו בחטא המרגלים. לו היה משה מפגין את אותה קנאות אקטיבית שהפגין בחטא העגל, היה בכוחו למנוע או לדכא את חטא המרגלים, לפני שהגיע לנקודת האל חזור.

גם במקרה זמרי בן סלוא, משה ממשיך בשתיקה הרועמת שלו, ותגובתו היחידה נוכח המשבר החדש הוא בכי. צורת מנהיגות זו מפנה את הבמה לכוחות אחרים לפעול, ובמקרה שלנו מי שמייצב את הכאוס השלטוני שנוצר הוא פינחס. למשה אבדה התקיפות המנהיגותית שלו ואין בכוחו לתת מענה הולם לאירוע.

אחרית דבר. משה בתחילת דרכו שילב באופן מושכל בין הענווה האישית שלו לבין קנאות דתית מתונה. ככול שעברו השנים, ולאחר כמעט ארבעים שנות נדודים ומשברים שהעמידו את הנהגתו במבחן, פעם אחר פעם, משה נשחק וכורע תחת העומס. קנאתו נעלמת ונאלמת, ורק גורמים חיצוניים יכולים להציל את המצב מקריסה מוחלטת. בהתערבות של פינחס במקרה זמרי בן סלוא, המקרא אומר כבר את מה שכולם יודעים. עבר זמן מנהיגותו של משה, ויש למנות מנהיג חדש. (הדבר אכן מתבצע בפרשה הבאה פרשת פינחס, עת יהושע נבחר במקום משה).

הביקורת של המקרא במקרה של זמרי בן סלוא וגם בחטא המרגלים ברורה. אל לו למנהיג להחזיק ברסן השלטון זמן רב מדי, היות וכל אדם, כולל משה, נשחק במשרתו השלטונית, ולכן יש להגביל את משך כהונתו של השליט ולרענן את ההנהגה מעת לעת.

בנוסף, אסור לתת בשעת דמדומי השלטון של מנהיג כלשהו, את הבמה או את האפשרות לכוחות אחרים לפעול, היות והם יכולים להיות כוחות ריאקציונרים שנזקם עולה על תועלתם הרגעית. יש לפעול אם כן לחילופי שלטון מהירים, בכדי לתת מענה מנהיגותי הולם לכל אתגר עתידי, ולבלום כל ניסיון של השתלטות לא רצויה של גורמים שליליים על הנהגת העם.

[לקובץ המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

מקורות

•   שנאן, א. מקרא אחד ותרגומים הרבה, תל אביב, ספריית הילל בן חיים-הקיבוץ המאוחד,2011.