אילי גולדברג: מדיניות הכליאה בישראל כפי שהיא משתקפת בעמדותיהם של מנהלי בתי הסוהר: ענישה או שיקום

מדיניות הכליאה בישראל

[תמונת המקור]

[לאוסף פרסומיה של ד"ר אילי גולדברג באתר, לחצו כאן]  [לאוסף המאמרים בנושא שיקום, לחצו כאן]

אף אחד לא באמת יודע ומכיר אומה עד אשר היה בתוך בתי המעצר שלה. אומה צריכה להישפט על ידי הדרך שבה היא מתייחסת לאזרחיה, אף הנמוכים ביותר (Mandela, 1994)

אילי גולדברג

ד"ר אילנה (אילי) גולדברג, קרימינולוגית, שירתה בשב"ס ישראל שנים רבות במגוון תפקידים וניהלה ארבעה בתי סוהר, בהם בית סוהר לנוער "אופק". כיום מרצה במכללה האקדמית בית ברל. מאמר זה פורסם לראשונה ב ופורסם בצוהר לבית סוהר גיליון 17, 2015

תקציר

מדיניות הכליאה בישראל, כפי שהיא משתקפת בעמדותיהם של 84 מנהלי בתי סוהר (גמלאים, מנהלים בפועל ומנהלים לשעבר הממלאים תפקידי מטה בשירות בתי הסוהר), היא ענישתית-אחזקתית לצד הצהרה על תמיכה בגישה שיקומית. ממצאי המחקר מספקים מידע על המאפיינים של מנהלי בתי הסוהר בישראל, על תפיסתם את תכלית הכליאה, תפיסתם את תפקיד בית הסוהר, עמדותיהם כלפי הגישה הניהולית הרצויה וכלפי דילמות מרכזיות בניהול בתי הסוהר (בית סוהר כארגון צבאי או כארגון אזרחי, עדיפות לכפיפות למשרד לביטחון-פנים או למשרד המשפטים ועוד). מנהלי בתי הסוהר בישראל נמצאים בקונפליקט תפקידי, שכן הם תומכים במובהק בשיקום, אך בפועל מתקיימת מדיניות כליאה ענישתית-אחזקתית. ברוח השינוי שחל בחברה המערבית המודרנית לחיזוק הגישה השיקומית בבתי הסוהר, נדרשת בישראל רפורמה במדיניות הכליאה, שתיתן תוקף לתפיסה שבית הסוהר הוא ארגון אזרחי ותגדיר את שיקום האסירים כיעד מרכזי. החלטה כזו עשויה להביא לידי שינוי בסדרי העדיפויות בפעילויות בתי הסוהר ולהקצאת משאבים בהתאם. היא עשויה לעודד את העשייה של מפקדי בתי הסוהר בתחום השיקום ולמנוע את הקונפליקט. 

מבוא

מדיניות הכליאה במדינות המערב עברה תהפוכות מאז הקמתו של בית הסוהר המודרני הראשון במאה השמונה עשרה. בתחילה הוקמו "בתי תיקון" שנועדו לפתור בעיות חברתיות ולשפר את תפקודם של האנשים החלשים והמזיקים בחברה (שוהם, שביט, קאבאליון ועינת, 2009). במשך שנים התמודדו בתי הסוהר עם העבריינות באמצעות תוכניות טיפול, עד אשר בשנות השבעים של המאה העשרים התגבשה התפיסה שבית הסוהר אינו מוסד מתאים לשיקום עבריינים (תימור, 2011). תפיסה זו קשורה להתחזקות הגישה הענישתית, לעיצוב מדיניות של כליאה לשם הרחקה מהחברה והרתעה (Cullen & Jonson, 2012), לעלייה דרסטית במספר הכלואים (ICPS, 21 בנובמבר, 2013) ולשיעור גבוה של חוזרים למאסר (בן צבי וולק, 2011; ברמן וולק, 2015; Austin, 2010; Cullen & Jonson, 2012; Howerton, Burnett, Byng, & Cambell, 2009; Padfield & Maruna, 2006; Wartna et al., 2010; Wong, 2011). אלא שהעלייה בשיעור הכליאה לא הביאה לידי ירידה בפשיעה (Blumstein, 2011; Liedka, Piehl, & Useem, 2006) ולא לידי צמצום החזרה למאסר (Cullen, Jonson, & Eck, 2012; Cullen, Jonson, & Nagin, 2011). יש עדויות שהמאסר כלל אינו מרתיע (Ritchie, 2011). לעומת זאת הביאו תוכניות הטיפול בכלא לירידה ניכרת בשיעור החוזרים למאסר (המועדות) (וייסבורד ואח', 2014 וייסבורד, שהם, אריאל, מנספייזר וגדעון, 2010; שגיא, 2007; תימור, 2006; 2011; Allen, Mackenzie, & Hickman, 2001; Aos, 2011; Lipsey & Cullen, 2007; Makarios, Steiner, & Travis, 2010; Olson, Rozhon, & Powers, 2009; Pearson & Lipton, 1999; Wilson, Bouffard, & Mackenzie, 2005; Wilson, Gallagher, & Mackenzie, 2000). לפיכך חזרו במדינות המערביות לתפיסה שיש לנקוט מדיניות כליאה שיקומית (Pollock, Hogan, Lambert, Ross, & Sunat, 2012) ולהעדיף אלטרנטיבות למאסר (Cullen & Johnson, 2012).

נזקי פשיעה גבוהים מעלים לדיון הציבורי את הסוגייה של תכלית הכליאה. מחצית מהציבור רואה בענישה מטרה עיקרית של כליאה, ואילו חמישית ממנו רואה בשיקום מטרה מרכזית (Carlson & Garrett, 2006). מקבלי החלטות מדגישים את הענישה כאמצעי למניעת פשיעה ולהרחקת פושעים מהחברה הנורמטיבית (Tewksbury & Mustain, 2008).

אם כן, החברה אמביוולנטית כלפי מטרות הכליאה (Pollock et al., 2012). מצד אחד, בתי הסוהר מתוארים כמוסדות קרימינוגניים, מאיצי עבריינות, שכן שיעור גבוה מהעבירות נעשה בידי אסירים משוחררים (Cullen, 2007; Nagin, 2012; Tonry, 2012) ונמצא שיעור גבוה של חוזרים למאסר (Cullen & Jonson, 2012). מצד שני, יש עדויות לשיעורי הצלחה גבוהים בצמצום המועדות כאשר נעשה שימוש בהתערבויות יעילות לטיפול באסירים ובכלל זה אימוץ גישות חיוביות בניהולם (אלישע, רונאל ואידיסיס, 2011; Ronel & Elisha, 2010).

מדיניות ענישה מחמירה באמצעות מאסר נובעת מהצורך להגן על הציבור באמצעות הרחקה (Applegate, Cullen, & Fisher, 2002; Chen & Shapiro, 2004; Nagin, Cullen, & Jonson, 2009), ובנויה על התפיסה שכל עבריין אחראי על מעשיו, עליו לשאת בעונש המאסר והחברה לא אחראית על שיקומו (Pollock et al., 2012). לעומתה מדיניות ענישה שמבוססת על גישה שיקומית נועדה לטפל בעבריינות שמקורה בפתולוגיה אישית או חברתית (Applegate et al., 2002), ובנויה על התפיסה שלעבריין יכולת התמודדות נמוכה בשל מעמדו החברתי הנמוך והחברה אחראית לשיפור מצבו (Pollock et al., 2012).

כאשר מדיניות הכליאה מבוססת על הגישה הענישתית-ביטחונית, היא מעצבת בכלא אקלים חברתי ותרבות ארגונית של סגירות ומתח. מדיניות כזו מתוארת כ"תרבות של רוע ואכזריות" ובאה לידי ביטוי באופן קיצוני בבתי סוהר סופר ביטחוניים (Craig, 2008). מדיניות זו נתמכת בטענה שהאסירים בתקופת מאסרם נמצאים "בקיפאון התנהגותי" (Oleson, 2002; Zamble & Porporini, 1990). כאשר מדיניות כליאה מבוססת על גישה שיקומית, היא מעצבת בכלא אקלים חברתי וארגוני של תקשורת פתוחה בין הסגל לבין האסירים, שכוללת מתן לגיטימציה של האסירים להנהלה (Garrabine, 2005; Ross, Diamond, Liebling, & Saylor, 2007; Sparks & Bottoms, 1995).

השיקום חזר להיות גורם בעל משמעות בניהול בתי סוהר (Heseltine, Sarre, & Day, 2011). הוגדלו התקציבים של תוכניות השיקום בבתי הסוהר (Scott-Hoyward, 2009) וירדו באופן ניכר הפשיעה והעלויות הישירות והעקיפות הנובעות ממנה (Andrews & Bonta, 2010; Drake, Aos, & Miller, 2009). יש דיווחים על ירידה במספר האסירים בארה"ב בכלל ובקליפורניה בפרט (Bureau of Justice Statistics Bulletin, 2010).

אפשר ללמוד על מדיניות הכליאה הנהוגה במדינה באמצעות עמדותיהם של מנהלי בתי הסוהר, משום שהם נמצאים בציר המחבר בין קובעי מדיניות הכליאה לבין יישומה בכלא. מנהלי בתי הסוהר משפיעים בדרך ניהולם ועמדותיהם על רמת האירועים השליליים בבית הסוהר, על מערכת היחסים בין האסיר לבין הסוהר ועל רמת השמירה על כבוד האדם, חירותו וזכויותיו בכלא. עמדותיהם מושפעות מהחברה שממנה הגיעו, מחוויותיהם ומניסיונם המקצועי, ולכן הן משמשות מתווך בעל משמעות בניהול בתי הסוהר (Ahn-Shik, Devalve, Develve, & Johnson, 2003; Askin-Plunk & Armstrong, 2003; Coyle, 2009; Hensley, Dunind, Tewksbury, & Dumond, 2002; Mears & Castro, 2006; Steiner, 2008; Tewksbury & Mustain, 2008).

בית סוהר הוא מקום מסוכן. מנהל בית סוהר נדרש לקבל החלטות שיש בהן סיכון גבוה לפגיעה בביטחון בית הסוהר ובביטחונם האישי של האסירים ושל אנשי הסגל והן עלולות לפגוע בקידומו (Chen, 2009; Hulsheger, Lang, & Maier, 2010). ניהול בתי הסוהר מושפע ממאפיינים אישיים של המנהל, בעיקר במישור המוסרי והאתי (Roberts, 2013).

חזון שירות בתי הסוהר בישראל, כפי שנקבע במשפט האסטרטגי:

"בית סוהר הוא ארגון ביטחוני בעל ייעוד חברתי המשתייך למערכת אכיפת החוק. תמצית תפקידו - החזקת אסירים ועצורים במשמרת בטוחה ונאותה, תוך שמירה על כבודם, מילוי צרכיהם הבסיסיים והקניית כלים מתקנים לכל האסירים המתאימים לכך, על מנת לשפר את יכולתם להיקלט בחברה עם שחרורם. זאת תוך שיתוף פעולה עם גורמי ממסד וקהילה שונים" (שירות בתי הסוהר, 2013).

בחזון ניתנת עדיפות חד-משמעית ליעד הביטחוני, והיעד השיקומי מכוון לאוכלוסיות מתאימות בלבד (תימור, 2009). במציאות, שיעור גבוה מהאסירים המתאימים לטיפול לא משולבים במסגרות טיפוליות, ורבים מהאסירים משתחררים מהכלא ללא תוכניות טיפול מתאימות בקהילה (מבקר המדינה, 2014).

במחקר זה נבחנת לראשונה מדיניות הכליאה בבתי הסוהר בישראל, כפי שהיא משתקפת בעמדותיהם של מנהלי בתי הסוהר בפועל ומנהלים לשעבר: מדיניות כליאה שיקומית או מדיניות ענישתית-ביטחונית. ממצאי המחקר עשויים לשמש את מתווי המדיניות במדינה, הרשות המחוקקת והנהלת בתי הסוהר בקביעת מדיניות כליאה וגיבוש אסטרטגיות למימושה.

מערכת הכליאה בבתי הסוהר בישראל

אחרי הקמת המדינה אופיין שירות בתי הסוהר בישראל במדיניות כליאה המבוססת על הגישה השיקומית. זאת כנראה מכיוון שהסולידריות החברתית הגבוהה, החזון הציוני, האתוס של הקמת המדינה, האוריינטציה הסוציאליסטית של מפלגות השלטון ושיקום העבריין כערך מרכזי במסורת היהודית חדרו גם לתחום הטיפול באסירים (איטון, 1965; תימור, 2009).

במדינות המערב המודרניות עלו מספר הכלואים, מספר האירועים השליליים בבתי הסוהר וחומרתם ושיעור הטרוריסטים הכלואים (Caeti, Hemmens, Cullen, & Burton, 2003; Ruddell & Norris, 2008). כתוצאה מכך התגבש בבתי הסוהר ניהול צבאי שהביא לידי מינוי מנהלים יוצאי צבא או משטרה ולשינוי במטרות שהוצבו בפני מנהלי בתי הסוהר (Caeti et al., 2003; Coyle, 2002; Souryal, 2009). בישראל התבססה גישה ענישתית-ביטחונית בשל העלייה בשיעור האסירים הפליליים, רמת המועדות הגבוהה, מינוי נציבים יוצאי צבא או משטרה, אילוצים כלכליים, המרד בכלא "שטה" והעלייה במספר האסירים הביטחוניים (גולדברג, 2014; ירושלמי, 2013; תימור, 2009; 2011).

תפיסת הביטחון במערכת הכליאה בישראל נגזרת מיישום לא עקיב של מדיניות כליאה שמושפעת מעמדתו של כל נציב בתקופת כהונתו, מציפיות הציבור ששירות בתי הסוהר ימנע בריחת אסירים ובד בבד יאפשר תנאי מחיה הוגנים בכלא, ומהתפיסה שחטו"ש (חינוך, בטיפול ובשיקום) הוא "כלי תומך ביטחון" (שירות בתי הסוהר, 2006, עמ' 9).

בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הייתה תנופת בנייה של מסגרות של טיפול וחינוך לאסירים ושל מסגרות להכשרת אנשי הסגל בתחום הביטחון (תימור, 2009), זאת על רקע המתח בין הגישה השיקומית, שמיוצגת על ידי גורמי הטיפול והחינוך, לבין הגישה הענישתית-ביטחונית, שמיוצגת על ידי צוות הביטחון. הגורם הביטחוני היה חזק יותר במשך שנים והשפיע על קבלת ההחלטות וסדרי הקדימויות בארגון. במרוצת השנים התגבשה פשרה שלפיה הביטחון והטיפול משלימים זה את זה, והטיפול, החינוך והתעסוקה "מייצרים" את הביטחון בכלא. אלא שיש פער בין הצהרת הארגון על היעוד החברתי שלו לבין המחויבות למימושו (תימור, 2009; שגיא, 2007).

בשנת 2012 נוסף סעיף לפקודת בתי הסוהר שנתן תוקף למשפט האסטרטגי, וקבע שאסיר ישולב בפעילויות שיקום ככל שיימצא מתאים לכך, במועד, בהיקף ובתנאים כפי שייקבעו בתקנות ובפקודות השירות. לשירות בתי הסוהר ניתן בחוק שיקול דעת רחב בקביעה של אילו אסירים מתאימים לשיקום ומה היקף התוכניות, אך אלה לא תורגמו עדיין לכללים מחייבים (מבקר המדינה, 2014).

שירות בתי הסוהר והמשטרה בישראל כפופים למשרד לביטחון פנים, דבר שמעמיק את האוריינטציה הענישתית-ביטחונית. עדות לכך היא העברת בתי המעצר המשטרתיים לאחריות שירות בתי הסוהר, למרות שההליך אמור להיות מטבעו באחריות המשטרה (תימור, 2009).

ישראל נמצאת בסביבה גאו-פוליטית רוויית מתחים הקשורים בביטחון המדינה, ושירות בתי הסוהר בישראל הוא חלק מכוחות הביטחון. עלייה במספר האסירים הביטחוניים והתחזקות ארגוני הפשיעה במדינה חייבו את שירות בתי הסוהר לפתח תורות לחימה להתמודדות עם אירועים קשים בקרב אסירים ביטחוניים ואסירים פליליים, ובד בבד לפתח דרכי פעולה הנוגעות לאסירים הפליליים ולטיפול בהם. מצב זה הביא ככל הנראה לחיזוק הגישה הענישתית-ביטחונית שמאפיינת את הטיפול באסירים הביטחוניים, ואשר חייבה השקעת משאבים רבים שבכללם הקמת יחידות מבצעיות מיוחדות, לעתים על חשבון השקעת משאבים באסירים הפליליים.

בישראל 20,242 אסירים ועצורים פליליים (שירות בתי הסוהר, 2015). 66% מהם מכורים לאלכוהול וחלקם מכורים גם לסמים (ולק, בן צבי, ספיבק וקון, 2013). שיעור המועדות בקרב האסירים הוא בין 41.3% ל-62%[2] (בן צבי וולק, 2011; וילנר, 2009; ברמן וולק, 2015; מבקר המדינה, 2014; שגיא, 2007). ובכל זאת, שיעור האסירים הנמצאים במסגרות טיפוליות קטן, גם בקרב האסירים שהוגדרו כמתאימים לטיפול (מבקר המדינה, 2014). בשנה משתחררים כ-7,500 אסירים, ורק כ-1,000 מהם מלווים באופן מקצועי על ידי הרשות לשיקום האסיר (אילוז-אילון, 2011). שירות בתי הסוהר של ישראל אינו משקם את רוב השוהים בו (תימור, 2011). מבקר המדינה מציין שלמרות שרצידיביזם מודד יעילות ואפקטיביות של הטיפול באסירים, הוא אינו יעד של שב"ס (מבקר המדינה, 2014).

יש בבתי הסוהר בישראל תוכניות שיקום מצליחות. הראיות הן שיעור המועדות של אסירים שהשתתפו במסגרות לטיפול באסירים מכורים העומד על 26% בלבד (שגיא, 2007), ושיעור המועדות של אסירים שהשתחררו מאגפי השיקום העומד על 25.4% בלבד (וייסבורד ואח', 2014; מבקר המדינה, 2014).

בישראל "עדיין לא גובשה מדיניות כליאה לאומית מושכלת וארוכת טווח שתתבסס על איזון נכון בין צרכי הביטחון של המדינה לבין צרכי הטיפול באסירים, ולא נקבעו למערכת מטרות ברורות ובנות ביצוע" (תימור, 2009, עמ' 32). מצב זה מצריך את מנהלי בתי הסוהר, המיישמים את מדיניות הכליאה, להתאים עצמם כל פעם מחדש למדיניות הנציב. אפשר להניח שחלק מהמנהלים נמצא בקונפליקט, שכן חלקם תומכים בגישה שיקומית בשעה שמדיניות הכליאה הנהוגה, כפי שהיא משתקפת בנתונים, היא ענישתית-ביטחונית. כיוון שכך, חשוב להכיר את תפקיד מנהל בית הסוהר, ודרכו ללמוד על מדיניות הכליאה.

תפקיד המנהל ועמדותיו כלפי מדיניות הכליאה

מנהל הכלא הוא משרת ציבור עם סמכויות שנתנה לו המדינה, ובכללן שימוש בכוח (Coyle, 2009). הוא אחראי על אוכלוסייה כלואה, הטרוגנית, עוינת וחשדנית, שחיה בתנאים של מחסור ומאופיינת בהפרעות התנהגות ובהפרעות אישיות. הוא משמש מעין הורה לאסיר - והדבר דורש ממנו להיות גמיש, הומני ורגיש - ובו בזמן הוא כולא אותו, ולעתים פוגע בזכויותיו כאדם מטעמים של ביטחון בית הסוהר וביטחון אישי. המנהל נדרש למנוע אירועים שליליים בכלא ולספק ביטחון לסגל ולאסירים (Ruddell & Norris, 2008), הוא נמצא בדריכות גבוהה רוב הזמן, ועובד בתנאים של צפיפות רבה, חוסר בכוח אדם וחוסר בתחזוקה מונעת (McCampbell, 2002). קונפליקט תפקידי גבוה נמצא בקרב מנהלי בתי סוהר בעלי מטרות סותרות: הן טיפוליות והן ביטחוניות (Coyle, 2002; Cullen, Latessa, Burton, & Lombardo, 1993; Hepburn & Albonetti, 1980).

תמיכת מנהלים בגישה ענישתית-ביטחונית נובעת מהתערבות משפטית, מצמצום האוטונומיה של המנהל על ידי התערבות של גורמי ביטחון וחוץ, מחשיפה לעיתונות, מהטפה להחמרה בענישה, מביקורת ציבורית, מעלייה באיומים לפגיעה בסדר בית הסוהר ומהצפיפות בבתי הסוהר (Cullen, et al., 1993). תמיכת מנהלים  בגישה שיקומית נובעת ממחקרים המעידים על הצלחות בטיפול באסירים, מתמיכה של אנשי מקצוע ושל הקהילה האקדמית בגישה השיקומית ומהניסיון האישי של מנהלים, שנוכחו לדעת שגישה זו מחזקת את ההתנהגות החיובית של האסירים (Cullen et al., 1993).

על פי הספרות המחקרית, מנהלים רואים בכליאה מטרה מרכזית של המאסר, ואחריו הרתעה, שיקום ולבסוף ענישה (Cullen et al., 1993; Johnson, Bennett, & Flanagan, 1997; Tewksbury & Mustain, 2008). מנהלות מיקמו את השיקום במקום השני (Ahn-Shik et al., 2003), ומנהלי בתי סוהר לנוער מיקמו את השיקום במקום ראשון (Caeti et al., 2003). הפעילויות העיקריות בשגרת החיים בכלא, לתפיסתם של מנהלי בתי סוהר, היא הגברת הביטחון (29%) ומניעת בריחות (27%), והפעילויות המשניות הן שיקום (18%), תעסוקה (16%) וענישה (12%) (Caeti et al., 2003; Cullen et al., 1993). לא נמצאו הבדלים בעלי משמעות בעמדות בין גברים לבין נשים בתפקידי ניהול של בית סוהר (Ahn-Shik et al., 2003; Cullen et al., 1993; Jurik, 1985; Van Voorhis, Cullen, Link, & Wolfe, 1991). עם זה נמצא שמנהלות תומכות בשיקום יותר ממנהלים, הן מנהלות בדרך כלל בתי סוהר לנשים ונוטות יותר לחדשנות ויוזמות (Ahn-Shik et al., 2003; Cullen et al., 1993; Tewksbury & Mustain, 2008).

הגורמים המשפיעים על עמדות של מנהלים הם תנאי עבודה, אקלים ארגוני ואקלים תעסוקתי (Cullen, Lutze, Link, & Wolfe, 1989; Jurik, 1985; Van Voorhis et al., 1991); מספר האסירים בכלא ומין האסירים (Cullen et al., 1993); מוצא עדתי - בני מיעוטים נוטים לגישה שיקומית גבוהה יותר מאשר קבוצת הרוב (Cullen et al., 1993); וכן ניסיון בעבודת הסוהרות, ניסיון בטיפול באסירים וותק בניהול הכלא שהוא מנהל.

לא נמצא מתאם חיובי בין ניסיון צבאי לבין גישה ניהולית (Cullen et al., 1993; Van Voorhis et al., 1991). לעומת זה נמצא קשר בין רמת ההשכלה לבין גישת הניהול. ככל שההשכלה גבוהה יותר, התמיכה בגישה השיקומית גבוהה יותר (Cullen et al., 1993) והעמדות כלפי האסירים חיוביות (Applegate et al., 2002; Costelloe, Chiricos, & Gertz, 2009). רוב אנשי המקצוע בתחום האכיפה מייחסים חשיבות לשיקום בכלא (Hensley, Koscheski, & Tewksbury, 2007), אך מביניהם עובדי בתי הסוהר תומכים יותר בגישה ענישתית (Kjeisberg, Skogloud, & Rustad, 2007). סטודנטים לקרימינולוגיה ולמשפטים תומכים בשיקום יותר מסטודנטים להנדסה ביו-רפואית, כנראה בגלל חוסר ידע מקצועי של האחרונים בתחומי ענישה ומשפט (לאלו ועינת, 2011), או משום שתפיסתם אינטואיטיבית או בנויה על חוויות אישיות (Hensley et al., 2007; Hensley, Miller, Tewksbury, & Koscheski, 2003).

נמצא ששכר גבוה קשור בתמיכה בגישה שיקומית, ועבודה על פי קדנציות מחזקת את הגישה הענישתית-ביטחונית (Cullen et al., 1989). ככל שהדרגה גבוהה יותר, כך מאמינים פחות בשיקום (Shamir & Drory, 1982). עבודה עם אסירים מביאה לידי אימוץ "פילוסופיה גמישה", שבה מפתחים גישה שיקומית ל"אסירים טובים" וגישה ענישתית "לאסירים רעים" (Cullen et al., 1993).

נמצא קשר בין סגנון הניהול לבין תפקוד המנהל. סגנון ניהול משתף נמצא במתאם גבוה עם שיעור נמוך של אירועים שליליים בבית הסוהר בשל הלגיטימציה שמקבלת ההנהלה מהאסירים (Steiner, 2008), ומנהלות מאופיינות יותר ממנהלים בסגנון ניהולי משתף (Ahn-Shik et al., 2003).

נמצא קשר בין שביעות רצון מהתפקיד לבין הגישה הניהולית הנבחרת. מנהלי בתי סוהר רואים בתפקידם גורם משפיע ביותר בכלא (Ahn-Shik et al., 2003). נמצא מתאם גבוה בין שביעות רצון של מנהלי בתי הסוהר לבין תמיכה בגישה שיקומית (Arthur, 1994; Caeti et al., 2003). גורמי הלחץ המשפיעים ביותר על עבודת המנהל הם האמון שנותנים בו הפקודים (Askin-Plunk, & Armstrong, 2013) והניסיון בעבודה הן בתחום הביטחון והן בתחום הטיפול (Ahn-Shik et al., 2003; Cullen et al., 1993). יתרה מזו, אמונה בשיקום מנבאת באופן מובהק שביעות רצון מהתפקיד, וקונפליקט תפקידי של מנהל בית סוהר מגביר את השחיקה ואת חוסר שביעות הרצון בעבודה (Caeti et al., 2003).

לבסוף, נמצא קשר חיובי בין פילוסופיה פוליטית לבין עמדות כלפי שיקום והרתעה: ליברלים (27.3%) נוטים לתמוך בשיקום יותר משמרנים (11.4%) וממפלגות המרכז (16.2%) (Ahn-Shik et al., 2003), וקשר חיובי נמצא בין מדיניות המדינה כלפי פשיעה לבין סוג הגישה הניהולית. מנהלים במדינות הנמצאות בדרום ארה"ב תומכים בגישה ענישתית-ביטחונית יותר ממנהלים בצפון ארה"ב. זאת כנראה על רקע מדיניות נוקשה כלפי פשיעה וסוציאליזציה ארגונית (Cullen et al., 1993).

מכל אלה עולה שיש מתאם בין מדיניות הכליאה בחברה ומאפיינים של מנהלים לבין הגישה הניהולית. מנהלי בתי סוהר מודעים למרכזיות תפקידם בכלא. הם שבעי רצון מתפקידם, ורובם, למעט מנהלים של בתי סוהר לנוער, תומכים בכליאה כתכלית המאסר למטרות הרחקה מהחברה. התוכניות הטיפוליות והתעסוקתיות נועדו לשרת בעיקר את הביטחון בבית הסוהר ואת שיפור הקשר עם האסירים כדי לשמור על הסדר והמשמעת. אפשר גם להסיק מהמחקרים ששביעות רצון מהתפקיד, סגנון ניהול משתף, מוצא עדתי, עמדות ליברליות, השכלה גבוהה וניסיון בסוהרות - הן בתחום הביטחון והן בתחום הטיפול - נמצאים במתאם גבוה עם תפיסת ניהול שיקומית.

במחקר זה נבחנת לראשונה מדיניות הכליאה הנהוגה בישראל באמצעות עמדות מנהלים של בתי סוהר. האם הקונ%D

ורבים מהאסירים משתחררים מהכלא ללא תוכניות טיפול מתאימות בקהילה (מבקר המדינה, 2014).

במחקר זה נבחנת לראשונה מדיניות הכליאה בבתי הסוהר בישראל, כפי שהיא משתקפת בעמדותיהם של מנהלי בתי הסוהר בפועל ומנהלים לשעבר: מדיניות כליאה שיקומית או מדיניות ענישתית-ביטחונית. ממצאי המחקר עשויים לשמש את מתווי המדיניות במדינה, הרשות המחוקקת והנהלת בתי הסוהר בקביעת מדיניות כליאה וגיבוש אסטרטגיות למימושה.

מערכת הכליאה בבתי הסוהר בישראל

אחרי הקמת המדינה אופיין שירות בתי הסוהר בישראל במדיניות כליאה המבוססת על הגישה השיקומית. זאת כנראה מכיוון שהסולידריות החברתית הגבוהה, החזון הציוני, האתוס של הקמת המדינה, האוריינטציה הסוציאליסטית של מפלגות השלטון ושיקום העבריין כערך מרכזי במסורת היהודית חדרו גם לתחום הטיפול באסירים (איטון, 1965; תימור, 2009).

במדינות המערב המודרניות עלו מספר הכלואים, מספר האירועים השליליים בבתי הסוהר וחומרתם ושיעור הטרוריסטים הכלואים (Caeti, Hemmens, Cullen, & Burton, 2003; Ruddell & Norris, 2008). כתוצאה מכך התגבש בבתי הסוהר ניהול צבאי שהביא לידי מינוי מנהלים יוצאי צבא או משטרה ולשינוי במטרות שהוצבו בפני מנהלי בתי הסוהר (Caeti et al., 2003; Coyle, 2002; Souryal, 2009). בישראל התבססה גישה ענישתית-ביטחונית בשל העלייה בשיעור האסירים הפליליים, רמת המועדות הגבוהה, מינוי נציבים יוצאי צבא או משטרה, אילוצים כלכליים, המרד בכלא "שטה" והעלייה במספר האסירים הביטחוניים (גולדברג, 2014; ירושלמי, 2013; תימור, 2009; 2011).

תפיסת הביטחון במערכת הכליאה בישראל נגזרת מיישום לא עקיב של מדיניות כליאה שמושפעת מעמדתו של כל נציב בתקופת כהונתו, מציפיות הציבור ששירות בתי הסוהר ימנע בריחת אסירים ובד בבד יאפשר תנאי מחיה הוגנים בכלא, ומהתפיסה שחטו"ש (חינוך, בטיפול ובשיקום) הוא "כלי תומך ביטחון" (שירות בתי הסוהר, 2006, עמ' 9).

בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הייתה תנופת בנייה של מסגרות של טיפול וחינוך לאסירים ושל מסגרות להכשרת אנשי הסגל בתחום הביטחון (תימור, 2009), זאת על רקע המתח בין הגישה השיקומית, שמיוצגת על ידי גורמי הטיפול והחינוך, לבין הגישה הענישתית-ביטחונית, שמיוצגת על ידי צוות הביטחון. הגורם הביטחוני היה חזק יותר במשך שנים והשפיע על קבלת ההחלטות וסדרי הקדימויות בארגון. במרוצת השנים התגבשה פשרה שלפיה הביטחון והטיפול משלימים זה את זה, והטיפול, החינוך והתעסוקה "מייצרים" את הביטחון בכלא. אלא שיש פער בין הצהרת הארגון על היעוד החברתי שלו לבין המחויבות למימושו (תימור, 2009; שגיא, 2007).

בשנת 2012 נוסף סעיף לפקודת בתי הסוהר שנתן תוקף למשפט האסטרטגי, וקבע שאסיר ישולב בפעילויות שיקום ככל שיימצא מתאים לכך, במועד, בהיקף ובתנאים כפי שייקבעו בתקנות ובפקודות השירות. לשירות בתי הסוהר ניתן בחוק שיקול דעת רחב בקביעה של אילו אסירים מתאימים לשיקום ומה היקף התוכניות, אך אלה לא תורגמו עדיין לכללים מחייבים (מבקר המדינה, 2014).

שירות בתי הסוהר והמשטרה בישראל כפופים למשרד לביטחון פנים, דבר שמעמיק את האוריינטציה הענישתית-ביטחונית. עדות לכך היא העברת בתי המעצר המשטרתיים לאחריות שירות בתי הסוהר, למרות שההליך אמור להיות מטבעו באחריות המשטרה (תימור, 2009).

ישראל נמצאת בסביבה גאו-פוליטית רוויית מתחים הקשורים בביטחון המדינה, ושירות בתי הסוהר בישראל הוא חלק מכוחות הביטחון. עלייה במספר האסירים הביטחוניים והתחזקות ארגוני הפשיעה במדינה חייבו את שירות בתי הסוהר לפתח תורות לחימה להתמודדות עם אירועים קשים בקרב אסירים ביטחוניים ואסירים פליליים, ובד בבד לפתח דרכי פעולה הנוגעות לאסירים הפליליים ולטיפול בהם. מצב זה הביא ככל הנראה לחיזוק הגישה הענישתית-ביטחונית שמאפיינת את הטיפול באסירים הביטחוניים, ואשר חייבה השקעת משאבים רבים שבכללם הקמת יחידות מבצעיות מיוחדות, לעתים על חשבון השקעת משאבים באסירים הפליליים.

בישראל 20,242 אסירים ועצורים פליליים (שירות בתי הסוהר, 2015). 66% מהם מכורים לאלכוהול וחלקם מכורים גם לסמים (ולק, בן צבי, ספיבק וקון, 2013). שיעור המועדות בקרב האסירים הוא בין 41.3% ל-62%[1] (בן צבי וולק, 2011; וילנר, 2009; ברמן וולק, 2015; מבקר המדינה, 2014; שגיא, 2007). ובכל זאת, שיעור האסירים הנמצאים במסגרות טיפוליות קטן, גם בקרב האסירים שהוגדרו כמתאימים לטיפול (מבקר המדינה, 2014). בשנה משתחררים כ-7,500 אסירים, ורק כ-1,000 מהם מלווים באופן מקצועי על ידי הרשות לשיקום האסיר (אילוז-אילון, 2011). שירות בתי הסוהר של ישראל אינו משקם את רוב השוהים בו (תימור, 2011). מבקר המדינה מציין שלמרות שרצידיביזם מודד יעילות ואפקטיביות של הטיפול באסירים, הוא אינו יעד של שב"ס (מבקר המדינה, 2014).

יש בבתי הסוהר בישראל תוכניות שיקום מצליחות. הראיות הן שיעור המועדות של אסירים שהשתתפו במסגרות לטיפול באסירים מכורים העומד על 26% בלבד (שגיא, 2007), ושיעור המועדות של אסירים שהשתחררו מאגפי השיקום העומד על 25.4% בלבד (וייסבורד ואח', 2014; מבקר המדינה, 2014).

בישראל "עדיין לא גובשה מדיניות כליאה לאומית מושכלת וארוכת טווח שתתבסס על איזון נכון בין צרכי הביטחון של המדינה לבין צרכי הטיפול באסירים, ולא נקבעו למערכת מטרות ברורות ובנות ביצוע" (תימור, 2009, עמ' 32). מצב זה מצריך את מנהלי בתי הסוהר, המיישמים את מדיניות הכליאה, להתאים עצמם כל פעם מחדש למדיניות הנציב. אפשר להניח שחלק מהמנהלים נמצא בקונפליקט, שכן חלקם תומכים בגישה שיקומית בשעה שמדיניות הכליאה הנהוגה, כפי שהיא משתקפת בנתונים, היא ענישתית-ביטחונית. כיוון שכך, חשוב להכיר את תפקיד מנהל בית הסוהר, ודרכו ללמוד על מדיניות הכליאה.

תפקיד המנהל ועמדותיו כלפי מדיניות הכליאה

מנהל הכלא הוא משרת ציבור עם סמכויות שנתנה לו המדינה, ובכללן שימוש בכוח (Coyle, 2009). הוא אחראי על אוכלוסייה כלואה, הטרוגנית, עוינת וחשדנית, שחיה בתנאים של מחסור ומאופיינת בהפרעות התנהגות ובהפרעות אישיות. הוא משמש מעין הורה לאסיר - והדבר דורש ממנו להיות גמיש, הומני ורגיש - ובו בזמן הוא כולא אותו, ולעתים פוגע בזכויותיו כאדם מטעמים של ביטחון בית הסוהר וביטחון אישי. המנהל נדרש למנוע אירועים שליליים בכלא ולספק ביטחון לסגל ולאסירים (Ruddell & Norris, 2008), הוא נמצא בדריכות גבוהה רוב הזמן, ועובד בתנאים של צפיפות רבה, חוסר בכוח אדם וחוסר בתחזוקה מונעת (McCampbell, 2002). קונפליקט תפקידי גבוה נמצא בקרב מנהלי בתי סוהר בעלי מטרות סותרות: הן טיפוליות והן ביטחוניות (Coyle, 2002; Cullen, Latessa, Burton, & Lombardo, 1993; Hepburn & Albonetti, 1980).

תמיכת מנהלים בגישה ענישתית-ביטחונית נובעת מהתערבות משפטית, מצמצום האוטונומיה של המנהל על ידי התערבות של גורמי ביטחון וחוץ, מחשיפה לעיתונות, מהטפה להחמרה בענישה, מביקורת ציבורית, מעלייה באיומים לפגיעה בסדר בית הסוהר ומהצפיפות בבתי הסוהר (Cullen, et al., 1993). תמיכת מנהלים  בגישה שיקומית נובעת ממחקרים המעידים על הצלחות בטיפול באסירים, מתמיכה של אנשי מקצוע ושל הקהילה האקדמית בגישה השיקומית ומהניסיון האישי של מנהלים, שנוכחו לדעת שגישה זו מחזקת את ההתנהגות החיובית של האסירים (Cullen et al., 1993).

על פי הספרות המחקרית, מנהלים רואים בכליאה מטרה מרכזית של המאסר, ואחריו הרתעה, שיקום ולבסוף ענישה (Cullen et al., 1993; Johnson, Bennett, & Flanagan, 1997; Tewksbury & Mustain, 2008). מנהלות מיקמו את השיקום במקום השני (Ahn-Shik et al., 2003), ומנהלי בתי סוהר לנוער מיקמו את השיקום במקום ראשון (Caeti et al., 2003). הפעילויות העיקריות בשגרת החיים בכלא, לתפיסתם של מנהלי בתי סוהר, היא הגברת הביטחון (29%) ומניעת בריחות (27%), והפעילויות המשניות הן שיקום (18%), תעסוקה (16%) וענישה (12%) (Caeti et al., 2003; Cullen et al., 1993). לא נמצאו הבדלים בעלי משמעות בעמדות בין גברים לבין נשים בתפקידי ניהול של בית סוהר (Ahn-Shik et al., 2003; Cullen et al., 1993; Jurik, 1985; Van Voorhis, Cullen, Link, & Wolfe, 1991). עם זה נמצא שמנהלות תומכות בשיקום יותר ממנהלים, הן מנהלות בדרך כלל בתי סוהר לנשים ונוטות יותר לחדשנות ויוזמות (Ahn-Shik et al., 2003; Cullen et al., 1993; Tewksbury & Mustain, 2008).

הגורמים המשפיעים על עמדות של מנהלים הם תנאי עבודה, אקלים ארגוני ואקלים תעסוקתי (Cullen, Lutze, Link, & Wolfe, 1989; Jurik, 1985; Van Voorhis et al., 1991); מספר האסירים בכלא ומין האסירים (Cullen et al., 1993); מוצא עדתי - בני מיעוטים נוטים לגישה שיקומית גבוהה יותר מאשר קבוצת הרוב (Cullen et al., 1993); וכן ניסיון בעבודת הסוהרות, ניסיון בטיפול באסירים וותק בניהול הכלא שהוא מנהל.

לא נמצא מתאם חיובי בין ניסיון צבאי לבין גישה ניהולית (Cullen et al., 1993; Van Voorhis et al., 1991). לעומת זה נמצא קשר בין רמת ההשכלה לבין גישת הניהול. ככל שההשכלה גבוהה יותר, התמיכה בגישה השיקומית גבוהה יותר (Cullen et al., 1993) והעמדות כלפי האסירים חיוביות (Applegate et al., 2002; Costelloe, Chiricos, & Gertz, 2009). רוב אנשי המקצוע בתחום האכיפה מייחסים חשיבות לשיקום בכלא (Hensley, Koscheski, & Tewksbury, 2007), אך מביניהם עובדי בתי הסוהר תומכים יותר בגישה ענישתית (Kjeisberg, Skogloud, & Rustad, 2007). סטודנטים לקרימינולוגיה ולמשפטים תומכים בשיקום יותר מסטודנטים להנדסה ביו-רפואית, כנראה בגלל חוסר ידע מקצועי של האחרונים בתחומי ענישה ומשפט (לאלו ועינת, 2011), או משום שתפיסתם אינטואיטיבית או בנויה על חוויות אישיות (Hensley et al., 2007; Hensley, Miller, Tewksbury, & Koscheski, 2003).

נמצא ששכר גבוה קשור בתמיכה בגישה שיקומית, ועבודה על פי קדנציות מחזקת את הגישה הענישתית-ביטחונית (Cullen et al., 1989). ככל שהדרגה גבוהה יותר, כך מאמינים פחות בשיקום (Shamir & Drory, 1982). עבודה עם אסירים מביאה לידי אימוץ "פילוסופיה גמישה", שבה מפתחים גישה שיקומית ל"אסירים טובים" וגישה ענישתית "לאסירים רעים" (Cullen et al., 1993).

נמצא קשר בין סגנון הניהול לבין תפקוד המנהל. סגנון ניהול משתף נמצא במתאם גבוה עם שיעור נמוך של אירועים שליליים בבית הסוהר בשל הלגיטימציה שמקבלת ההנהלה מהאסירים (Steiner, 2008), ומנהלות מאופיינות יותר ממנהלים בסגנון ניהולי משתף (Ahn-Shik et al., 2003).

נמצא קשר בין שביעות רצון מהתפקיד לבין הגישה הניהולית הנבחרת. מנהלי בתי סוהר רואים בתפקידם גורם משפיע ביותר בכלא (Ahn-Shik et al., 2003). נמצא מתאם גבוה בין שביעות רצון של מנהלי בתי הסוהר לבין תמיכה בגישה שיקומית (Arthur, 1994; Caeti et al., 2003). גורמי הלחץ המשפיעים ביותר על עבודת המנהל הם האמון שנותנים בו הפקודים (Askin-Plunk, & Armstrong, 2013) והניסיון בעבודה הן בתחום הביטחון והן בתחום הטיפול (Ahn-Shik et al., 2003; Cullen et al., 1993). יתרה מזו, אמונה בשיקום מנבאת באופן מובהק שביעות רצון מהתפקיד, וקונפליקט תפקידי של מנהל בית סוהר מגביר את השחיקה ואת חוסר שביעות הרצון בעבודה (Caeti et al., 2003).

לבסוף, נמצא קשר חיובי בין פילוסופיה פוליטית לבין עמדות כלפי שיקום והרתעה: ליברלים (27.3%) נוטים לתמוך בשיקום יותר משמרנים (11.4%) וממפלגות המרכז (16.2%) (Ahn-Shik et al., 2003), וקשר חיובי נמצא בין מדיניות המדינה כלפי פשיעה לבין סוג הגישה הניהולית. מנהלים במדינות הנמצאות בדרום ארה"ב תומכים בגישה ענישתית-ביטחונית יותר ממנהלים בצפון ארה"ב. זאת כנראה על רקע מדיניות נוקשה כלפי פשיעה וסוציאליזציה ארגונית (Cullen et al., 1993).

מכל אלה עולה שיש מתאם בין מדיניות הכליאה בחברה ומאפיינים של מנהלים לבין הגישה הניהולית. מנהלי בתי סוהר מודעים למרכזיות תפקידם בכלא. הם שבעי רצון מתפקידם, ורובם, למעט מנהלים של בתי סוהר לנוער, תומכים בכליאה כתכלית המאסר למטרות הרחקה מהחברה. התוכניות הטיפוליות והתעסוקתיות נועדו לשרת בעיקר את הביטחון בבית הסוהר ואת שיפור הקשר עם האסירים כדי לשמור על הסדר והמשמעת. אפשר גם להסיק מהמחקרים ששביעות רצון מהתפקיד, סגנון ניהול משתף, מוצא עדתי, עמדות ליברליות, השכלה גבוהה וניסיון בסוהרות - הן בתחום הביטחון והן בתחום הטיפול - נמצאים במתאם גבוה עם תפיסת ניהול שיקומית.

במחקר זה נבחנת לראשונה מדיניות הכליאה הנהוגה בישראל באמצעות עמדות מנהלים של בתי סוהר. האם הקונפליקט בין הגישות, כפי שתואר במבוא, בא לידי ביטוי בעמדות המנהלים?

נבדקה כל האוכלוסייה של מנהלי בתי הסוהר בפועל, ובכלל זה מנהלים לשעבר (גמלאים ומנהלים לשעבר הממלאים תפקידי מטה בשב"ס). הקבוצה העיקרית היא מנהלים בפועל, שכן אלה משקפים את המציאות. הגמלאים מספקים מידע על מדיניות הכליאה במרוצת השנים, ומנהלים לשעבר בתפקידי מטה מגדילים את קבוצת המחקר ומשקפים באמצעות עמדותיהם את מדיניות הכליאה שמאפיינת את אנשי המטה.

השערות המחקר נבנו על בסיס שתי הנחות: הראשונה, עמדות מנהלים בפועל יושפעו מעצם נשיאת האחריות בעת ביצוע המחקר, לעומתם עמדות מנהלים לשעבר, שאינם נושאים באחריות, ישקפו את הפרספקטיבה של הזמן. זאת על בסיס תיאוריית רמת הבנייה (Construal-Level Theory), שגורסת שתפיסת המרחק בזמן גורמת להתרחקות פסיכולוגית ומשפיעה על התפיסה הקוגניטיבית (Trope & Liberman, 2010). ההנחה השנייה היא שהכפיפות למשרד לביטחון פנים, איוש פיקוד בתי הסוהר באנשי צבא ומשטרה ועלייה במספר האסירים הביטחוניים קשורים להתפתחות גישה ענישתית-ביטחונית בישראל.

השערה ראשונה: מנהלי בתי סוהר בישראל תומכים בגישה הענישתית-ביטחונית יותר מאשר בגישה שיקומית.

השערה שנייה: יימצא הבדל בעמדות כלפי גישה ענישתית-ביטחונית וכלפי גישה שיקומית בין שלוש הקבוצות של מנהלים בפועל, גמלאים ומנהלים לשעבר בתפקידי מטה.

השערה שלישית: יימצא קשר חיובי בין שביעות רצון מהתפקיד, סגנון ניהול משתף ומגדר לבין תמיכה בגישה שיקומית בקרב מנהלי בתי הסוהר בישראל.

השערה רביעית: בקרב מנהלים בפועל יימצא קשר בין תמיכה בגישה ענישתית-ביטחונית או בגישה שיקומית לבין ניסיון מקצועי, צבאי ומשטרתי, השכלה אקדמית בתחום מגוון והיעדר ניסיון בטיפול באסירים.

שיטת המחקר

משתתפים

השתתפו במחקר 84 מפקדי בתי סוהר בישראל שהם 69.4% מתוך 121 מנהלים: 29.8% (N=25) מנהלים בפועל ו-70.2% (N=59) מנהלים לשעבר. מקרב המנהלים לשעבר: 53.6% (N=45) גמלאים ו-16.7% (N=14) מנהלים לשעבר בתפקידי מטה. מתוך 32 מנהלי בתי הסוהר בישראל השתתפו במחקר 25, שהם 78.8% מכל המנהלים בפועל (כמעט כל האוכלוסייה). 

כלי המחקר

שאלון עמדות אנונימי[2] הכולל 44 היגדים על סולם שבין 1 ("מאוד לא מסכים") לבין 5 ("מסכים מאוד"). ערך גבוה מבטא הסכמה עם העמדה. נעשה היפוך בהיגדים שמספריהם 2, 9, 39, 43 ו-45. מהימנות אלפא קרונבך של השאלון היא 0.648=α.

השאלון כולל פרטים אישיים: סטטוס (גמלאי, מנהל בפועל או מנהל לשעבר), רמת השכלה, תחום השכלה אקדמית (תחום נפש האדם או תחום אחר, להלן - תחום מגוון), מספר בתי סוהר שניהל, מספר שנות הניהול, כפיפות לנציבים, רקע מקצועי לפני המינוי (שב"ס, צבא ומשטרה, אזרחות), מגדר, מצב משפחתי, תחום עיסוק לפני המינוי (ביטחון, טיפול, לוגיסטיקה או הגיע הישר לתפקיד). ארבע שאלות שנלקחו ממחקר אחר בדקו שביעות רצון (ראו Caeti et al., 2003), ושאלה אחת שנלקחה ממחקרים אחרים בדקה מהן מטרות בית הסוהר Ahn-Shik et al., 2003; Caeti et al., 2003; Mears & Castro, 2006). מופו הפעילויות בבית סוהר אידיאלי באמצעות שאלה שנלקחה ממחקר אחר ( Cullen et al., 1993) ונבדקה חשיבות תפקידו של מנהל בית הסוהר באמצעות שאלה שנלקחה ממחקרים אחרים (Ahn-Shik et al., 2003; Caeti et al., 2003). בשאלה נוספת התבקשו המשתתפים לדרג אירועים שליליים על פי חומרתם.

מתוך פריטי השאלון נבנו חמישה אינדקסים שבדקו את העמדות הבאות:

גישה שיקומית נבדקה באמצעות שישה היגדים: בית סוהר הוא ארגון אזרחי; אפשר לשקם אסירים במהלך המאסר; האסירים רוצים להשתלב בשיקום; בבתי סוהר ככלל צריכים לפעול על פי גישה שיקומית; לשיקום תפקיד חשוב בבית הסוהר; מטרת הכליאה היא שיקום. ציון גבוה מבטא תמיכה בגישה שיקומית ומייצג מדיניות כליאה של שיקום. מהימנות אלפה קרונבך - 0.611=α.

גישה ענישתית-ביטחונית נבדקה באמצעות חמישה היגדים: אסירים מבינים כוח, לכן כדי להשיג סדר צריך כוח; מיומנות לחימה של הסגל היא החשובה ביותר; בית סוהר נועד להעניש; ככל שאסירים סגורים יותר, כך יהיו פחות אירועים שליליים בכלא; התנאים בכלא צריכים להיות קשים כדי להרתיע מביצוע פשעים. ציון גבוה מבטא תמיכה בגישה ענישתית-ביטחונית. מהימנות אלפא קרונבך: 0.573=α.

תפיסה של מעמד המנהל נבדקה באמצעות שישה היגדים: למנהל בית סוהר יש אוטונומיה גבוהה; מנהל בית סוהר שולט בכל מה שקורה בכלא; סגנון הניהול משפיע על רמת האירועים השליליים בכלא; מנהל בית סוהר אחראי על האירועים בבית הכלא וצריך לשאת במחיר המחדלים; למנהל בית סוהר יש חופש פעולה גדול ליוזמות; למנהל בית סוהר יכולת השפעה על החלטות הארגון כולו. ציון גבוה מבטא תפיסה של יכולת השפעה גבוהה של מנהל בית הסוהר. מהימנות אלפא קרונבך: 0.704=α.

שביעות רצון בעבודה נבדקה באמצעות שלוש שאלות: האם אתה שבע רצון מתפקיד המנהל?; בהתבסס על הידע שלך על התפקיד, אם היית צריך להחליט שוב לקבל את התפקיד, מה היית מחליט?; אם חבר היה מעוניין בתפקיד, מה היית מייעץ לו?. מהימנות אלפא קרונבך: 0.800=α.

סגנון הניהול נבדק באמצעות חמישה היגדים: למנהל בית סוהר יש חופש פעולה גדול ליוזמות; סגל בית סוהר צריך להיות רגיש לאסירים ולספק את צרכיהם; יש הרבה אנשים בסגל שמנהל יכול לדון איתם באופן פתוח על בעיות בתפקיד שלו כמנהל; הסגל צריך להיות שותף ופעיל בעיצוב הנהלים בכלא; באופן כללי, מנהל בית סוהר יכול לסמוך על הסגל שלו שיטפל בענייני בית הסוהר כאשר הוא מחוץ לכלא. ציון גבוה מעיד על סגנון משתף, ואילו ציון נמוך משקף סגנון כוחני. מהימנות האשכול אלפא קרונבך: 0.546=α.

שאלון דילמות אנונימי[3] נבנה באופן מיוחד למחקר זה. התשובות לשאלות נועדו לספק תמיכה לממצאים של שאלון העמדות ועשויות לספק מידע חשוב למקבלי ההחלטות לגבי דילמות מהותיות הקשורות במדיניות הכליאה בישראל. השאלון כולל שמונה דילמות שכל אחת מהן מורכבת משתי שאלות: האם יש דילמה, ומה עמדת המנהל. לדוגמה:

דילמה 1: האם בית סוהר צריך לדעתך להתנהל כארגון אזרחי או כארגון צבאי?

  • האם לדעתך יש דילמה? 1. כן; 2. לא; 3. לא החלטתי;
  • מה עמדתך? 1. אזרחי; 2. צבאי; 3. לא החלטתי.

עיבוד סטטיסטי

נעשה ניתוח סטטיסטי תיאורי באמצעות חישוב ממוצעים וסטיות תקן למשתנים הרציפים וחישוב שכיחויות ואחוזים למשתנים קטגוריים. ניתוח סטטיסטי היסקי נעשה באמצעות מבחני t או ניתוחי שונות חד-כיווניים, בליווי ניתוחי קונטרסטים (לפי הצורך), או באמצעות מבחני Χ2 או Fisher exact, וזאת לפי סוג המשתנים שבניתוח הספציפי. הנתונים עובדו באמצעות תוכנת SPSS גרסה 21.

הליך המחקר

ראיונות התקיימו עם 11 מנהלי בתי סוהר כדי ללמוד על מדיניות הכליאה בבתי הסוהר בישראל. על בסיס הראיונות נבנה שאלון שנבדק על ידי עשרה מנהלי בתי סוהר בגמלאות, ארבעה מהם פרשו משירות בתי הסוהר בשנה האחרונה ושישה פרשו לפני שנים רבות. השאלון תוקן לפי משוביהם.

השאלון הועבר למפקדי בתי הסוהר בפועל על פי רשימה שסיפק שירות בתי הסוהר, ומולא בקבוצה במסגרת ישיבת מפקדים בכל מחוז. מנהלים בגמלאות אותרו באמצעות איסוף שמות מפה לאוזן ובאמצעות האינטרנט (פייסבוק). לאחר שנתנו הסכמה טלפונית להשתתף במחקר, נשלחה אליהם מעטפה מבוילת עם השאלון, שהוחזרה באמצעות הדואר. קבוצת המנהלים בתפקיד מטה נתנו הסכמה טלפונית להשתתף במחקר. הם קיבלו את השאלון בדואר אלקטרוני ושלחו אותו בחזרה בדואר.

ממצאים

אוכלוסיית המחקר

אוכלוסיית המחקר התחלקה כאמור לשלוש קבוצות: 25 מנהלים בפועל, 45 גמלאים ו-14 מנהלים לשעבר בתפקידי מטה. סה"כ 84 מנהלים.

לוח 1: מאפיינים של מנהלי בתי סוהר לפי סטטוס: גמלאים, מנהלים בפועל ומנהלים לשעבר בתפקידי מטה (ממוצעים ואחוזים)

  סטטוס גמלאים מנהלים בפועל מנהלים לשעבר בתפקידי מטה ממוצע
גיל (שנים) 62.0 49.8 49.8 56.7
ותק בשב"ס (שנים) 24.8 18.3 22.2 22.4
מספר בתי סוהר שניהל 2.5 2.2 3 2.5
מספר שנות ניהול 6.5 4.3 6.8 5.9
N % N % N % N %
מין גברים 37 82.2 23 92 13 92.8 73 86.9
נשים 8 17.7 2 8 1 7.2 11 13.1
השכלה אקדמית תואר 1 20 51.2 11 44 3 21.4 34 40.5
תואר 2 17 43.5 14 56 11 78.5 42 53.2
תואר 3 2 5.1 - - - 2 2.4
תחום ההשכלה האקדמית פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, קרימינולוגיה, חינוך 22 61.1 4 16.6 3 21.4 29 43.5
אחר 16 44.4 21 87.5 10 71.4 47 56
מצב משפחתי נשוי 37 86 23 95.8 13 92.8 73 92.4
רווק 3 6.9 1 4.2 1 7.2 5 6.3
אלמן 3 6.9 - - - - 3 3.7
שירות צבאי מלא 40 88.8 25 100 14 100 79 94
תפקיד בשב"ס לפני המינוי לניהול ישר לניהול 2 4.5 1 4.1 1 7.6 4 4.8
תחום הטיפול 12 27.2 1 4.1 2 15.3 15 17.9
תחום הביטחון 26 59 20 83.3 10 76.9 56 66.7
תחום לוגיסטיקה 4 9 2 8.3 - - 6 7.1
רקע מקצועי לפני הגיוס לשב"ס שב"ס 16 35.5 7 28 5 35.7 28 33.3
משטרה/צבא 15 33.4 12 48 6 42.9 33 39.2
אזרחות 14 31.1 6 24 3 21.4 23 27.3

רקע מקצועי לפני הגיוס לשב"ס: מקרב כלל הנבדקים, עבדו רק בשירות בתי הסוהר (רקע בסוהרות) 33.3% (N=28). הגיעו לתפקיד מהצבא או מהמשטרה 39.2% (N=33), והגיעו לתפקיד מתפקידים באזרחות (הוראה, מקצועות חופשיים, כלכלה וכדומה) 27.1% (N=23).

בהשוואה בין הקבוצות נמצא רקע בסוהרות בקרב 35.5% (N=16) מהגמלאים לעומת 28% (N=7) מהמנהלים בפועל ו-35.7% (N=5) מקרב המנהלים לשעבר. רקע צבאי או משטרתי נמצא בקרב 33.4% (N=15) מהגמלאים, 48% (N=12) מהמנהלים בפועל ו-42.9% (N=6) מהמנהלים לשעבר בתפקידי מטה. נמצא שיעור גבוה של יוצאי צבא ומשטרה, והשיעור הגבוה ביותר נמצא בקרב מנהלים בפועל.

מגדר: מקרב אוכלוסיית המחקר, 13.1% (N=11) מנהלות, בדומה לשיעורן בארה"ב (Ahn-Shik et al., 2003). מהן 15.3% (N=9) מנהלות לשעבר ו-8% (N=2) מנהלות בפועל (אחת מנהלת את בית הסוהר לנוער והשנייה את בית הסוהר לנשים). בקרב הגמלאיות, תשע ניהלו בתי סוהר לגברים, ובקרב מנהלות בפועל, אף לא אחת. נמצאו יותר נשים בקרב המנהלים לשעבר לעומת המנהלים בפועל [T=(83)5.540, p<0.001]

רמת השכלה ותחום השכלה אקדמית: נמצא ש-96.1% מהמנהלים הם בעלי השכלה אקדמית. בקרב מנהלים לשעבר (גמלאים וקציני מטה) יש שיעור גבוה יותר של בעלי השכלה אקדמית בתחום נפש האדם, 81% (N=25), משיעורם בקרב המנהלים בפועל - 16% (N=4) [χ2(2)12.727, p<0.002)]. כמו כן נמצא הבדל על פי מגדר. ל-80% מהמנהלות השכלה אקדמית בתחום נפש האדם לעומת 31% מקרב המנהלים [χ2(2)=8.790, p<0.012)]. יש ירידה מובהקת בשיעורם של בעלי השכלה אקדמית בתחום נפש האדם בקרב מנהלים בפועל לעומת מנהלים לשעבר. יותר מנהלים לשעבר טוענים שלמנהלים נדרשת השכלה אקדמית בתחום נפש האדם ממנהלים בפועל [F(2,81)=6.005, P=0.007].

סוג העיסוק בתוך בית הסוהר לפני המינוי למנהל: מתוך כל האוכלוסייה, 66.7% (N=56) עסקו בתחום הביטחון לעומת 17.9% (N=15) שעסקו בתחום הטיפול. בקרב מנהלים לשעבר (גמלאים וקציני מטה), 27% (N=12) עסקו בתחום הטיפול לפני מינויים ו-73% (N=36) עסקו בתחום הביטחון. לעומת זאת בקרב מנהלים בפועל, רק 4% (N=1) עסקו בטיפול ו-95% (N=20) עסקו בביטחון [χ2(1)=4.739, p=0.029]. שיעור המנהלים שעסקו בטיפול מקרב המנהלים בפועל נמוך משיעורם בקרב המנהלים לשעבר.

תפיסת סגנון הניהול: מנהלי בתי סוהר רואים בסגנון הניהול בבתי סוהר בישראל סגנון משתף (M=3.51, SD=0.513). מנהלים לשעבר רואים במנהלי בתי הסוהר מנהלים בעלי סגנון משתף באופן מובהק יותר ממנהלים בפועל [T(82)=2.856, p=0.005].

תפיסה של מעמד המנהל: מנהלי בתי הסוהר בישראל חושבים שמעמדו של מנהל בית הסוהר בישראל חזק, הוא אחראי על המתרחש בכלא, על רמת האירועים ויש לו השפעה על הארגון (M=3.81, SD=0.491). מנהלים לשעבר תופסים את מעמד המנהל חזק יותר (M=3.95, SD=0.472) ממנהלים בפועל (M=3.56, SD=0.524) [T(68)=3.668, p<0.001].

תפיסת שביעות רצון: 82.1% (N=69) ממנהלי בתי הסוהר שבעי רצון מתפקידם. נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות: 93.3% (N=42) מקרב הגמלאים ענו שהם שבעי רצון לעומת 64% (N=15) מהמנהלים בפועל ו-78.5% (N=11) מהמנהלים לשעבר [χ2(2)9.574, p=0.008).

תפיסת מטרות המאסר: מנהלי בתי הסוהר חושבים שהמטרה הראשונה היא כליאה לצרכי הגנה על החברה והרחקת העבריין (M=3.97, SD=1.21). אחריה שיקום בהפרש ממוצע גבוה (M=2.49, SD=1.36), הרתעה (M=2.21, SD=0.912), ובמקום האחרון מטרת הענישה (הגמול) (M=1.91, SD=1.31). עם זה, כאשר הם התבקשו לחלק את שיעור הפעילויות של בית הסוהר מתוך 100% על פי סדר קדימויות, עיקר הפעילות לתפיסתם צריך להיות מניעת בריחות (M=31.18%, SD=19.80) ופעולות ביטחון (M=25.11%, SD=15.805). רק חלק קטן מהפעילות צריך להתמקד לתפיסתם בשיקום (M=23.09%, SD=14.861), בתעסוקה (M=20.15%, SD=9.460) ובענישה (M=5.27%, SD=11.201). מנהלים בפועל שמו דגש רב יותר בפעולות של מניעת בריחות (M=42.37%, SD=25.786) מגמלאים (M=23.65%, SD=13.977) וממנהלים לשעבר (M=37.18, SD=14.225) [F(2,64)=7.417, p=0.001]. מנהלים שמו דגש מועט יותר בשיקום (M=20.55%, SD=10.944) לעומת מנהלות (M=38.89%, SD=24.847) [F(1,63)=14.247, p<0.001] ודגש רב יותר במניעת בריחות (M=33.14%, SD=19.993) לעומת מנהלות (M=16.75%, SD=11.720) [F(1,65)=5.121,p=0.027].

מנהלים בעלי השכלה אקדמית בתחום נפש האדם שמו דגש מועט יותר במניעת בריחה (M=24.74%, SD=14.894) ממנהלים בעלי השכלה בתחום מגוון (M=36.58%, SD=21.344) [F(2,55)=15,540, p<0.001] ודגש מועט יותר בתחום הביטחון (M=20.52%, SD=9.601) ממנהלים בעלי השכלה אקדמית מתחום מגוון (M=33.94%, SD=9.544) [F(2,58)=15,540 ,p<0.001].

מנהלים בישראל מדגישים פעולות למניעת בריחות ופעולות ביטחון. מנהלים בפועל מייחסים לפעילויות בתחום הביטחון חשיבות גבוהה יותר מהקבוצות האחרות. מנהלים בעלי השכלה אקדמית בתחום נפש האדם ומנהלות מייחסים חשיבות רבה יותר לפעילויות בתחום השיקום מהמנהלים האחרים. בריחה נתפסת כאירוע הקשה ביותר בבית הסוהר.

השערה ראשונה: מנהלי בתי סוהר בישראל תומכים בגישה ענישתית-ביטחונית יותר מאשר בגישה שיקומית.

ההשערה לא אוששה. להפך, נמצאה תמיכה מובהקת בגישה שיקומית (M=3.24, SD=0.411) לעומת תמיכה בגישה ענישתית-ביטחונית (M=2.57, SD=0.510) [T(83)=6.62, p<0.01]. 83% (N=70) מהמנהלים תומכים ברמה בינונית ומעלה בגישה שיקומית, ו-17% (N=36) תומכים ברמה בינונית ומעלה בגישה ענישתית-ביטחונית.

השערה שנייה: בין הקבוצות (גמלאים, מנהלים בפועל ומנהלים לשעבר בתפקידי מטה) יימצאו הבדלי עמדות באשר לתמיכה בגישה ענישתית-ביטחונית ובגישה שיקומית.

נמצא הבדל מובהק בין קבוצות הסטטוס במבחן שונות חד-כיוונית. ניתוח קונטרסטים לימד שגמלאים תומכים בגישה שיקומית יותר ממנהלים בפועל וממנהלים לשעבר [T(81)=2.47, p=0.02].

כמו כן נמצא הבדל בין הקבוצות בתפיסת בית הסוהר כארגון אזרחי. גמלאים מסכימים ברמה בינונית (M=2.86, SD=1.34) שבית סוהר הוא ארגון אזרחי, ואילו מנהלים בפועל (M=2.12, SD=0.927) ומנהלים לשעבר בתפקידי מטה (M=1.92, SD=1.03) לא מסכימים עם הטענה שבית סוהר הוא ארגון אזרחי [F(2,81)=4.902, p=0.010].

לא נמצא הבדל בין הקבוצות באשר לתמיכה בגישה ענישתית. בבדיקת ממוצעים נמצא שבקרב כלל המנהלים התמיכה בגישה ענישתית היא ברמה בינונית-נמוכה (M=2.57, D=0.628).

השערה שלישית: יימצא קשר בין תפיסת המנהל את מעמדו, שביעות רצון מהתפקיד, סגנון ניהול משתף ומגדר לבין תמיכה בגישה שיקומית בקרב מנהלי בתי הסוהר בישראל.

נמצא קשר חיובי מובהק, אך חלש, בין תפיסת מעמד המנהל לבין תמיכה בגישה ענישתית-ביטחונית. ככל שהמנהל תופס את מעמדו כחזק יותר, כך עולה תמיכתו בגישה ענישתית-ביטחונית (r=0.23, p=0.04). כמו כן מנהלים לשעבר חושבים שמעמד המנהל בכלא חזק יותר ממנהלים בפועל [F(2,81)=5.972, p=0.005)].

הרוב המוחלט של המנהלים הביעו שביעות רצון גבוהה מאוד מתפקידם, כלומר במשתנה זה ישנה שונות מעטה. לפיכך שוּנה אינדקס שביעות הרצון לאינדקס דיכוטומי: "שבע רצון מאוד" (ערך 1 באינדקס) ו-"אחר" (שאר הערכים). נבדק הקשר בין משתנה דיכוטומי זה לבין רמת התמיכה בגישה שיקומית, ולא נמצאו הבדלים כפונקציה של שביעות רצון. בבדיקת הקשר בין סטטוס המנהל לבין רמת שביעות הרצון נמצאה רמה נמוכה יותר של שביעות רצון בקרב מנהלים בפועל (60%) לעומת מנהלים לשעבר (79%) וגמלאים (84%), אם כי הבדל זה לא הגיע לרמת מובהקות סטטיסטית (Fisher exact=0.08).

נמצא קשר בינוני בין סגנון הניהול לבין בחירה בגישה שיקומית. מנהלים שרואים עצמם כבעלי סגנון ניהול שיתופי, תומכים יותר בגישה שיקומית (r=0.324, p=0.003). לא נמצא קשר בין סגנון הניהול לבין תמיכה בגישה ענישתית-ביטחונית.

נמצא קשר בין מגדר לבין תמיכה בגישה שיקומית. מנהלות תומכות בשיקום במובהק (M=3.32, SD=0.614) יותר ממנהלים (M=2.97, SD=0.537) [T(82)=2.17, p=0.03]. גברים תומכים בענישה יותר ממנהלות [T(82)=4.08, p<0.001].

השערה רביעית: יימצא קשר בקרב מנהלים בפועל בין תמיכה באחת מהגישות לבין ניסיון מקצועי צבאי ומשטרתי, השכלה אקדמית בתחום מגוון וניסיון בתחום הביטחון בטרם מונו למנהלים.

לא נמצא קשר בקרב מנהלים בפועל בין הרקע המקצועי לבין תמיכה בגישה ענישתית-ביטחונית או בגישה שיקומית.

בעלי השכלה בתחום נפש האדם תומכים יותר בגישה שיקומית מאשר בעלי השכלה בתחום מגוון [F(5,71)=5.75, p=0.02]. נמצאו הבדלים בין הקבוצות בקשר שבין תחום ההשכלה האקדמית לבין תמיכה בגישה שיקומית. בקרב מנהלים בפועל נמצאו 16% (N=4) בעלי השכלה אקדמית מתחום נפש האדם ו-84% (N=21) בעלי השכלה אקדמית מתחום מגוון. מנהלים בפועל בעלי השכלה בתחום נפש האדם תומכים בגישה שיקומית (M=3.46, SD=0.478) יותר מבעלי השכלה בתחום מגוון (M=3.00, SD=0.372) [T(23)=2.13, p=0.04]. לא נמצאו הבדלים בין המנהלים בפועל באשר לתפיסתם את הגישה הענישתית-ביטחונית.

בבדיקת הקשר בין הניסיון בתחום הטיפול או בתחום הביטחון לבין הגישה הניהולית, נמצא שבקרב מנהלים בפועל יש ייצוג נמוך ביותר של בעלי ניסיון בתחום הטיפול (N=1) לעומת מנהלים בעלי ניסיון בתחום הביטחון (N-20). לפיכך לא התאפשר לבצע ניתוח סטטיסטי.

כל המנהלים מסכימים שיש נתק גבוה בין מטה הארגון לבין השטח (M=3.27, SD=1.00). מנהלים בפועל (M=3.76, SD=0.779) חושבים שהנתק גדול יותר מקציני מטה שהם מנהלים לשעבר (M=3.14, SD=0.864) ומהגמלאים (M=3.02, SD=1.08) [F(2,79)=4.423, p=0.01].

ככלל, מנהלי בתי הסוהר חושבים שיש למנהל הכלא אוטונומיה גבוהה (M=3.64, SD=0.887). נמצא הבדל בין הקבוצות בתפיסת רמת האוטונומיה. מנהלים לשעבר (גמלאים וקציני מטה) חושבים שלמנהל יש יותר אוטונומיה מאשר מנהלים בפועל [T(82)=2.518, p=0.014]. ככל שלמנהל יש אוטונומיה גבוהה יותר ויכולת גבוהה ליוזמות, כך הגישה שלו שיקומית יותר (r=0.215, p=0.005).

במישור הערכי והמוסרי נמצא שמנהלי בתי הסוהר בישראל מדווחים על רמה גבוהה של שמירה על זכויות האסירים בכלא הישראלי (M=3.74, SD=0.778). נמצא הבדל בין הקבוצות [F(2,81)=2.535, p=0.013]: יותר מנהלים לשעבר שעובדים במטה שב"ס חושבים שרמת השמירה על הזכויות גבוהה (M=4.29, SD=0.469) ממנהלים בפועל (M=3,60, SD=0.577) ומגמלאים (M=3.64, SD=0.883). פחות מנהלים בפועל חושבים שזכויות האדם בכלא נשמרות לעומת מנהלים מהקבוצות האחרות [T(81)=1.941, p=0.056].

שאלון הדילמות מספק מידע על התפיסות הניהוליות של מנהלי בתי הסוהר ונועד לתת תוקף לממצאים בשאלון העמדות. נעשה ניתוח שונות משווה שכיחויות בין קבוצות למשתנים קטגוריים על כל אוכלוסיית המחקר (נספח 1).

כשני שלישים ממנהלי בתי הסוהר בישראל חושבים שבית סוהר הוא ארגון צבאי (59.4%). לרובם השכלה אקדמית בתחום מגוון (69.7%). שני שלישים מהמנהלים חושבים שבראש בית הסוהר צריך לעמוד מפקד (61.2%), ומהם יותר משני שלישים בעלי השכלה אקדמית בתחום מגוון (75.5%). יותר משני שלישים תומכים בכפיפות ארגון בתי הסוהר למשרד לביטחון פנים (76.5%), רובם מנהלים בפועל (84%), ושני שלישים מהם בעלי השכלה אקדמית מתחום מגוון (63.7%).

יותר משני שלישים מהמנהלים תומכים בגישה שיקומית (70%). מהם שליש מנהלים בפועל (29.6%) ויותר ממחצית בעלי השכלה אקדמית בתחום מגוון (58%). בו בזמן יותר ממחצית מהם תומכים בשליטה מוחלטת על אסירים (56.9%), ויותר ממחצית מהם בעלי השכלה אקדמית בתחום מגוון (59.4%). כל הנשים המנהלות בחרו בגישה שיקומית.

מחצית מהמנהלים חושבים שחשוב שהשכלת המנהל תהיה בתחום אקדמי של נפש האדם (52.4%). שני שלישים מהם גמלאים (65%), מחציתם בעלי השכלה בתחום נפש האדם (52.6%), וכשני שלישים מהם בעלי רקע מקצועי בסוהרות (60.7%).

שני שלישים מהמנהלים חושבים שיש לקבל החלטות על פי אינטרס ארגוני ולא מתוך אינטרס אישי, וראוי לקחת סיכון אישי גבוה לטובת שמירה על כבוד האדם בכלא (67.9%). שליש מהם ענו שהחלטתם תלויה בנסיבות, ומתוכם 40% מנהלים בפועל.

כמחצית ממנהלי בתי הסוהר מעידים על קיומן של דילמות בסוגיות שנבדקו. הרוב מסכימים לגבי החשיבות של השכלת מנהל בית הסוהר בתחום נפש האדם (71%), ויש הסכמה על העדיפות לשמירה על כבוד האדם בכלא תוך לקיחת סיכונים (63.8%).

דיון

מדיניות הכליאה בישראל, כפי שהיא מתבטאת בעמדות מנהלי בתי הסוהר, היא ענישתית-ביטחונית לצד הצהרה ברורה של תמיכה במדיניות כליאה שיקומית. מחקר זה נותן תוקף למתח הקיים במשך שנים בבתי הסוהר בישראל בין תחום הטיפול לבין תחום הביטחון. מצד אחד, מנהלי בתי הסוהר תומכים בגישה השיקומית ודוחים את התפיסה שבית הסוהר נועד להעניש, ומצד שני בית הסוהר הוא לתפיסתם ארגון צבאי שצריך להיות כפוף למשרד לביטחון פנים ובראשו מפקד (ולא מנהל), ונדרשת שליטה מוחלטת על האסירים כדי להשליט סדר ומשמעת.

קיומו של קונפליקט שנובע מגישות סותרות בארגון הוא מהותי לניהול בית סוהר. אי אפשר לפעול מתוך גישה ענישתית-ביטחונית שתומכת בשליטה מוחלטת על האסירים, ובו בזמן לקיים מסגרת תומכת שמאפשרת טיפול כמתחייב מהגישה השיקומית.

מדיניות כליאה שמבוססת על אידיאולוגיה שיקומית רואה באסיר את מרכז העשייה ומייחסת חשיבות ללגיטימציה שהאסירים נותנים להנהלת בית הסוהר. לעומתה מדיניות כליאה שמבוססת על אידיאולוגיה ענישתית, רואה בביטחון ובמניעת בריחות את מרכז העשייה ושואפת לשליטה מוחלטת של הנהלת הכלא על האסירים. מדיניות המנהל משפיעה על סדרי העדיפויות בקביעת יעדי בית הסוהר ועל מדדי ההצלחה שלו. מדיניות כליאה שיקומית תשאף לצמצם את שיעור החוזרים למאסר ותבנה תוכניות טיפול בהתאם, ואילו מדיניות כליאה ענישתית-ביטחונית תשאף לצמצם את מספר האירועים השליליים ותבנה מערכי הגנה ואבטחה פיזיים.

מדיניות הכליאה הענישתית-ביטחונית הקיימת בישראל קשורה, ככל הנראה, לדריכות הביטחונית שמאפיינת את המדינה, שכן בתי הסוהר הם חלק מהמערך הביטחוני עם דגש בביטחון פנים. עלייה במספר האסירים הביטחוניים חיזקה מגמה זו, בעיקר לאחר שהעבירו הן את בתי הסוהר הביטחוניים מצה"ל לאחריות שירות בתי הסוהר והן את בתי המעצר של המשטרה.

מדיניות הכליאה קשורה גם לכפיפות המיניסטריאלית של בתי הסוהר למשרד לביטחון פנים. רוב מדינות אירופה וארה"ב כפופות למשרד המשפטים, שפועל מתוך תפיסות יסוד שמדגישות את זכויות האדם ומחזקות את הגישה השיקומית. כדי לשמור על זכויות האדם בהליך המשפטי, נדרשת הפרדה בין המשטרה לבין בתי הסוהר באמצעות הכפפת המשטרה למשרד הפנים והכפפת בתי הסוהר למשרד המשפטים (כך נהוג בפיליפינים לדוגמה) (Coyle, 2002 ;Allen, 2009). מערכות כליאה במדינות מתקדמות (קנדה, גרמניה, ספרד ואיטליה) חרתו על דגלן את שיקום האסיר כיעד מרכזי, זאת בהתאם לעקרון היסוד של מגילת זכויות האדם הבין-לאומית שגם ישראל חתומה עליה, מדיניות כליאה שמכונה "מדיניות כליאה נאורה" (אראל וסבא, תשע"ד).

עוד אפשר להניח, שמדיניות הכליאה הענישתית-ביטחונית התחזקה בעקבות תהליך המיליטריזציה שעבר הארגון ומינוי נציבים ומנהלי בתי סוהר מכוחות הביטחון (משטרה וצבא). הם, מתוקף ניסיונם ובשל היעדר ידע מקצועי בתחום הטיפול באסירים, קבעו סדרי קדימויות שיצרו חוסר איזון בין ההשקעה בביטחון לבין ההשקעה בשיקום. ניתנה קדימות מובהקת למשימות הביטחון לעומת משימות הטיפול והשיקום (גולדברג, 2014)[4]. בנוסף, בתוך מערכת הכליאה בישראל קיים לחץ גבוה למנוע בריחות והתאבדויות של אסירים וקיים חוסר בתקציבים ובמשאבים, ומראשי הארגון ומנהליו נעדר הידע המקצועי בתחום הטיפול באסיר ושיקומו.

הקונפליקט בקרב מנהלי בתי הסוהר נוצר ככל הנראה בשל היעדר מדיניות כליאה ברורה ומוגדרת בחוק, המחייבת את כל העוסקים בסוהרות במדינת ישראל (תימור, 2009). למנהל בית הסוהר אחריות ישירה לאסירים, לבני האדם הכלואים, ובאופן טבעי מתפתח אצלו הרצון לעזור להם. חיזוק לכך יש בעמדת המנהלים שעל פיה רמת השמירה על זכויות האדם בכלא הישראלי גבוהה, ובעת קבלת החלטות בכלא, השמירה על כבוד האדם וחירותו חזקה יותר משיקולים אישיים.

חיזוק לקונפליקט אפשר למצוא במחקרים שנעשו בבתי סוהר בישראל במרוצת השנים ואשר בחנו את מערכת היחסים בין האסירים לבין אנשי הסגל. בין אנשי הסגל לבין האסירים נמצא דמיון, שנובע מחיי הקהילה בכלא על רקע של חילופי משאבים חומריים ורגשיים (גרינברג, 1982). בישראל נמצאה רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין אסירים לסוהרים שנובעת מהדמיון החברתי בין שתי הקבוצות, מכיוון שהן שייכות לאותה שכבה סוציו אקונומית (Shapira & Navon, 1985). נמצא שהיחסים בין האסירים לאנשי הסגל בישראל מתנהלים על בסיס בין-אישי ולא על בסיס של תכונה קולקטיבית (בן דוד, 1994). כמו כן נמצא שהמרחק החברתי בין אסירים לבין אנשי סגל מתחום הביטחון בבתי הסוהר בישראל מצטמצם ככל שעולה הוותק בעבודה (רוזנפרל, 1990).

לבסוף, הקונפליקט מתחזק משום שהמנהל נדרש לסיכונים גדולים במימוש תוכניות השיקום: הוצאת אסירים למרכזי תעסוקה חושפת אותם לכלים שעלולים לשמש אמצעי לחימה או אמצעי להברחה של אמצעים אסורים לתוך הכלא, הוצאתם למרכזי החינוך ולפעילויות מחוץ לאגף חושפת אותם לחיכוכים פנימיים, והוצאתם לחופשות מעלה את הסיכון שלא יחזרו לכלא או יבצעו עבירות בעת החופשה. כך כמעט בכל תחום. רוב המפקדים טוענים שהם יעדיפו לשמור על כבוד האדם במחיר של סיכון אישי, בשעה שיותר משליש מהם הודו שהחלטתם תלויה בנסיבות, קרי ייתכן שהם יתנו עדיפות לאינטרס האישי ויחשבו על קידומם. יתרה מזו, ניהול על פי קדנציות, כפי שמתקיים בישראל, מגביר את התמיכה בגישה ענישתית-ביטחונית (Cullen et al., 1989), ואולי את הדחף של המנהל להימנע מהסתכנות כדי לא לסכן את קידומו, זאת מכיוון שקשה לבצע שינויים בעלי משמעות בארגון בטווח זמן קצר.

ממצאי המחקר עולים בקנה אחד עם השינוי שעבר הארגון במרוצת השנים מתפיסה שיקומית לתפיסה ענישתית-ביטחונית. מנהלים לשעבר תומכים יותר בשיקום. הם יותר שבעי רצון מהתפקיד ותופסים את מעמד המנהל כחזק יותר. כל זאת כנראה הן משום שהם מתייחסים לתפקיד בריחוק, ובעת עריכת המחקר לא הייתה מוטלת עליהם האחריות לניהול בית סוהר, והן בשל השוני בינם לבין המנהלים בפועל.

מנהלים בפועל, שלא כמו מנהלים לשעבר, תומכים יותר בגישה ענישתית-ביטחונית. רובם תומכים בכפיפות למשרד לביטחון פנים, חושבים שבית סוהר הוא ארגון צבאי שבראשו צריך לעמוד מפקד, תומכים בשליטה מוחלטת באסירים, וחלק ניכר מהם טוענים שהם מקבלים החלטות שיש בהן סיכון לקידומם האישי בהתאם למצב. מנהלים בפועל חושבים שיש להם פחות אוטונומיה בבית סוהר, מדווחים על נתק גבוה יותר ממטה שב"ס, תומכים פחות מאחרים בגישה שיקומית, ובאופן מובהק פחות שבעי רצון לעומת האחרים. הם תופסים את מעמד המנהל כחלש יותר, ומאופיינים, לתפיסתם, בסגנון ניהול משתף פחות.

במחקר זה נמצא קשר בין בחירה בגישה שיקומית לבין השכלה אקדמית בתחום נפש האדם, סגנון ניהול משתף, ניסיון בתחום הטיפול ומגדר, בדומה למחקרים אחרים (לאלו ועינת, 2011; Ahn-Shik et al., 2003; Cullen et al., 1993). הנטייה של מנהלים בפועל, יותר מאחרים, לבחור בגישה ענישתית-ביטחונית, נובעת ככל הנראה מהשיעור הנמוך, באופן בולט, של מנהלים בפועל בעלי השכלה אקדמית בתחום נפש האדם, מהיעדרן של מנהלות בבתי סוהר לגברים ומנוכחותם של פחות מנהלים עם סגנון ניהולי משתף, מכך שיש פחות מנהלים עם ניסיון בעבודת סוהרות ופחות מנהלים עם ניסיון בטיפול באסירים, ומעצם הדבר שיש יותר מנהלים בעלי רקע מקצועי משטרתי או צבאי, למרות שעל פי ממצאי המחקר, גורם זה אינו קשור בסגנון הניהולי.

בשנים האחרונות עולה ומתחזקת בקרב אנשי המחקר בתחום בתי הסוהר ההבנה שהגישה הענישתית-ביטחונית נכשלה (Cullen, Jonson, & Eck, 2012). לטענתם, כל זמן שהחברה לא יכולה לוותר על בתי הסוהר, ראוי לחזק בהם את שיקום האסירים, והם ממליצים לבנות את בתי הסוהר כקהילות שבהן יכול האסיר לעבור שינוי (תימור, 2011). ראוי להשתמש במאסר כבפלטפורמה לשינוי וכהזדמנות לצמצום המועדות (גולדברג, 2014). בנוסף, ארגון האומות המאוחדות וארגון ה-OECD יוצאים נגד ניהול בית סוהר כארגון צבאי ותומכים בהכפפתו למשרד המשפטים (Coyle, 2002; OECD, 2007).

כאשר מנהל בית הסוהר מחויב לגישה השיקומית, הוא יכול להפעיל סמכות מקצועית בתחומים חינוך ושיקום, לכוון את המהלכים בכלא על פי העקרונות של הטיפול האפקטיבי, להביא לידי צמצום המועדות, וכך ליצור איזון נכון בין שיקום לבין ענישה וביטחון (גולדברג, 2014).

אפשר להניח שבישראל קיימת תשתית טובה למימוש מדיניות כליאה שיקומית. בספרות המחקרית נמצא כאמור קשר בין בחירה בגישה שיקומית לבין השכלה אקדמית (Cullen et al., 1993), שביעות רצון מהתפקיד (Arthur, 1994; Caeti et al., 2003) וסגנון ניהול משתף (Steiner, 2008). לכל המנהלים בישראל השכלה אקדמית, והם מודעים למעמד החזק שיש למנהל ולהשפעתו על בית הסוהר. הם שבעי רצון מהתפקיד, מעידים על עצמם כבעלי סגנון ניהול משתף, ומצהירים בבירור על תמיכתם בגישה שיקומית. כמו כן קיימות בבתי הסוהר בישראל מסגרות טיפוליות שמצליחות להוריד את רמת המועדות, והניסיון בישראל מלמד שמעבר לגישה שיקומית בבית סוהר מתקבל באהדה ובחיוב על ידי הסגל (וייסבורד ואח', 2010; Gideon, Shoham, & Weisburd, 2010).

עקב כל האמור לעיל ולנוכח קיומו של קשר בין מדיניות המדינה כלפי ענישה וסגנון הגישה הניהולית (Cullen et al., 1993), ראוי לבצע רפורמה בבתי הסוהר בישראל, שתתחיל בהגדרה של מדיניות כליאה ברורה שתעוגן בחוק. המדיניות תיתן תוקף לתפיסה שבית הסוהר הוא ארגון אזרחי, ותגדיר את שיקום האסירים כמטרה מרכזית. החלטה כזו עשויה להביא לידי שינוי בסדרי הקדימויות בפעילויות בתי הסוהר ולהקצאת משאבים בהתאם. היא עשויה לעודד את העשייה של מפקדי בתי הסוהר בתחום השיקום ולמנוע את הקונפליקט התפקידי, הנובע מגישות סותרות בארגון.

כדי לחזק את הגישה השיקומית בבתי הסוהר בישראל, ראוי שמנהלי בתי הסוהר יהיו בעלי ניסיון במקצוע הסוהרות בכלל ובתחום הטיפול באסירים בפרט. ראוי למנות נשים לניהול בתי סוהר לגברים ולעודד גיוס אקדמאים בעלי השכלה בתחום נפש האדם. מומלץ לפתח תוכנית להכשרת מנהלים המיועדת לקצינים שיתאימו לתפקיד נציב בתי הסוהר, בעלי רקע וניסיון מקצועי בסוהרות, ידע בתהליכי שינוי אנושיים, יכולות הנהגה מוכחות - קצינים שרואים בבית הסוהר ארגון אזרחי במהותו ויודעים להשתמש בידע מחקרי שעליו יתבססו תוכניות השיקום.

הביטחון יהיה תמיד פלטפורמה חשובה ומרכזית בניהול הכלא, אלא שאפשר להשיגו באמצעות מוטת שליטה אפקטיבית בלי לפגוע בתהליכי השיקום: המבנה הפיזי של הכלא, כללי הפיקוח והמשמעת, היחידות המבצעיות הייעודיות וההתנהגות החיובית של האסירים שתושג כתוצאה מתהליכי הטיפול.

מאחר שבישראל כלואים אסירים ביטחוניים, שהתנהלותם שונה מזו של האסירים הפליליים, יש מקום לשקול שינוי במבנה הארגוני של שב"ס וליצור שתי תת יחידות. תת יחידה אחת תרכז את ניהול בתי הסוהר הפליליים ברוח השינויים שחלו בתפיסות המקצועיות במדינות הדמוקרטיות, ותת יחידה שנייה תנהל את בתי הסוהר לאסירים הביטחוניים לפי מאפייניהם ותתבסס על גישה ענישתית-ביטחונית.

חשוב לשקול הפרדה בין שירות בתי הסוהר לבין תהליכי המעצר, והפרדה בין המשטרה לבין תהליכי המאסר. זאת על ידי הכפפת בתי הסוהר למשרד המשפטים - בלי לפגוע בתנאי ההעסקה של הסוהרים עקב הפרדתם מכוחות הביטחון. שינוי הכפיפות עצמו לא יביא את השינוי הרצוי בגישה לאסירים, שכן זהו מהלך פוליטי וחברתי מורכב, ונדרשת יכולת משילות הן בקרב מקבלי ההחלטות, הן במשרד המשפטים והן בתוך שירות בתי הסוהר.

מומלץ שהמדינה תראה בבתי הסוהר שלה ארגונים ששואפים לרווחים חברתיים וכלכליים, שיושגו באמצעות הקביעה שצמצום החזרה למאסר הוא מדד להצלחה בניהול בתי הסוהר לאסירים פליליים. ככל שאסירים רבים יותר לא יחזרו למאסר, ייחסך כסף רב יותר למדינה, וככל שיהיו פחות אירועים שליליים בכלא, יהיו פחות הוצאות כספיות (פינוי לבתי חולים, טיפול רפואי, תביעות אזרחיות, הוספת אמצעי כליאה, הקמת בתי סוהר סופר ביטחוניים וכדומה). למנהל תהיה אחריות על העלות הכספית הכוללת של בית הסוהר ועל הרווח החברתי, ובכלל זה שמירה על זכויות האדם, כבודו וחירותו ושיפור ההשתלבות של האסיר המשוחרר בחברה. חשובים כמובן הרצף הטיפולי, חיזוק הרשות לשיקום האסיר וחיזוק הקשר בין בתי הסוהר לבין הקהילה.

במחקר זה מגבלה מתודולוגית שמקורה בהעברת השאלון האנונימי למנהלי בתי הסוהר בפועל. השאלון הועבר להם במסגרת ישיבת מנהלים מחוזית, בנוכחות מנהלת המחקר שהייתה בעברה מנהלת של בתי סוהר. הדבר עלול ליצור הטיה בתשובות. מגבלה נוספת היא מספרן הנמוך של הנשים באוכלוסיית המחקר, ולכן יש להתייחס לממצאים בסוגיית המגדר כאל מגמות. חשוב לציין שנבדקה כמעט כל אוכלוסיית המנהלים בפועל, והדבר נותן תוקף לממצאים. חלק מהפרמטרים שנבדקו במדינות רבות בארצות הברית לא נבדקו במחקר זה בגלל מספרם הקטן של בתי הסוהר במדינת ישראל, תקופות ניהול קצרות בכל בית סוהר (קדנציות קצרות) וקושי לבצע הבחנות על רקע ניהול על פי בתי סוהר, על פי רמת הביטחון שלהם, גודלם, סוג האוכלוסייה וכדומה. כמו כן לא נבדקו פרמטרים הקשורים בכישורי המנהיגות של המנהלים.

מחקר זה הוא ראשון מסוגו בישראל, והוא מספק מידע על מדיניות הכליאה בבתי הסוהר במדינה במרוצת השנים. חשוב להמשיך את המחקר על בתי הסוהר בכלל ועל סגל הניהול בפרט כמשקפים את מדיניות הכליאה במדינת ישראל.

[לאוסף פרסומיה של ד"ר אילי גולדברג באתר, לחצו כאן]  [לאוסף המאמרים בנושא שיקום, לחצו כאן]

מקורות

  • איטון,י' (1965). בתי הסוהר בישראל. ירושלים: המכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית ושירות בתי הסוהר.
  • אילוז-אילון, ח' (2011). הרשות לשיקום האסיר, סיכום שנת עבודה 2010. אתר הרשות לשיקום האסיר. נדלה מתוך http://www.pra.co.il/image/users/180409/ftp/my_files/%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9D%202010.pdf?id=9278558
  • אלישע, א', רונאל, נ' ואידיסיס, י' (2011). חומות של תקווה, צוהר לבית סוהר, 14, 57-29.
  • אראל, ר' וסבא, ל' (תשע"ד). צעד אחד קדימה, שניים אחורה? על הבעייתיות בהפרדת אסירים במאה העשרים ואחת. עלי משפט, י"א, 618-527.
  • בן דוד, ש' (1994). יחסי צוות חוסים במחלקה הפסיכיאטרית בכלא (עבודה לשם דוקטורט לפילוסופיה). אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
  • בן צבי, ק' וולק, ד' (2011). חוזרים למאסר - רצידיביזם של אסירים משוחררי 2004 בישראל. צוהר לבית הסוהר, 14, 28-10.
  • ברמן, א וולק, ד' (2015). רצידיביזם של אסירים משוחררי 2008. מחלקת מחקר ואסטרטגיה, שירות בתי הסוהר. נדלה מתוך http://ips.gov.il/Items/11144/reci.pdf
  • גולדברג, א' (2014). דילמות בניהול בתי סוהר. צוהר לבית הסוהר, 16, 63-47.
  • גרינברג, ע' (1982). בית סוהר כמבנה חברתי (חיבור לשם קבלת דוקטור לפילוסופיה). אוניברסיטת תל אביב, תל אביב.
  • וילנר, י' (2009). הרשות לשיקום האסיר: דו"ח סיכום לשנת 2008. ירושלים: הרשות לשיקום האסיר.
  • וייסבורד, ד', שהם, א', אריאל, ב', מנספייזר, מ' וגדעון, ל' (2010). מחקר מעקב אחרי אסירים משוחררים נפגעי סמים בוגרי פרויקט כלא השרון. מגמות, מז(2), 253-236.
  • וייסבורד, ד', חסייס, ב', שהם, א', אביבי, ג', אלישע, א' וחביב, נ' (2014). הערכת תוכנית שיקום קבוצתי. שירות בתי הסוהר. נדלה מתוך http://www.ips.gov.il/Items/09738/shikum-heb.pdf
  • ולק, ד', בן צבי, ק', ספיבק, פ' וקון, ע' (2013). שימוש בסמים ואלכוהול על ידי אסירים בשב"ס. שירות בתי הסוהר.
  • ירושלמי, מ' (2013). "מעשיהו" מעשה ומעשיות. ירושלים: כרמל.
  • לאלו, מ' ועינת, ת' (2011). להעניש או לא להעניש, עמדות סטודנטים כלפי ענישת עבריינים. צוהר לבית הסוהר, 14, 213-199.
  • מבקר המדינה (2014). היבטים בשיקום האסיר, פרקים 14-5, 510-475. אתר מבקר המדינה. נדלה מתוך http://www.mevaker.gov.il/he/Reports/Report_248/5b90367e-f0b3-403e-955a-f7bfd02fa46a/211-ver-4.pdf
  • רוזנפרל, ש' (1990). הקשר בין סוג התפקיד, ותק בתפקיד ודירוג ביטחוני של בית הסוהר לבין עמדותיהם של סוהרים לגבי אסירים, עבריינות ופשיעה (חיבור לשם קבלת דוקטור לפילוסופיה). האוניברסיטה העברית, ירושלים.
  • שגיא, ד' (2007). יעדי בטחון וטיפול בשירות בתי הסוהר, בין הצהרה למחויבות. צוהר לבית הסוהר, 11, 14-6.
  • שוהם, ש' ג', שביט, ג', קאבאליון, ג' ועינת, ת' (2009). עבירות ועונשים: מבוא לפנולוגיה. קרית ביאליק: הוצאת "אח" בע"מ.
  • שירות בתי הסוהר (2006). תפיסת הביטחון (מסמך פנימי).
  • שירות בתי הסוהר (2013). דו"ח שירות בתי הסוהר לשנת 2013. אתר שירות בתי הסוהר. נדלה מתוך http://ips.millenium.org.il/IPS/reports/2013/index.html
  • שירות בתי הסוהר (2015). אסירים לפי סוג. אתר שירות בתי הסוהר. נדלה מתוך http://www.ips.gov.il/Web/He/Research/Statistics/Prisoners/Default.aspx
  • תימור, א' (2006). שיקום עבריינים בישיבות ובקיבוצים - הבניית תפישת עולם בלתי עבריינית והקניית דפוסי התנהגות נורמטיביים. מגמות, מד(3), 530-507.
  • תימור, א' (2009). התפתחות בתי הסוהר בישראל. צוהר לבית סוהר, 11, 33-7.
  • תימור, א' (2011). לשקם את השיקום. צוהר לבית סוהר, 14, 85-72.
  • Ahn-Shik, K., Devalve, M., Devalve, E. Q., & Johnson, W. W. (2003). Female wardens: Results from National Survey of State Correctional Executives. The Prison Journal, 83(4), 406-425.
  • Allen, L. C., MacKenzie, D. L., & Hickman, L. J. (2001).The effectiveness of cognitive behavioral treatment for adult offenders. International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology, 45, 498-514.
  • Allen, R. (2009). International experience in reform of penal management systems. ICPS, International Center for Prison Studies. Retrieved from http://www.prisonstudies.org/sites/prisonstudies.org/files/resources/downloads/international_experience_0.pdf
  • Andrews, D. A., & Bonta, J. (2010). Rehabilitating criminal justice policy and practice. Psychology, Public Policy and Low, 16, 39-55.
  • Aos, S. (2011). Using evidence to maximize return on taxpayer investment. In: K. Bogenschneider, O. Littel, & Eddy.L.E. (Eds.), Evidence-based budgeting: Making decisions to move Wisconsin forward (1st ed.). 1-6. Madison: Wisconsin Family Impact Seminars.
  • Applegate, K. A., Cullen, T. F., & Fisher, S. B. (2002). Public view toward crime and correctional policies. Is there gender gap?. Journal of Criminal Justice, 30(2), 89-100.
  • Arthur, J. A. (1994). Explaining detention worker orientation: Individual characteristics, occupational conditions, and organizational environment. Journal of Criminal Justice, 22, 297-312.
  • Askin-Plunk, C. A., & Armstrong, G. S. (2013). Transformational leadership skills and corrections of prison warden job stress. Criminal Justice Behavior,40(5), 551-568.
  • Austin, B. (2010). '2010 Annual Recidivism Report'. State of Connecticut Office of Policy and Management Criminal Justice Policy and Planning Division. Retrieved from http://www.ct.gov/opm/lib/opm/cjppd/cjresearch/recidivismstudy/2010_0215__recidivismstudy.pdf
  • Blumstein, A. (2011). Bringing down the U. S. prison population. The Prison Journal, 91(3), 12s-26s.
  • Bureau of Justice Statistics Bulletin (2010). Correction of population in the United States 2009. U.S. Department of Justice, December, 2010, NCJ 231681. Retrieved from http://bjs.gov/content/pub/press/corrections09pr.cfm
  • Caeti, T. J., Hemmens, C., Cullen, F. T., & Burton JR. V. S. (2003). Management of correctional facilities. The Prison Journal, 83(4), 383-405.
  • Carlson, M. P., & Garrett, J. S. (2006). Prison and jail administration. Gaitherburg, Maryland: An Aspen Publication.
  • Chen, M. K., & Shapiro, J. M. (2004). Does prison harden inmates? A discontinuity - based approach. Cowles Foundation paper no. 1450. Available at SSRN. Retrieved from http://ssrn.com/abstract=470301
  • Chen, Y. (2009). Job stress and performance: A study of police officers in Taiwan. Social Behavior and Personality, 37, 1341-1356.
  • Costelloe, T. M., Chiricos, T., & Gertz, M. (2009). Punitive attitudes toward Criminals. Punishment and Society, 11(1), 25-49.
  • Coyle, A. (2002). Managing prison in time of change. In United Kingdom: International Center of Prison Studies. Retrieved from http://www.prisonstudies.org/sites/prisonstudies.org/files/resources/downloads/managing_prisons.pdf
  • Coyle, A. (2009). A Human rights approach to prison management, Second Edition. In International Center For Prison Studies. Retrieved from http://www.prisonstudies.org/sites/prisonstudies.org/files/resources/downloads/handbook_2nd_ed_eng_8.pdf
  • Craig, H. (2008). A culture of harm: Taming the dynamic of cruelty in Supermax Prisons. Criminal Justice and Behavior, 35(8), 956-984.
  • Cullen, F. T. (2007). Make rehabilitation corrections' guiding paradigm. Criminology and Public Policy, 6, 717-729.
  • Cullen, F. T., & Jonson, C. L. (2012). Correctional theory: Context and consequences. Saga Publication. Retrieved from http://books.google.co.il/books?hl=iw&lr=&id=cn3rlhfEoK0C&oi=fnd&pg=PR1&ots=QotEn3HnkL&sig=rUJytcVMyDPYVXqIohsiszre8PQ&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false
  • Cullen, F. T., Jonson, C. L., & Eck, J. E. (2012). The Accountable Prison. Journal of Contemporary Criminal Justice, 28(1), 77-95.
  • Cullen, F. T., Jonson, C. L., & Nagin, D. S. (2011). Prison do not reduce recidivisms: The high cost of ignoring science. The Prison Journal, 91(3), 485-655.
  • Cullen, F. T., Latessa, E. J., Burton JR. V.S., & Lombardo, L. X. (1993). The correctional orientation of prison wardens: Is the rehabilitative ideal supported? Criminology, 31(1), 69-92.
  • Cullen, F. T., Lutze, F., Link, B. G., & Wolfe, N. T. (1989). The correctional orientation of prison guards: Do officers support rehabilitation? Federal Probation, 53, 33-42.
  • Drake, E. K., Aos, S. M., & Miller, M. G. (2009). Evidence - based public policy options to reduce crime and criminal justice costs: Implications in Washington state, Victims and Offenders, 4, 170-196.
  • Garrabine, E. (2005). Prison riots, social order and the problem of legitimacy. British Journal of Criminology, 45, 896-913.
  • Gideon. L., Shoham, E., & Weisburd, D. L. (2010). Changing prison into a therapeutic milieu: Evidence from the Israeli national rehabilitation center for prisoners. The Prison Journal, 90(2), 79-202.
  • Hensley, C., Dunind, R., Tewksbury, R., & Dumond, D.(2002). Possible solution for preventing inmate sexual assaults: Examine warden's beliefs. American Journal of Criminal Justice, 27(1), 19-31.
  • Hensley, C., Koscheski, M., & Tewksbury, R. (2007). Examining criminology major's and non-majors' attitudes toward inmate programs. Service and amenities. Criminal Justice Studies, 20(3), 217-230.
  • Hensley, C., Miller, A., Tewksbury, R., & Koscheski, M. (2003). Students attitudes toward inmate privileges. American Journal of Criminal Justice, 27(2), 249-262.
  • Hepburn, J., & Albonetti, C.(1980). Role conflict in correctional institutions: An empirical examination of the treatment - custody dilemma among correctional staff. Criminology, 17, 445-459.
  • Heseltine, K., Sarre, R., & Day, A. (2011). Prison based Correctional offends rehabilitation program; The 2009 national picture in Australia. Canberra, ACT: Criminology Research Council.
  • Howerton, A., Burnett, R., Byng, R., & Cambell, J. (2009). The consolation of going back to prison: What `revolving door` prisoners think of their prospects. Journal of Offender Rehabilitation, 48, 439-461.
  • Hulsheger, U. R., Lang, J., & Maier, G. (2010). Emotional labor, strain, and performance: Testing reciprocal relationships in longitudinal panel study. Journal of Occupational Health Psychology, 15, 505-521
  • ICPS, International Center for Prison Studies (November 21, 2013). World prison population list (10th ed.). Retrieved from http://www.prisonstudies.org/sites/prisonstudies.org/files/resources/downloads/wppl_10.pdf
  • Johnson, W. W., Bennett, K., & Flanagan, T. J. (1997). Getting tough on prisoners: Results from the National Corrections Executive Survey, 1995. Crime & Delinquency, 43, 24-41.
  • Jurik, N. C. (1985). Individual and organizational determination of correctional attitudes toward inmates, Criminology, 23, 523-539.
  • Kjeisberg, E., Skogloud, H. T., & Rustad, A. B. (2007). Attitudes towards prisoners, as reported by prison inmates, prison employees and college students. BMC Public Health, 7, 71-82.
  • Liedka, R.V., Piehl, A. M., & Useem, B. (2006). The crime - control effect of incarceration: Does scale matter?. Criminology and Public Policy, 5, 245-276.
  • Lipsey, M. W., & Cullen, F. T. (2007). The effectiveness of correctional rehabilitation: A review of systematic reviews. Annual Review of Law and Social Sciences, 3, 297-320.
  • Makarios, M. D., Steiner, B., & Travis, L. F. (2010). Examining the predictors of recidivism among men and women released from prison in Ohio. Criminal Justice and Behavior, 37, 1377-1391.
  • Mandela, N. (1994). Long walk to freedom. London: Little Brow.
  • McCampbell, S. W. (2002). Managing gangs in correctional facility: What wardens and superintendents need to know. Corrections Today, 71, 44-47.
  • Mears, D. P., & Castro, J. L. (2006). Wardens' views on the wisdom of supermax prisons. Crime & Delinquency, 52, 398-431.
  • Nagin, D. S. (2012). Imprisonment and crime control: Building evidence-based policy. In: R. Rosenfeld, K. Quinet, & C. Garcia (Eds.), Contemporary issues in criminological theory and research: The role of social institutions (pp.309-317). Belmont, CA: Wadsworth.
  • Nagin, D. S., Cullen, F. T., & Jonson, C. L. (2009). Imprisonment and reoffending. Crime and Justice, 38, 115-200.
  • OECD (2007). Hand book of Security System Reform. Retrieved from https://books.google.com/books?id=f7bVAgAAQBAJ&pg=PA201&lpg=PA201&dq=oecd+policy+about+prisons&source=bl&ots=AMn-vpMZEc&sig=dc0hpyi4Oy-xefVbpH_KBW8A55w&hl=iw&sa=X&ei=jgcYVbbIM83bsASx4oHwCA&ved=0CEYQ6AEwBQ#v=onepage&q=oecd%20policy%20about%20prisons&f=false
  • Oleson, J. C. (2002). The punitive coma. California Law Review, 90, 829-901.
  • Olson, D. E., Rozhon, J., & Powers, M. (2009). Enhancing prisoner reentry through access in prison-based and post-incarceration aftercare treatment: Experiences from Illinois Sheridan Correctional Center Therapeutic Community. Journal of Experiential Criminology, 5, 299-321.
  • Padfield, N., & Maruna, S. (2006). The revolving door at the gate: Exploring the dramatic increase in recalls prison. Criminology & Criminal Justice, 6(3), 329-352.
  • Pearson, F. S., & Lipton, D. S. (1999). A meta analytic review of the effectiveness of correction-based treatment for drug abuse. The Prison Journal, 797, 384-410.
  • Pollock, J. N., Hogan, N. L., Lambert, E. G., Ross, J. I., & Sundt, J. L. (2012). A Utopian prison: Contradiction in Terms?. Journal of Contemporary Criminal Justice, 28(1) 60-67.
  • Ritchie, D. (2011). Does imprisonment deter? A review of the evidence. In Sentencing Advisory Council. Retrieved from https://sentencingcouncil.vic.gov.au/sites/sentencingcouncil.vic.gov.au/files/does_imprisonment_deter_a_review_of_the_evidence.pdf
  • Roberts, C.(2013). Leadership styles in correctional facilities. In Ehow. Retrieved from http://www.ehow.com/list_7714740_leadership-styles-correctional-facilities.html
  • Ronel, N., & Elisha, E. (2010). In different perspective: Introduction positive criminology. International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology, 55(2), 305-325.
  • Ross, M. W., Diamond, P., Liebling, A., & Saylor, W. (2007). Measurement of prison social climates. A comparison of an inmate measure in England and the US. Punishment & Society. 10(4). 447-474.
  • Ruddell, R., & Norris, T. (2008). The chancing role of warden: A focus on safety and security. Correctional Today Magazine, 70(5), 36-39. Retrieved from http://www.aca.org/fileupload/177/ahaidar/Ruddell.pdf
  • Scott-Hayward, C. S. (2009). The Fiscal crisis in corrections: Rethinking policies and practices. New-York, NY: Center and sentencing and corrections. Retrieved from http://www.vera.org/pubs/fiscal-crisis-corrections-rethinking-policies-and-practices-2
  • Shamir, B., & Drory, A. (1982). Occupational tedium among prison officers. Criminal Justice and Behavior, 9, 79-99.
  • Shapira, R., & Navon. D. (1985). Staff inmates cooperation in Israeli prison, non functionalistic theory of institution. International Review of Modern Sociology, 15, 131-146.
  • Souryal, S. S. (2009). Deterring corruption by prison personnel: A principle based perspective. The Prison Journal, 89(3), 21-45
  • Sparks, J. R., & Bottoms, A. E. (1995). Legitimacy and order in prisons. The British Journal of Sociology, 46(1), 45-62.
  • Steiner, B. (2008). Maintaining prison order: Understanding of inmate msconduct within and across Ohio correctional institutions [Doctorate of Philosophy (Ph.D.), University of Cincinnati]. Available from https://www.ncjrs.gov/pdffiles1/nij/grants/226458.pdf
  • Tewksbury, R. A., & Mustain, E. E. (2008). Correctional orientations of prison staff. The Prison Journal, 88(2), 207-233.
  • Tonry, W. G. (2012). Less imprisonment, less crime: A replay to Nagin. In: R. Rosenfeld, K. Quinet, & C. Garcia (Eds.), Contemporary issues in criminological theory and research: The role of social institutions (pp.309-317). Belmont, CA: Wadsworth.
  • Trope, Y., & Liberman, N. (2010). Construal-Level Theory of psychological distance. Psychology Review, 117(2), 440-463.
  • Van Voorhis, F., Cullen, F. T., Link, B. G., & Wolf, T. (1991). The impact of race and gender on correctional officers' orientation to the integrated environment. Journal of Research on Crime and Delinquency, 28, 472-500.
  • Warnta, B. S. T., Tollenenaar, N., Blom, M., Alma, S. M., Essers., A. A. M., & Bregman, I. M. (2010). 'Recidivism report 1997-2007'. Trends in the reconviction rate of Dutch offenders. In Ministry of Security and Justice/WODC, fact sheet 2010-6a. Retrived from file:///C:/Users/ili/Downloads/Factsheet%202010-6a%20_tcm45-357792%20(1).pdf
  • Wilson, D. B., Bouffard, L. A., & Mackenzie, D. L. (2005). A quantitative review on group oriented cognitive-behavior structured programs for offenders. Criminal Justice and Behavior, 32(2), 172-204.
  • Wilson, D. B., Gallagher, C. A., & MacKenzie, D. L. (2000). A meta-analysis of corrections based education, vocation, and work programs for inmates. Criminal Justice and Behavior, 32, 172-204.
  • Wong, T. (2011). '2010 Recidivism Update'. State of Hawaii, FY 2007 Cohort. In Hawaii State Department of Health. Retrieved from http://icis.hawaii.gov/wp-content/uploads/2013/07/Recidivism-Update-2010.pdf
  • Zamble, E., & Porporini, F. J. (1990). Coping, imprisonment, and rehabilitation. Criminal Justice and Behavior, 17(1), 53-70.

נספח 1: עמדות של מנהלי בתי סוהר בדילמות ניהוליות

דילמה האם יש דילמה תשובה לדילמה
האם בית סוהר צריך לדעתך להתנהל כארגון אזרחי או כארגון צבאי? 45.6% (N=37) דיווחו שיש להם דילמה, ו-50.6% (N=41) דיווחו שאין להם דילמה. נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות על פי תחום ההשכלה האקדמית: 56.7% בעלי השכלה אקדמית בתחום מגוון חושבים שיש דילמה, ו-26% בעלי השכלה אקדמית בתחום נפש האדם [χ2(4)=25,193, p<0.001] חושבים שאין דילמה 55.9% (N=47) חושבים שבית סוהר צריך להתנהל כארגון צבאי, 28.5% (N=24) חושבים שהוא צריך להתנהל כארגון אזרחי, ו-9.5% (N=8) לא החליטו. התומכים בבית סוהר כארגון צבאי: 44% (N=21) גמלאים, 32% (N=15) מפקדים בפועל, 69.7% (N=30) בעלי השכלה אקדמית בתחום מגוון. 63.7% (N=44) מקרב הגברים, 30% (N=3) מקרב הנשים. התומכים בבית סוהר כארגון אזרחי: 70.8% (N=17) גמלאים, 29.1% (N=7) מנהלים בפועל, 0 מנהלים לשעבר
האם בראש בית סוהר צריך לעמוד מפקד או מנהל? 30.7% (N=24) חושבים שיש דילמה, 67.9% (N=53) חושבים שאין דילמה, נבדק אחד לא החליט. מקרב אלה שחושבים שאין דילמה: 67.9% (N=49) חושבים שראש הארגון צריך להיות מפקד. מקרב אלה שחושבים שיש דילמה: 54% (N=27) בעלי השכלה אקדמית בתחום מגוון ו-46% (N=23) בעלי השכלה בתחום נפש האדם [χ2(4)=79,608, p<0.001] 61.2% (N=49) חושבים שמפקד צריך לעמוד בראש הארגון ו-36.2% (N=29) חושבים שמנהל צריך לעמוד בראשו [χ2(4)16,967, p=0.002]. בקרב אלה שחושבים שמפקד צריך לעמוד בראש הארגון: 34.6% (N=17) גמלאים, 40.8% (N=20) מנהלים בפועל, 24.4% (N=12) מנהלים לשעבר. יותר בעלי השכלה אקדמית בתחום מגוון בחרו במפקד - 75.5% (N=34) - מאשר בעלי השכלה בתחום נפש האדם (N=15) [χ2(4)=8,741, p=0.068]. בקרב אלה שחושבים שמנהל צריך לעמוד בראש הארגון: 58% (N=24) מנהלים לשעבר, 17.2% (N=5) מנהלים בפועל
האם בית סוהר צריך להתנהל על פי גישה שיקומית או גישה ענישתית-ביטחונית? 51% (N=39) חושבים שאין דילמה, 42% (N=32) חושבים שיש דילמה. מקרב אלה שחושבים שיש דילמה: 53.3% (N=16) בעלי השכלה אקדמית בתחום מגוון; 53.3% (N=16) בחרו בגישה שיקומית ו-20% (N=6) בחרו בגישה ענישתית-ביטחונית [χ2(34)=98,549, p<0.001]; מקרב אלה שחושבים שאין דילמה: 89.1% ((M=33 בחרו בגישה שיקומית. 16.8% (N=5) לא החליטו. הפער מבטא את המחלוקת 70.1% (N=54) מהמנהלים בחרו בגישה שיקומית, 12.9% (N=10) בחרו בגישה ענישתית, 16.8% (N=13) לא החליטו. מקרב אלה שבחרו בגישה שיקומית: 55.5% (N=30) גמלאים, 29.6% (N=16) מנהלים בפועל, 14.8% (N=8) מנהלים לשעבר. 58% (N=29) בעלי השכלה אקדמית בתחום מגוון. כל המנהלות במחקר בחרו בגישה שיקומית בהבדל גבולי מהמנהלים [χ2(4)=5,466, p=0.065]. יותר מנהלים שבעי רצון מתפקידם (79.6%) (N=43) בחרו בגישה שיקומית מאלה שאינם שבעי רצון ממנו [χ2(16)=31,999, p=0.010]. מקרב אלה שבחרו בגישה ענישתית-ביטחונית: חמישה גמלאים, שלושה מנהלים בפועל, שני מנהלים לשעבר, סה"כ 12% מהמשתתפים  
האם הדרך האפקטיבית ביותר להשיג סדר ומשמעת בכלא היא באמצעות שליטה מוחלטת על האסירים או באמצעות שיתוף פעולה וקבלת לגיטימציה מהאסירים? 53.2% (N=34) חושבים שיש דילמה, 32.4% (N=25) חושבים שאין דילמה, 14.2% (N=11) לא החליטו. מקרב אלה שחושבים שיש דילמה: 7.1% (N=2) בחרו בשליטה מוחלטת, 67.8% (N=28) בחרו בשיתוף אסירים. בקרב אלה שחושבים שאין דילמה: 66.6% (N=45) בחרו בשליטה מוחלטת ו-22.2% (N=14) בחרו שיתוף אסירים [χ2(4)=13,053, p<0.011] 56.9% (N=45) בחרו בשליטה מוחלטת על האסירים, 30.3% (N=24) בחרו בניהול באמצעות לגיטימציה מאסירים, 12.6% (N=10) לא החליטו. בקרב אלה שבחרו בשליטה מוחלטת: 60.9% (N=25) גמלאים, 37.7% (N=17) מנהלים בפועל, 13.5% (N=3) מנהלים לשעבר. 12.1% (N=5) נשים, 59.4% (N=22) בעלי השכלה בתחום אקדמי מגוון
מנהל בית סוהר עומד לעתים בפני הבחירה בין פעולה שעשויה להיטיב עם האסירים אך יש בה סיכונים והיא עלולה לסכן את קידומו לבין הימנעות מהפעולה כדי לא לסכן את קידומו 54% (N=43) חושבים שיש דילמה, 45.5% (N=36) חושבים שאין דילמה. מקרב אלה שחושבים שיש דילמה: 48.8% גמלאים (N=21), 32.5% (N=14) מנהלים בפועל, 18.6% (N=8) מנהלים לשעבר. 60.9% (N=25) בחרו באינטרס הארגוני, 39% (N=16) השיבו שההחלטה תלויה בנסיבות. מקרב אלה שחושבים שאין דילמה: 61.1% (N=22) גמלאים, 30.5% (N=11) מנהלים בפועל, 8.3% (N=3) מנהלים לשעבר. אחד בחר באינטרס האישי, 80% (N=28) בחרו באינטרס הארגוני, 17.1% (N=6) אמרו שהדבר תלוי בנסיבות 67.9% (N=53) בחרו באינטרס הארגוני, קרי ייקחו סיכון וייטיבו עם האסירים, גמלאי אחד (1.2%) טען שיבחר באינטרס האישי, 30.7% (N=24) - בחירתם תלויה בנסיבות. מקרב אלה שבחרו באינטרס הארגוני: 62.2% (N=33) גמלאים, 26.4% (N=14) מנהלים בפועל, 11.3% (N=6) מנהלים לשעבר. מקרב אלה שבחרו בתשובה "תלוי בנסיבות": 41.6% (N=10) מקרב המנהלים בפועל, 45.4% (N=5) מקרב המנהלים לשעבר ו-37.5% (N=9) מקרב הגמלאים. 80.9% (N=17) מאלה שבחרו "תלוי במצב" הם בעלי השכלה בתחום אקדמי מגוון
מנהל בית סוהר צריך ידע מקצועי (השכלה פורמלית וניסיון) בתחום נפש האדם (פסיכולוגיה, קרימינולוגיה, חינוך, עבודה סוציאלית וכדומה), או כל אדם בעל ניסיון ניהולי יכול לנהל בית סוהר? 71.7% (N=56) חושבים שאין דילמה, 25.6% (N=20) חושבים שיש דילמה ו-2.5% (N=2) לא החליטו. בקרב אלה שחושבים שאין דילמה: 58.9% (N=33) גמלאים, 30.3% (N=17) מנהלים בפועל ו-10.7% (N=6) מנהלים לשעבר. 51.7% (N=29) בחרו בהשכלה אקדמית בתחום נפש האדם ו-42.8% (N=24) בחרו בהשכלה בתחום מגוון [χ2(4)=20,493, p=0.033] 52.4% (N=43) מהמנהלים חושבים שמנהל בית סוהר צריך השכלה אקדמית בתחום נפש האדם, 36.5% (N=30) חושבים שלא צריך ידע בתחום הנפש האדם, 10.9% (N=9) לא החליטו. מקרב אלה שחושבים שצריך השכלה בתחום נפש האדם: 65% (N=28) גמלאים, 20.9% (N=9) מנהלים בפועל ו-13.9% (N=6) מנהלים לשעבר. 52.6% (N=20) הם בעלי השכלה אקדמית בתחום נפש האדם; ל-60.7% (N=17) רקע מקצועי של סוהרים בשב"ס
שירות בתי הסוהר ראוי שיהיה באחריות המשרד לביטחון פנים או באחריות משרד המשפטים? 64.1% (N=50) חושבים שאין דילמה ו-33.3% (N=26) חושבים שיש דילמה. השאר לא החליטו. מקרב החושבים שאין דילמה: 88% (N=44) בחרו במשרד לביטחון פנים ו-12% (N=6) בחרו במשרד המשפטים. מקרב אלה שחושבים שיש דילמה: 52% (N=13) בחרו במשרד לביטחון פנים ו-44% (N=11) בחרו במשרד המשפטים 76.5% (N=62) מהמנהלים חושבים ששב"ס צריך להיות כפוף למשרד לביטחון פנים, 22.2% (N=18) - למשרד המשפטים ו-1.2% (N=1) לא החליטו. מקרב אלה שבחרו במשרד לביטחון פנים: 48.3% (N=30) מקרב הגמלאים, 84% (N=21) מקרב המנהלים בפועל, 17.7% (N=11) מנהלים לשעבר. 63.7% (N=37) בעלי השכלה בתחום אקדמי מגוון, והרוב גברים [χ2(2)=7,818, p=0.020]. מקרב אלה שבחרו במשרד המשפטים: 72.2% (N=13) גמלאים, 22.2% (N=4) מנהלים בפועל, 5.5% (N=1) מנהלים לשעבר
האם על מנהל בית סוהר להעדיף לקבל המלצות פעולה של גורמים מקצועיים שפוגעות בכבוד האדם וחירותו, או שעליו לפעול לפי שיקול דעתו ולקבל החלטה שאין בה פגיעה בכבוד האדם או שהפגיעה פחותה? 63.8% (46N=) חושבים שאין דילמה, 34.7% (N=25) חושבים שיש דילמה, 1.3% (N=1) לא החליטו. בקרב אלה שיש דילמה: 88% (N=22) בחרו לשמור על כבוד האדם ורק 8% (N=2) בחרו לא לקחת סיכון במחיר של פגיעה בכבוד האדם. בקרב אלה שאין להם דילמה: 91.3% (N=42) בחרו לשמור על כבוד האדם ו-6.5% (N=3) לא ייקחו סיכונים ומוכנים לפגוע בכבוד האדם 91.2% (N=73) מהמנהלים בוחרים לשמור על כבוד האדם וחירותו ולא לקבל את החלטות הגורמים המקצועיים, 6.2% (N=5) יבחרו לקבל את עמדת הגורמים המקצועיים בניגוד לדעתם במחיר פגיעה בכבוד האדם, 2.5% (N=2) יבחרו דרך אחרת

[1] הפער נובע משיטות המדידה של שיעור המועדות. המספר הגבוה משקף את שיעור האסירים במאסר שני ומעלה, והמספר הנמוך מתאר את שיעור החוזרים למאסר מקרב אסירים שהשתחררו בשנת 2004.

[2]אפשר לקבל את השאלון המלא באמצעות פנייה לכותבת המאמר, ד"ר אילנה (אילי) גולדברג, [email protected]

[3]פירוט הדילמות מופיע בפרק הממצאים.

[4] לאחרונה מונתה, לראשונה בתולדות שירות בתי הסוהר בישראל, נציבה מקרב קציני שירות בתי הסוהר.