[התמונה המקורית: צילום מסך מתוך סרטון הרצאת האלוף גרשון הכהן בכנס יש"ע 2015]

[מאמר זה הופיע לראשונה בכתב העת 'מקום בעולם'. מגזין הצעירים של 'עולם קטן'. הוא רואה פה אור באישורם ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

השר נפתלי בנט הסביר בשבוע שעבר ל'עולם- קטן', מדוע הוא 'אובססיבי' למתמטיקה. כל מה שאמר על חשיבות היתרון האיכותי הטכנולוגי הטמון בחינוך למתמטיקה ולמדעי הטבע, לגמרי נכון. בכל זאת, עם כל הרצינות הנדרשת למאמץ להעמיד לרשות מדינת ישראל מדענים ומהנדסים מהשורה הראשונה, ביקשתי להדגיש למחנכים ולצעירי עם ישראל, את קדושת עמל הכפיים, במיוחד בכל הנוגע לאורח חיי היהודים בארץ ישראל.

חברה בריאה נדרשת לקיים מגוון עיסוקים, היוצר מלאות הרמונית של תחומי עיסוק ומומחיות. מישהו הרי צריך לעבוד בעבודות הצווארון הכחול. מישהו צריך להיות מכונאי, נגר, בנאי, רתך, ואינסטלטור.

זה ההבדל בין יהודים החיים בארץ לאלה שבגלות. יהודי במנהטן, בוסטון, או ברלין, יכול להרשות לעצמו לכוון ילדיו בעיקר למקצועות הצווארון הלבן. קיימים שם רבים אחרים, שיתמסרו בשמחה לעבודות כפיים. גם במשטרת ניו-יורק, לא תמצאו יהודים בדומיננטיות המאפיינת את נוכחותם בארה"ב באוניברסיטאות, בבנקים, ובעריכת דין.  זה הפיתוי שגרם ליהודים להתאהב בקיומם בגולה: כמו לחיות לנצח בבית מלון, תמיד קיים שם  מישהו, כמו גוי של שבת, שיישא בעול העבודות השחורות. לקיום יהודי ריבוני במדינת יהודים, יש מחיר: על מנת שתהיה כאן מולדת, היהודים עצמם, נדרשים לשאת, לפחות בחלק, מן הנטל הכולל לעבודות הכפיים, אלמלא כן יאבדו את עצמאותם.

סבא שלי נתן גרדי, עזב את לימודיו בישיבת מיר, ועלה ארצה עם קבוצת חלוצי טרומפלדור, בראשית העליה השלישית. כחלוץ וכתלמיד תנועת המוסר, שינה את שמו מגורדסקי לגרדי , במעין הכרזה,  המבקשת מתן ביטוי  לערך עמל הכפיים.  הריח הרע העולה מן העור בתהליך עיבודו, גרם לחז"ל להציג את הגרדי והבורסקי כבעלי מלאכה בזויים.  עם משמעות השם 'גרדי', למדנו כנכדיו של נתן גרדי, את הרעיון שאין מלאכה בזויה וכל מלאכה מכבדת את בעליה, לקיים "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך."

[התמונה היא צילום מסך מתוך סרטון היו-טיוב: "שורו הביטו וראו-הגבעטרון"]

עתידנו אכן תלוי ביכולתנו לטפח יתרון טכנולוגי. אבל הטכנולוגיה המתקדמת בתחומי ההיי-טק לכשעצמה, אינה מספיקה לקיום עצמאותה של מדינה. פסי היצור לפלדה, לתחמושת ולאחזקה שוטפת, דורשים גם בעלי מלאכה רבים מתחום עבודת הכפיים. הגרמנים לדוגמה, מוכרים לנו צוללות במחיר מופחת (בתמונה למטה), לא רק מתוך הרצון לסייע למדינת ישראל. המיומנות לבניית  צוללות היא מבחינתם נכס לאומי אסטרטגי שיש לקיימו. לפי שעה, במצבם הביטחוני, הם אינם זקוקים לצוללות, אבל הם לגמרי מחויבים להמשיך לבנות צוללות, על מנת לשמר את בעליי המלאכה ואת המסורת המקצועית המונחלת בפס היצור, מדור לדור.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי ▓▒░ TORLEY ░▒ לאתר flickr]

בהיבט זה, מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לזנוח את תחומי החינוך המקצועי המסורתיים. יתר על כן, חברה בריאה מעניקה עתיד מקצועי בהתאמה למכלול הרחב  של  כישורי הדור הצעיר. גם אני לא הייתי מוצא את מקומי בעבודת ההיי-טק  ומדינה המכוונת את צעיריה לאפיק אחד בלבד, גוזרת על רבים וטובים חיים ללא פרנסה וללא כבוד.

אהוד ברק כראש ממשלת ישראל הסביר את החלטתו לסגור את מפעל הפלדה בעכו (בתמונה משמאל), באומרו שאנו מצטיינים בהיי-טק ואין סיבה שנחזיק מפעל מסורתי לברזל, בשעה שממילא מחיר הברזל מטורקיה זול יותר. לא מפתיע, שעם סגירת המפעל עלה מיד, מחיר הברזל מטורקיה.

[מקור התמונה. שם הצלם אינו מתועד]

מעבר לסוגיית העצמאות הנרכשת על ידי מדינה ונדרשת במיוחד למצבי חירום, משתלבת כאן נקודת מבט ערכית, הכרוכה במאמץ ליצור בארץ ישראל יהודי חדש, עמל כפיים.

במכתב המדווח לגולה על המתחדש בארץ ישראל כתב ברל כצנלסון: "יש לנו לספר כי ארץ ישראל נעשתה ארץ של עבודה יהודית. כי היהודי הבא לארץ אינו נעשה בה רוכל, ספסר או סוחר, אלא פועל..." (כתבים א' עמ' 329). במכתב אחר כותב: "וכל מקום אשר הולך הפועל היהודי, השכינה הולכת עמו שם" (שם, עמ' 322). זוהי להבנתי  אמירה בהשראת ברכת משה ואהרון לבני ישראל עם חנוכת המשכן, כדברי רש"י: " ויברכו את העם: אמרו ויהי נעם ה' אלוהינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם." (ויקרא, ט', כ"ג). ואכן בארץ ישראל  שכינה שורה במעשה ידיו של יהודי, בתנאי שאכן יש לו מעשה ידיים.

על מרכזיות החינוך לעבודה, הדגיש א. ד. גורדון: "אם לא נעבוד את האדמה בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי, כי אם גם במובן המדיני: הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים. ממש כמו בארצות הגולה, שישנם גם שם יהודים חוכרים או גם קונים שדות, גנים ופרדסים וסוחרים בפרי העבודה של אחרים. ורק במידה שיש לנו מושבים וחוות אשר העבודה בהם כולה שלנו, אנחנו מתאזרחים ונעשים עם הארץ. זכותנו על הארץ, כוח קנייננו בה, הוא רק בעבודתנו שאנחנו עובדים את אדמתה. וגם זכותנו ההיסטורית על הארץ זקוקה לאישור זה." (האומה והעבודה, עמ' 150).

באופן מעשי, גם הציונות הדתית נדרשת בסוגיה זו לתיקון רציני. לחמיקה מעבודת כפיים ביטויים רבים. לבני נוער המבקשים תפקיד משמעותי בשרות צה"ל ואינם בפרופיל קרבי, אני נוהג לדוגמא להציע להשתלב בתפקידי נהיגה במערך התובלה הכבדה. לפני שחרורי מצה"ל, עברתי במרכז הובלה קורס לנהיגת משא כבד, הם עושים שם מלאכת קודש בהקניית מקצוע נדרש והתנסות יקרה מפז. אבל בני ציונות דתית, ללא פרופיל קרבי, מעדיפים תמיד את עבודת הצווארון הלבן שמציע להם אגף המודיעין.  באגף הלוגיסטי בצה"ל, קיים חשש שמא ענף התובלה האזרחי, המצוי ברובו בידי לא יהודים, יתקשה לספק בזמן מלחמה מענה לצורכי התובלה של צה"ל. זו רק דוגמה למגמה כוללת של התרחקות היהודים מעבודת כפיים.

חובתנו לשוב ולקדש את יגיע כפינו, בציפיה עתיקת היומין לראות במימוש: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו." (תהילים ק"ב).