[מאמר זה פורסם בידיעות אחרונות ב- 23/12/15. הוא מובא כאן באישור מערכת העיתון והמחבר]
האלוף גרשון הכהן שבר שתיקה במלחמת לבנון ושילם על כך מחיר אישי לא מבוטל. ב- 23 בדצמבר 2015 פרסם מאמר בסוגיית שוברים שתיקה בידיעות אחרונות, ואני מביא אותו כמות שהוא:
רציתי לשאול, אם אפשר גם לתמוך בשוברים שתיקה וגם להיות בעד המשך הכיבוש ביהודה ושומרון?
מבחינה מעשית, ומן ההיבט הלוגי, הספרות הקלאסית בשאלת מוסר ומלחמה, לגמרי תומכת באפשרות כזו. מיכאל וולצר, בספרו הקאנוני על מלחמות צודקות ובלתי צודקות, הציב במרכז הדיון את ההבחנה בין שתי שאלות שונות:
- האחת, האם המלחמה נסובה על עניין צודק;
- השנייה, האם הלחימה מתנהלת מבחינה מוסרית ומבחינת החוק, באורח נכון וצודק.
קיימת כמובן זיקה בין השאלות, אולם באופן עקרוני, מלחמה יכולה להתנהל על ענין צודק ועדין להתנהל בידי הלוחמים באופן לא צודק וכן להפך:
- השאלה הראשונה, עוסקת בעצם הצדקת ההחלטה להפעלת הכוח הצבאי, והיא מצויה בידי הריבון הפוליטי,
- השאלה השנייה עוסקת באופניי הפעלת הכוח והיא מצויה ברובה, באחריות מפקדי הצבא עד אחרון החיילים.
שירו המצוטט של נתן אלתרמן, יחד עם מכתב בן גוריון שהופץ בעיצומה של מלחמת העצמאות, התמקדו בשאלה השנייה, ואכן כוונו למרחב ההתנהלות המצוי כולו בידי המפקדים והחיילים. נדמה לי שגם האלוף במיל' עמירם לוין, כוון בדבריו לתחום זה של הדיון, ואכן, בהיבט זה ראוי למפקדי צה"ל ולחברה הישראלית, לעודד ברור מתמיד על האופן המוסרי הכרוך בדרכי התנהלותו של צה"ל.
אינני מיתמם בהסטה מלומדת של הדיון ממוקד התבערה שהוא מחולל. אני עצמי במלחמת לבנון, בקיץ 1982, בהיותי רס"ן בחטיבה 7, שברתי שתיקה. בשיא משבר אלי גבע, מח"ט השריון שפרש מפיקוד על חטיבתו, בשערי ביירות, פרסמתי בעילום שם מאמר בעיתון הארץ, שתמך בלגיטימיות של צעדו. בתוך שבוע, רב-אלוף רפאל איתן, הדיח אותי משרות קבע. טענתי אז, בזכות הלגיטימיות של מעשה מחאה שכזה, וביססתי את טענותיי על בסיס סטנדרטים צבאיים המוכרים בצבאות העולם. בניגוד לדיון הציבורי - שהתעקש אז לכרוך את שאלת הצדקת המלחמה, יחד עם שאלת הלגיטימיות למחאת המח"ט - הסברתי שיש לשאלות אלה קיום בלתי תלוי, ובשיחתי על כך עם הרמטכ"ל בלשכתו, גם הוא הסכים לכך.
מניסיוני למדתי, עד כמה שתי השאלות אכן מתקיימות בנפרד. בשנת 1984, פעלתי כמג"ד בתעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון. באחת מהפלוגות בגדוד, בפיקודו של עופר אלפרוביץ', שרתו חיילי ישיבות ההסדר, בהם מתנחלים רבים. מתוך ביקורתם על אורח הפעולה של לוחמי מג"ב בחיפוש בבתי פלשתינים ובמעצרים, פנו אלי בבקשה לא לשלב בפעילות הגדוד את חיילי מג"ב. הם כמובן התחייבו למלא את כל המשימות בעצמם. אין בכוונתי להטיל דופי בחיילי מג"ב, אלא להדגיש עד כמה אותנטי ולגיטימי הדחף לברר ולבקר מוסרית, את אורח הפעילות של צה"ל, ואין זו בהכרח "תופעה שמאלנית". יתר על כן, דווקא למי שמאמין שראוי למדינת ישראל להישאר במרחביי 'הכיבוש', כדאי שבעתיים לוודא שאורח פעולת צה"ל אינו כרוך בעוול בלתי נסבל לחיי התושבים.
הקשבתי מאוד לאנשי שוברים שתיקה. הם לא הסתירו כי הם מעלים בו זמנית שני דגלים: גם דגל המאבק בהמשך הכיבוש וגם דגל המאבק לשימור תקינות אורח פעולתו של צה"ל. לגמרי לגיטימי!
אולם, בשעה שמזמינים פעיל שוברים שתיקה למפגש עם חיילי צה"ל, מותר וראוי לברר עם איזה דגל מבקשים ממנו להופיע... ברור כי הדגל האחד לגמרי פוליטי ושנוי במחלוקת, ואילו הדגל השני - כבעל אופי מקצועי ואתי - ראוי למקום של כבוד בכל תדריך לקראת פעילות ובכל תחקיר לאחריה. באשר לדגל השני, כולנו עם שוברים שתיקה.
האם בכך סידרנו את המחלוקת עם אנשי שוברים שתיקה? ממש לא. נותרו שאלות הרות גורל, על האופן בו מתנהל ארגון שוברים שתיקה במרחב הבינלאומי. אלו שאלות נוקבות, הן עוסקות בעדויות על פעילות חיילי צה"ל, ועל כן מבחינת צה"ל וחייליו, מובנת מאליה הרגישות והדרישה לאמינות בעדויות.
אולם, עיקרו של הדיון - הנסוב על גבולות הלגיטימיות של הליכה עם 'כביסה מלוכלכת' למגרש הבינלאומי - הוא עניין לברור עומק של החברה הישראלית, וראוי לשמרו הרחק מעבר להוויית היום יום של חיילי צה"ל.
אלי כהן:
בהקשר זה ראוי לחדד שגם תמיכתם הפומבית של דיסקין ולוין וכעת גם של הכהן מתייחסת אך ורק להיבט האתי מקצועי כל עוד הוא נעשה פנימה, בבית.
הכעס אינו רק על היציאה לחו"ל, המימון הזר ושיתוף הפעולה עם גורמי חוץ אלא על עצם הכנסתו של צה"ל ללב המחלוקת הפוליטית על גבול ההמרדה.
ברור שהימין מגנה פעילות זאת בכל פה אבל מתי נשמע גם אישיות בכירה מהשמאל המבהירה שצה"ל חייב להישאר מחוץ לכל מחלוקת פוליטית ? ימים יגידו ונקווה שלא יתאחרו.