[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]
דף זה עודכן ב- 20 באפריל 2019
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
בבחירות האחרונות שמענו הרבה על עייפות המגזר הערבי מחברי הכנסת המייצגים אותו, וההבנה הגוברת שבשיטה הפוליטית הנהוגה בישראל, הדרך להשגת שוויון אזרחי מלא ותקציבים למגזר עוברת דרך ההשתתפות בשלטון.
עובדה זו לא צריכה להפתיע, דווקא בשל ההקצנה הגוברת בחלק ממגזר זה. תופעה מוכרת במערכת מורכבת היא, מה שמכונה 'פעולות מאזנות': פעולות קיצוניות המתחוללות במערכת גוררות פעולות נגד, המאזנות אותן, בניסיון הסיזיפי והבלתי נגמר של המערכת לאזן את עצמה... על כן, בכל פעם שאנחנו שומעים על הקצנה, עצם קיומה הוא עדות גם להקצנה נגדית!
מטבע הדברים, התזוזה הבולטת ביותר היא בקרב הדור הצעיר. חלק ממנו בועט במנהיגיו ומגדיר עצמו כישראלי גאה לכל דבר ועניין, שאין לו עניין בדיקטטורות בנוסח המדינות השכנות שלנו, ודווקא על רקע מה שקורה לאחיו שמעבר הגבול, מעריך ביתר תוקף את הדמוקרטיה הישראלית.
[להרחבת המושג: 'פעולות מאזנות', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'מערכת מורכבת', לחצו כאן]
ביטוי בולט לשינוי היא, למשל, לוסי אהריש - שהפופולריות שלה והצלחתה להשתלב בתקשורת - וגם העובדה ששברה טאבו ונישאה ליהודי - הופכת אותה מודל לחיקוי לצעירים רבים:
השאת המשואה על ידי אהריש ביום העצמאות ה-67 היה שיא נוסף בקרבה הזו שבין מגזרים בציבור הערבי למדינתם:
ראשונים היו הערבים הנוצרים...
מה שזרז את תהליכי ההתקרבות של הצעירים הנוצרים לציבור הישראלי הייתה, בעיקר, הכתף הקרה זהם זוכים לה מידי המוסלמים. הנוצרים מבינים כי הדלת נסגרה עליהם בעולם הערבי כולו. חלקם בוחר להגר לחו"ל; אבל רבים בוחרים בזהות ישראלית, ורואים בצה"ל את המכשיר להשתלבות בחברה.
הבולט מביניהם הינו האב גבריאל נדאף, המטיף בגלוי לגיוס צעירים לצה"ל:
הקצינה הנוצריה הראשונה בצה"ל - יסמין חיאק (צילום: דובר צה"ל):
לא רק הגברים הנוצרים מתגייסים לצה"ל אלא גם הבנות. הנה אחת מהן שגם אומרת בפה מלא את דעתה על הפוליטיקאים הערבים, שאמורים לייצג אותם:
אבל, הגל הזה סוחף אחריו גם מוסלמים...
ב- 19 באפריל 2019 התפרסם בעיתון 'ישראל היום' ראיון עם רב"ט נ', מוסלמית ממשפחה דתית בכפר בצפון הארץ, שהתעקשה להתגייס, למרות שלא זומנה לגיוס, למרות האווירה העוינת בכפרה, ולמרות איומים שקיבלה על חייה. "אם אתה מוסלמי שרוצה שינוי ורוצה שלום, תתרום למדינה. זה הצעד הראשון, להיות כמו כולם"!
[לכתבתה המלאה של בת חן אפשטיין אליאס ב'ישראל היום', לחצו כאן]
"אין לי ארץ אחרת...": ישראלית מוסלמית מתעטפת בדגל המדינה למרות איומים על חייה (מתוך הטוויטר):
אין לי מדינה אחרת... (למקור לחץ כאן):
סטודנטיות מוסלמיות במכללת אשקלון עם דגל ישראל (מתוך גוגל +):
אנט חאסכייה, ערבייה מוסלמית, אם לבנות ולבנים חיילים, מדברת בזכות הגיוס לצה"ל (בבחירות האחרונות חברה למפלגת הבית היהודי):
כרזת הפגנה נגד טרור ואלימות, שארגנה אנט חסכייה:
תמונות מתוך אותה הפגנה: "כאן אנחנו חיים וטוב לנו. אנחנו חיים ביחד עם אחינו היהודים. יש כאלה שרוצים להרוס ולא ניתן להם יד - גם לא לחברי הכנסת המסיתים. אין לאף ערבי בעולם מקום טוב יותר לחיות בו כמו בישראל" (המקור):
הנה נער בשם מוחמד זועבי המגדיר עצמו כמוסלמי ישראלי ציוני גאה:
החברה הערבית מתקשה מאוד בשלב זה "לעכל" את התפנית הזו בעלילה. התגובות, כמו במקרה של מוחמד זועבי הם איום באלימות והפעלת אלימות, למשל נגד נוצרים שהתגייסו לצה"ל, מה שמזכיר מאוד את המתרחש בחברה החרדית, העוברת גם היא תמורות מהותיות):
כל אלה יוצרים התהוות חדשה ומאתגרת שלא הכרנו, שעוד תלך ותתעצם בעתיד, ביתר שאת, עם השנים...
איך עוזרים לזה לקרות?
ממש לא עוזרים ולא מפריעים! בכל פעם שיש ניסיון ממסדי לחבק התארגנות עצמית היא נסוגה לאחור ומתחילות פעולות מאזנות לכיוון השני. כך היה למשל, כשניסתה הממשלה לכפות על החרדים גיוס בכפיה. התהליך לא נעצר אולם הואט. הדרך הטובה ביותר היא לתת לדברים לקרות לבד, ולייצר חוקים שמסייעים במעטפת, כמו אפליה מתקנת לערבים בשירות הציבורי, לימוד אקדמי חינם לערביות וכדומה.
אם כך נעשה, המציאות בעוד עשרים שנה עשויה להיות חיובית הרבה יותר מכפי שרובנו משערים!
