פנחס יחזקאלי: מדגלאס מקארתור ועד גרשון הכהן – המצביא כבמאי של ההיסטוריה

Douglas_MacArthur_lands_Leyte1

[בתמונה: גנרל דגלאס מקארתור ונשיא הפיליפינים אוסמניה נוחתים עם החיילים בחוף פאלו בלייטה - מול מצלמות הכתבים - במסגרת הכיבוש המחודש של הפיליפינים, ה- 20 באוקטובר 1944. התמונה היא נחלת הכלל]

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 19 באוגוסט 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר שני מתוך שלושה בסדרת המאמרים 'מביימים עבורנו את ההיסטוריה'. המאמרים האחרים הם: 

*  *  *

ההבדל בין מנהיג צבאי / משטרתי לטכנאי מלחמה הוא, בין היתר בתודעה ההיסטורית שלו. אירועים בעלי חשיבות לאומית נחרתים לעד בזיכרון האומה. על כן, תפקידו של מנהיג הוא לשמש כבמאי ולעצב את האירוע. לביים אותו בראיה היסטורית, על מנת שייצרב נכון בתודעה הלאומית. כאשר הוא מתכנן את האירוע זה קל יותר. אולם, גם בעת הפתעה נוצרות הזדמנויות שצריך לדעת לנצלן...

גנרל דגלאס מקארתור מביים את תמונת הניצחון שלו (ראו התמונה שבראש המאמר)

ה- 20 באוקטובר 1944 היה יום הנקם ושילם של גנרל דגלאס מקארתור (ראו תמונה משמאל) ביפנים, שאילצו אותו לברוח באישון לילה מהפיליפינים בתחילת המלחמה אסדה הובילה אותו, את מטהו ואת חבורת העיתונאים שהקיפה אותו, מאוניית הדגל שלו "נאשוויל" לחוף.

[תמונתו של הגנרל דאגלס מקארתור משמאל היא נחלת הכלל]

בדרך, אסף מקארתור מאוניה אחרת לאסדה את נשיא הפיליפינים אוסמניה. הכל היה מוכן לירידה המלכותית והמתועדת שלהם לחוף, אלא שהאסדה נתקעה בחול. מקארתור הבחין בהזדמנות היסטורית. הוא ציווה להנמיך את כבש האסדה וירד ממנה למים בגובה הברכיים כשהוא פוסע אל החוף, לקול תקתוק המצלמות (ראו התמונה למעלה). באותה עת היו שהאשימו אותו בביום האירוע, אך בחלוף הזמן אין לכך כל חשיבות. התמונה הזאת תיזכר לעד בסיפור חזרתה של אמריקה לנחלות שמהם גורשה על ידי היפנים.

זוהי תפיסה אחרת של מנהיגות שלא רבים מודעים לה, אולם אין כמוה חשובה בראי הזמנים. אצלנו ידע שר הביטחון משה דיין לביים היטב את כניסתו לעיר העתיקה במלחמת ששת הימים. לעומתו, לא השכיל מפקד המחוז הצפוני, ניצב אליק רון, לקבע נרטיב במהומות של הערבים בישראל באוקטובר 2000 שהחלו את המאבק המזוין בפלסטינים; והאירוע ייזכר לעד כירי של שוטרים באזרחים ערבים שהפגינו.

גם הגנרל אלנבי לפניו...

גם לגנרל אלנבי במלחמת העולם הראשונה הייתה כבר היכולת להבין את חשיבותה של תמונה היסטורית. ירושלים נכנעה לבריטים כבר 7 בדצמבר 1917: ראשי הישוב הערבי בירושלים הבינו שהבריטים מנצחים את התורכים במלחמה, לאחר שהיו קרוב ל-500 שנה השליטים בארץ ישראל. לשם כך הכינו משלחת נכבדים בראשות ראש העיר ומפקד המשטרה ויצאו עם כתב כניעה לקראת הבריטים.

ליד  שכונת רוממה, כיום  פגשה המשלחת בדרכה שני טבחים בריטים שיצאו לשטח על מנת לאסוף חומרי גלם לבישול. כשפגשו הנכבדים הערבים את הטבחים הבריטים, נכנעו בפניהם ואף מסרו להם את כתב הכניעה. מפקד יחידת הסיור הבריטי רצה גם הוא שתתבצע כניעה בפניו, וכך היה.

אבל הגנרל אלנבי הבין שצריך אחרת: יומיים לאחר מכן, ב- 9 בדצמבר, הוא ארגון כניסה מתועדת לעיר החשובה בעולם, וכניעה נוספת. הוא נכנס רכוב על סוסו לעיר העתיקה (באיזור שער יפו) וכשהגיע לשער יפו ירד מסוסו וצעד ברגל מפני קדושת המקום, שם קיבל בפני כולם את כתב הכניעה בשלישית... בשכונת רוממה נמצאת כיום אנדרטה המציינת את כניעת העיר.

[לאוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה, לחצו כאן]

[בתמונה: אלנבי מביים טקס כניעה בירושלים.... צילום: U & U. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: אלנבי מביים טקס כניעה בירושלים.... צילום: U & U. התמונה היא נחלת הכלל]

כמו אלנבי לפניו, גם משה דיין מביים את הכניסה לעיר העתיקה

תמונת הניצחון הנפוצה ביותר היא התמונה המפורסמת (והמבויימת) של אילן ברונר, המתארת את כניסת 'אדריכלי הניצחון' לעיר העתיקה בירושלים דרך שער האריות. מלפנים, מימין לשמאל: הרמטכ"ל יצחק רביןשר הביטחון משה דיין (ראו תמונה משמאל) ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס נכנסים לעיר העתיקה בירושלים דרך שער האריות לאחר הקרב על ירושלים. מאחוריהם, כשמבטו מופנה לאחור (ביש מזל...), אלוף רחבעם זאבי.

[בתמונה משמאל: משה דיין. תודעה היסטורית מפותחת... הצלם אינו ידוע. התמונה היא נחלת הכלל]

ברונר עצמו מעיד כי היא בויימה על ידי משה דיין, מתחילתה ועד סופה (בנדר, 2011; ראו הכתבה למטה):

"... כשנכנסנו דרך שער האריות עוד הייתי אחרי הפמליה, אבל אז משה דיין עצר את כולם ואמר לי קפוץ קדימה, תפוס מקום ותשים לב. תצלם אותי נכנס דרך שער האריות.

.

[לכתבה המלאה של אריק בנדר ב- NRG, לחצו כאן]

הדגש שלו היה על המילה 'אותי‭.'‬ הוא רצה שאני אצלם אותו. עשיתי כפי שדיין הורה לי. תפסתי עמדה במורד הסמטה, ואז על פי אות הם התחילו להתקדם לעברי. לא היה לי הרבה זמן לחשוב, לחצתי על מתג הצילום וכך נולד הצילום שהפך אחר כך להיסטוריה‭."‬

בספרו "אחת ירושלים‭,"‬ שנכתב שנים לאחר המלחמה, התוודה עוזי נרקיס שהוא עצמו היה נעדר תודעה תקשורתית, אבל דיין התברך בתודעה מפותחת כזו. הוא כתב כי שר הביטחון "ניחן בחוש נדיר למעמדים היסטוריים" והגיע 'מוכן' לעיר העתיקה. ה'הכנה' כללה פמליה של צלמים ואנשי תקשורת. נסענו לשער האריות בשיירה, שוטרים צבאיים מלפנים, ומאחור שני זחל"מים לאבטחה‭."‬

[בתמונה משמאל: סיפרו של האלוף עוזי נרקיס, 'אחת ירושלים', שראה אור בשנת 1993 בהוצאת עם עובד. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

"עצרנו לפני השער. ראשונים נכנסו בו הצלמים. אחריהם שר הביטחון העוצר מתחת לשער וכאילו חש שחסר משהו - רומז לרמטכ"ל להתייצב לצדו. שהות קלה והוא פונה אלי: 'עוזי, בוא לכאן‭.'...‬ אנו צועדים והצלמים מצלמים, וכך נולדה תמונת הכניסה הרשמית בשער האריות ההופכת ל'תמונת השער' של 'מלחמת ששת הימים' בירושלים" נזכר נרקיס בספרו."

[התמונה המבויימת של הכניסה לעיר העתיקה. משה דיין ביים את התמונה בלי להתחשב בראש הממשלה, לוי אשכול... צילום: אילן ברונר, לע"מ]

גרשון הכהן מעצב את תכנית ההתנתקות

גרשון הכהן

כך קרה גם כאשר האלוף גרשון הכהן - אדם בעל רגישות היסטורית עמוקה - מונה לפקד על ההתנתקות (את הסיפור הזה מצאתי בכתבתה של קרולין גליק במעריב של יום ו' האחרון).

הכהן הבין ששפיכות דמים תהיה טראומה לאומית בקנה מידה עצום שהשלכותיו בלתי ניתנות לניבוי. לכן, עיצב את המערכה כטרגדיה לאומית יהודית, שהחיילים יעברו ויחוו יחד עם המפונים. לצורך כך, בשבועות שקדמו לפינוי, הורה הכהן לחייליו ולקציניו להסתובב בתוך היישובים ולהתחכך עם התושבים, כבעתות שגרה. במקום להתייחס ליישובים כאל אזורים עוינים, ניתנה לחיילים ההזדמנות לראות כי המתיישבים הינם ישראלים רגילים כמוהם.

כאשר הגיע מועד הפינוי, מרבית החיילים לא חשו ניכור כלפי האזרחים. במסכי הטלוויזיה בתודעה הלאומית נצרבו חיילים ומתיישבים מתפללים בצוותא ומתאבלים יחד בבית הכנסת של נווה דקלים; נצרב מח"ט גולני מתחבק ובוכה עם בני הנוער בגני טל. קרולין גליק קובעת שבאופן כזה, במקום שהפינוי יהרוס את החיבור של הציונות הדתית ליתר האזרחים ולמדינה,  הוא רק חיזק אותו... (גליק, 2015).

[לכתבה המלאה של קרוליין גליק, לחצו כאן]

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

מקורות