תקציר: אינני איש הציונות הדתית ואני מודה שקשה לי להבין רבים מהלכי הרוח המפכים בתוכה. אבל, האניגמה הגדולה ביותר, לטעמי, היא היחס של אנשי הציונות הדתית לאלוף במיל' גרשון הכהן…

עודכן ב- 6 באוגוסט 2025

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר ראון מתוך שניים על יחסי האלוף גרשון הכהן והציונות הדתית, אחרי ההתנתקות:

• פנחס יחזקאלי: הגיעה העת לבקש סליחה מהאלוף גרשון הכהן.

*  *  *

אינני איש הציונות הדתית ואני מודה שקשה לי להבין רבים מהלכי הרוח המפכים בתוכה. אבל, האניגמה הגדולה ביותר בעיני, היא היחס של אנשי הציונות הדתית לאלוף במיל' גרשון הכהן.

הכהן הוא לטעמי גיבור לאומי, שמעולם לא קיבל את התודה הראויה לו. באותם ימים קשים של קיץ 2015 הוא יכול היה לברוח מהתפקיד שהועיד לו הגורל; ולהפוך לגיבור המגזר הדתי לאומי; שמאשים אותו היום שלקח על עצמו את התפקיד למטרות יח"צנות וקידום אישי...

אבל מנהיגים אמתיים לא בורחים מאתגרים לאומיים בגלל מחיר אישי: למרות שהבין היטב את המחיר שישלם - הוא בחר לעמוד, כמעט לבדו, בינינו לבין מלחמת אזרחים, שפיכות דמים נוראה וקרע שלא היה מתאחה לעולם; והצליח - נגד כל הסיכויים - במשימה בלתי אפשרית.

כיום, הכהן הוא לטעמי, דובר רהוט ומקצועי, חיוני מאין כמוהו למפעל ההתיישבות. הוא אחד הבודדים בציונות הדתית, שמשקיע מאמץ שיטתי, בעיצוב מקומה של ההתנתקות בלב הסיפור הישראלי. הוא מצליח לעמוד כנגד קבוצה שלמה של "מומחי ביטחון" שלוחי אליטת ההון הישראלית, המטיפים לחזון שתי המדינות, ולהפיכת ישראל, שבין כביש 6 לים - למדינת כל אזרחיה, בגבולות, שבעידן המלחמה המודרנית, אינם ברי הגנה.

אבל במקום שבציונות הדתית יטפחו אותו, הם מנאצים אותו. עבור האליטה הזו של ישראל, הוא בוגד, "מפקד הגירוש בגוש קטיף", ש"עכשיו הוא מנסה להלבין את חטאיו" (יחזקאלי, 2019).

מנהיגים אמתיים לא בורחים מאתגרים

הכהן מצא את עצמו בקיץ 2005 במצב של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מייצרי". צה"ל נזקק לשתי מפקדות האוגדות הסדירות לצורך ביצוע ההתנתקות. גרשון הכהן היה מפקדה של אחת מהם. ברגע אחד הוטל האיש הזה - שלכל מי שמכיר אותו אין מחלוקת באשר לעוצמת האמונה והלהט המפכים בו - לתוך הקלחת הלוהטת ביותר הבוערת בציבוריות הישראלית, אולי מאז הטבעת אלטלנה ב"התותח הקדוש".

רבים הפצירו בו שיניח את מדיו, נשקו ותעודת המינוי שלו וילך במחאה הביתה. אם כך היה הכהן בוחר בדרך הקלה הזו ועושה כן, הוא היה הופך למנהיג הציונות הדתית; אבל היה מכתים דורות של קצינים מהציונות הדתית אחריו, שהיו נחשדים לעד בנאמנות כפולה, ויוצר כיפת זכוכית ששנים לא היו יכולים לשבור אותה בדרך לתפקידים הבכירים באמת בצה"ל. הוא היה יוצא תגובת שרשרת שהייתה מביאה אותנו למלחמה בלי הטובים

יתרה מכך. לא יהיה מוגזם לקבוע, שבין כל מתכנני ההתנתקות, הוא היחידי שהכיר והבין את האנשים שאותם אולץ לפנות. בלעדיו, הגלישה במדרון הייתה כמעט וודאית, וגלישה משמעה פירוק מפעל ההתנחלויות כולו!

מנהיג אמיתי איננו בורח מאתגרים קשים. מרגע שהבין שזה ייעודו, הוא פעל בתבונה - שכל כך הרבה גנרלים חסרים היום - להשיג שתי מטרות עיקריות:

1. למנוע פצע בלתי ניתן לאיחוי בציבוריות הישראלית;
2. לביים את המצג הזה באופן שלא ישכח לעולם, כהכנה לדרישות עתידיות שתבואנה לנסיגות חדשות. הוא עיצב אותו כטרגדיה לאומית יהודית, שהחיילים יעברו ויחוו יחד עם המפונים. לצורך כך, בשבועות שקדמו לפינוי, הורה הכהן לחייליו ולקציניו להסתובב בתוך היישובים ולהתחכך עם התושבים, כבעתות שגרה. במקום להתייחס ליישובים כאל אזורים עוינים, ניתנה לחיילים ההזדמנות לראות כי המתיישבים הינם ישראלים רגילים כמוהם. כאשר הגיע מועד הפינוי, מרבית החיילים לא חשו ניכור כלפי האזרחים. במסכי הטלוויזיה בתודעה הלאומית נצרבו חיילים ומתיישבים מתפללים בצוותא ומתאבלים יחד בבית הכנסת של נווה דקלים; נצרב מח"ט גולני מתחבק ובוכה עם בני הנוער בגני טל (גליק, 2015) [למאמר: 'מדגלאס מקארתור ועד גרשון הכהן – המצביא כבמאי של ההיסטוריה', לחצו כאן].

אני זוכר אותו אומר אז: "בעלייה השנייה, על כל אחד שנטע עץ, שניים כתבו שיר, אחד כתב מאמר ומישהו נסע לאירופה לאמריקה לספר את הסיפור. מראשית התהליך הבנתי שאם אהיה שם תהיה לי נקודת יתרון ביכולת לספר את הסיפור. מישהו אחר היה מספר סיפור אחר..." הוא צודק!

הייתה זו קרולין גליק בשר בשרו של הימין הישראלי - שקבעה כי בזכות גרשון הכהן, מקום שהפינוי יהרוס את החיבור של הציונות הדתית ליתר האזרחים ולמדינה, הוא רק חיזק אותו... (גליק, 2015, ראו הכתבה למטה):

לגרשון הכהן אף פעם לא היו אשליות באשר לאופן שבו יתפסו הדברים במגזר שלו. הוא יודע שהם לא קולטים, שמי ששולט במרחב התרבותי שולט במרחב הפיזי, ולכן לא היה להם סיכוי בהתנתקות; ושגם היום המתנחלים הם מגזר מבודד, ומוקע על ידי הרוב החילוני.

והוא מרבה לכתוב על מה שהוא מכנה "הציונות הדתית בכבלי הבידוד המגזרי": "מגמות עומק - המכוננות מורשתית את דרכה וזהותה של הציונות הדתית - ", כותב הכהן, חוסמות אותה מן היכולת לעצב מחדש את זהותה באופן שירחיב את גבולותיה, ומונעות בכך את התהוותה של קבוצת רוב מאוחדת על בסיס ברית זיקות דתיים ומסורתיים..." (הכהן, 2019).

כתב, וידע מה הוא כותב!

[לאוסף המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה.
• אוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות'.
• מאמר: 'ה’רומן’ של גרשון הכהן עם שמעון ריקלין'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), ההתנתקות והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 9/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), הרומן של גרשון הכהן עם שמעון ריקלין, ייצור ידע, 23/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), סר בזיל לידל-הארט ו”תעשיית ההיסטוריה”, ייצור ידע, 23/6/19.
• פנחס יחזקאלי (2015),מדגלאס מקארתור ועד גרשון הכהן – המצביא כבמאי של ההיסטוריה
   ייצור ידע, 26/7/15.
• פנחס יחזקאלי, שרית אונגר-משיח (2017), הכל על מנהיגות ייצור ידע, 23/9/17.
• גרשון הכהן (2019), הציונות הדתית בכבלי הבידוד המגזרי, ייצור ידע, 25/4/19.
• גליק קרולין (2015), מסך עשן, מעריב, 24/7/15, עמ' 17-16.