[הצילום הוא נחלת הכלל]

רבים בישראל תוהים לפשר הנמרצות שתפסה את הרשות הפלסטינית בימים אלה. רק נפלה ההצעה הפלסטינית באומות המאוחדות, וכבר חתם אבו מאזן על כעשרים אמנות בינלאומיות, ביניהן אמנת רומא, שתאפשר לרשות להצטרף אל בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, שם יוכלו לאיים, לשאת ולתת, וגם לקיים, בתביעת בכירים ישראליים בגין פשעי מלחמה.

מה מריץ את אבו מאזן? כדי לברר זאת, ראוי לנתח את מצבם של הפלסטינים כיום:

שתי מדינות לשני עמים - פתרון ישראלי אך לא פלסטיני

פתרון זה, המוצג במקומות רבים כאוטופיה שאחריה תשקוט הארץ (לפחות) 40 שנה, איננו ישים לטעמי, לא בגלל חוסר הנכונות הישראלית לקבלו. להפך. הוא עונה אולי על הצורך הישראלי למנוע ממיעוט גדול קיום עצמאי בתוך ישות יהודית. אולם, עבור הפלסטינים זהו מצב בלתי נסבל: "סיוט גאוגרפי, עם טופוגרפיה בלתי נסבלת לקיומה של ישות לאומית". המשפט הזה לקוח מספרו של דוד פסיג, "2048" (ראו את תמונת הכריכה משמאל). פסיג, עתידן שעושה שימוש בכלים מתורות המורכבות, מנתח בלשון מקצועית - חפה ממגמה פוליטית - את תמונת המצב הפלסטינית והשלכותיה, על פי מה שמכונה, הגישה הגאוגרפית, לפיה הגאוגרפיה היא המכתיבה את גורלן של אומות (פסיג, 2010, עמ' 182-181):

לפי פסיג, הגאוגרפיה הזו זימנה לפלסטינים גורל קשה במיוחד: גם אם נניח שמדינת ישראל תסכים לסגת לגבולות הקו הירוק של 1967 עד הסנטימטר האחרון, הרי שהפלסטינים נמצאים במלכודת גאוגרפית אזורית, אשר לעד תכריח אותם לשאוף לפרוץ אותה. גם אם ייחתם הסכם שלום מקובל בין הצדדים וגם אם יהיו לו ערבויות בינלאומיות מוצקות מאוד, הפלסטינים פשוט לא יוכלו, אף אם ירצו בכך, לקיים את ההסכם לאורך זמן. המצב הגאוגרפי אינו משאיר הרבה אפשרויות למנהיגיהם, אלא להילחם עד אשר יהיו מסוגלים לפרוץ את הלחץ הזה ולצאת למרחבים ברי הגנה!  (פסיג, 2010, ע' 181):

אנסה להמחיש זאת בעזרת התרשים שלמטה:

הטריטוריה ה"פלסטינית" על פי התזה של "שתי מדינות לשני עמים", הייתה ותישאר מחולקת לשני אזורים נפרדים ומרוחקים: רצועת עזה והגדה המערבית. שני אזורים אלה כה שונים זה מזה, עד כי אי אפשר לחבר ביניהם לכדי ישות מדינית ולאומית אחת. לפי כל אמת מידה, המקום הוא מלכודת חברתית וכלכלית. גם אם יפונו כל היישובים היהודיים כדי לפתוח את המרחב לתנועה ולקיום כלכלי, פלסטין תהיה שבויה לעד בטופוגרפיה קשה למחייה ולהגנה, ותהיה תלויה בפרנסתה בישראל שתקלוט את עובדיה, חסרי התעסוקה, תחסום הגעת כספי מסים הנגבים על ידה לפי הסכם פאריס, ותעשה שימוש בחוב הכספי שתמיד תהיה הרשות חייבת, לחשמל, למים, לדלק וכדומה. היא תישאר לעד תלויה בכלכלת ישראל ובנדיבותן של מדינות תורמות. נדונה לפתח תרבות של "שנור" מתמיד ו"מגיע לי" שהרסניים לקיומה של אומה ולכבודה הלאומי, ומהווים קרקע נוחה להקצנה ולהתפתחות חתרנות פנימית וחיצונית.

מכאן שרווחה כלכלית יחסית, עבור הפלסטינים, תהיה שלובה תמיד בהשפלה לאומית. מצב זה קשה לכל עם, קל וחומר עבור אומות, שלכבוד תפקיד מפתח בתרבותם (על רגישות הערבים לסוגיית הכבוד לחץ כאן). ברצותן של שכנותיה תחייה פלסטין בקיום סביר, וברצותן ידרדרו תנאיה (שני חלקי המטריצה למעלה, המחוברים, משמאל). אוטונומיה לאומית, המאפשרת חיים בכבוד יכולה להיות רק תחת תנאי קיום קשים כפי שמתרחש היום (האופציה מימין למטה במטריצה). שינוי דרמטי לטובה יתכן רק אם תשתלט פלסטין על שטחים נוספים - בירדן, בישראל וכדומה(האופציה מימין למעלה במטריצה). הדילמה הזו מבהירה מדוע נדון האזור לשנים רבות של מאבק.

בין ארבע האופציות, פתוחות בעצם רק שתי אפשרויות ריאליות לפלסטינים: המצב הנוכחי של אי הסכמה מאפשר לפלסטינים מידה גדולה של אוטונומיה, אולם, הם מביאים על עצמם קטסטרופה חברתית, כלכלית וצבאית. לעומת זאת, הסכם יערער דרמטית את האוטונומיה הפלסטינית, על ידי יצירת תלות מוגברת בישראל, ולא יאפשר קיום לאומי מכובד.

אבו מאזן בוחר באופציה הפחות גרועה מבחינתו

כיוון שלכבוד הלאומי תפקיד מפתח אצל הפלסטינים (ולא רק אצלם...), הרי שאבו מאזן בוחר באופציה הטובה ביותר שבידיו: הוא שומר על אוטונומיה לאומית, בתנאים היחידים הריאליים הקיימים בידיו (קיימת כמובן גם האופציה של עימות מזוין, אבל משמעותה הוא התאבדות הרשות למעשה).

ומה זה אומר לגבי ישראל?

במצב הנוכחי, נזקו של אבו מאזן בתחום ערעור הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל גדול מתועלתו בתחום שמירת סדר החיים הערבי ביהודה ושומרון. המשמעות היא שכפי הנראה, לפחות מבחינת ישראל, סיים אבו מאזן את תפקידו ההיסטורי, וראוי לה ליזום ולגבש אלטרנטיבות נוחות יותר מבחינתה, ולא להיגרר אחר כאלה שתיווצרנה באופן עצמאי מתוך התנאים הקיימים!