ארנון אדלשטיין: רצח המוני ורצח סדרתי בישראל

ארנון אדלשטיין

[התמונה הועברה על ידי המחבר]

[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]

[להורדת המאמר לחץ כאן: ארנון אדלשטיין יוני 2008 - רצח המוני ורצח סדרתי בישראל]

ד"ר ארנון אדלשטיין הוא ראש החוג לחינוך חברתי בלתי פורמלי במכללה לחינוך ע"ש קיי ומרצה במכללת ספיר בחטיבה לכוחות הביטחון.

(התקבל במערכת ביוניי 2006, אושר לדפוס ביוני 2008).

תקציר

מטרת המאמר לבחון שניים מתוך שלושת המושגים המרכזיים במונח "רצח מרובה": "רצח המוני"  ("Mass Murder"), "הילולת רצח" ("Spree Murder") ו"רצח סדרתי" ("Serial Murder"). המושג של "רצח סדרתי" זכה להסברים תיאורטיים בעיקר מתחום הפסיכולוגיה, אך אלה לא סיפקו תשובות ברורות מספיק להיווצרותו של הרוצח הסדרתי. הסיבה לכך היא, שהתייחסות לאישיותו של היחיד, שאינה משלבת התייחסות לסביבות החברתיות והתרבותיות בו הוא נולד, עובר חיברות וחי, פגמה ביכולת ההסבר הפסיכולוגי. המאמר בוחן, כיצד שילוב של תיאוריות סוציולוגיות בהסבר הרצח הסדרתי, תורם תרומה משמעותית להבנת תופעה זו.

מילות מפתח

"רצח מרובה", "Multicide Murder", "רצח המוני", "Mass Murder", "הילולת רצח", "Spree Murder", "רצח סדרתי", "Serial Murder".

משטרה וחברה

מבוא

המונח "רצח מרובה" – "Multicide Murder" מוכר כבר משחר ההיסטוריה: החל מקרבות הגלדיאטורים ברומא, עבור דרך רצח סדרתי של נשים ואחרים בעולם, ועד להשתוללות טירוף של תלמידים בארצות הברית  הרוצחים את חבריהם ומוריהם בבית- הספר.

התופעה הלכה והחמירה בשכיחותה החל משנות ה-20 של המאה הקודמת באירופה, ובהמשך עברה "הבכורה" לארצות הברית: 80% מכלל הרוצחים הסדרתיים בארצות הברית הופיעו בשנים 1995-1950, ובתקופה זו שכיחות מקרי הרצח הסדרתי עלתה ב- 940% (Vronsky, 2004).

כיום, 76% ממקרי הרצח בעולם מתרחשים בארצות הברית; 21% באירופה (אנגליה, גרמניה וצרפת), ו-3% במדינות העולם השלישי. ההנחה, כיום, היא שבארצות הברית פועלים בין     300-200 רוצחים סדרתיים, הרוצחים כ-5500 קורבנות בשנה (Mitchell, 1997).

המונח "רצח מרובה" כולל בתוכו שלושה מונחים[1]:

  1. "רצח המוני" – "Mass Murder".
  2. "הילולת רצח" – "Spree Murder".
  3. "רצח סדרתי" – "Serial Murder".

במונח "רצח המוני" הכוונה היא לרצח המתבצע על ידי יחיד, שבנקודה מסויימת "נשבר" או "נקרע" נפשית, והוא "מתפוצץ" בזעם רצחני ורוצח לפחות שלושה קורבנות במהלך אירוע יחיד, ובמרחב וזמן יחיד. בדרך כלל, התפרצות טירוף זו אינה אלא צורה של התאבדות אגואיסטית, בה הרוצח ההמוני מתכוון לקחת אחרים עמו אל מותו. בפועל, מחצית מהרוצחים הללו שורדים את התפרצותם, ומחציתם נהרגים בידי המשטרה, או שהם מתאבדים לאחר שנגמרו להם הקורבנות והתחמושת (Vronsky, 2004; Holmes and Holmes, 1988; 1998).

כך למשל רצח Charles Whitman 16 בני אדם באמצעות ירי ממגדל השעון בטקסס; Games Huberty רצח 21 קורבנות במסעדה של רשת "מקדונלדס" בקליפורניה; ותלמידים וסטודנטים חמושים ירו בחבריהם ובמורים בבתי ספר ובקמפוסים ברחבי ארצות הברית, כמו במדינת ווירג'יניה למשל.

הרצח ההמוני מיוחס, כאמור, להתקף טירוף מסוג כלשהו הנובע מסיבות שונות, כמו למשל, על רקע של פגיעה בעבריין (פיטורין, לעז ובוז מצד חבריו ועוד).

לכן, בעוד שההסבר להתקף הטירוף הינו פסיכולוגי, בחירת הקורבנות יכולה להיות קשורה להסברים פסיכולוגיים וסוציולוגיים, משום שהיא איננה מקרית בדרך כלל.

לדוגמה: Games Huberty, הרוצח ההמוני במסעדת "מקדונלדס" המסוימת, בחר דווקא במסעדה בה נהגו לאכול בעיקר מקסיקנים, אותם הוא תיעב וראה בהם כאשמים בעקיפין לפיטוריו.

המונח "הילולת רצח" מתייחס לרצח של שלושה אנשים לפחות בתקופה של חודש, בהקשר לביצוע עבירה אחרת, בעיקר על ידי רוצחים הנמצאים במנוסה מפני החוק (Holmes and Holmes, 1998; Vronsky, 2004). למשל: בוני וקלייד (Bonnie Parker and Clyde Barrow) בארצות הברית, שרצחו שוטרים ובעלי עסקים במהלך מסע בריחתם מהמשטרה.

במונח "רצח סדרתי" הכוונה היא לרצח של שלושה אנשים ויותר, המתבצע לאורך תקופה של שבועות, חודשים ושנים, תוך תקופת צינון בין רצח אחד למשנהו (Holmes and Holmes, 1998).

בשונה מהרוצח ההמוני, הרוצח הסדרתי נמנע מלהתפס, והוא יעצר רק לאחר שביצע מעשי רצח רבים. כמו-כן, בעוד שהרוצח ההמוני הורג קבוצה של אנשים בבת-אחת, הרוצח הסדרתי הורג בכל אירוע רצח קורבן אחד בלבד.

בעוד שההסברים לרצח המוני פשוטים יחסית, הרי שהרצח הסדרתי דורש הסברים מורכבים בהרבה. 

רצח סדרתי – הסברים תאורטיים

Holmes and Holmes (1998), כמו חוקרים אחרים לפניהם, הציגו שלוש מערכות של הסברים תאורטיים לקיומה של התופעה: הסברים ביולוגיים ונירולוגיים; הסברים פסיכולוגיים ופסיכודינמיים; והסברים סוציולוגיים ותרבותיים [2].

הסברים ביולוגיים ונירולוגיים

  • תהליך הברירה הטבעית על פי דארווין, מביא את הזכר לשאיפה לכוח ולדומיננטיות על הנקבה. הדבר יכול להסביר רצח סדרתי על רקע מיני.
  • פיגור בהתפתחות המוח ו/או פגיעת ראש בילדות.
  • עודף בכרומוזום Y, כמו גם חוסר איזון הורמונלי המתבטא ברמות גבוהות של טסטוסטרון.

שלושת ההסברים זכו לביקורות קשות מבחינה תאורטית ומחקרית (Mitchell, 1997): על פי התפיסה הדרוויניסטית היה צריך להתבצע אונס בלבד, כי רצח של נשים מונע דוקא את הריונה של הקורבן לרוצח.

לגבי ההסברים הנוספים, הטענה העיקרית היא שישנם רוצחים ללא פגיעה מוחית ו/או הורמונלית, בעוד שמנגד יש בני אדם רבים שעברו פגיעת ראש, ולא הפכו לרוצחים סדרתיים.

Holmesand Holmes (1998), מסכמים את הטיעונים בהקשר זה בכך, שעד היום אין תמונה קלינית ברורה, שהביולוגיה אכן משחקת את התפקיד הראשי או המשני בקרב רוצחים סדרתיים. 

הסברים פסיכולוגיים ופסיכודינאמיים

רצח סדרתי נראה כפעולה מבעיתה שמעבר להבנתנו, עד שהרוצח נתפס כבלתי שפוי בהכרח. אולם, רק כעשרים אחוז מהרוצחים הסדרתיים בעולם הוגדרו ואובחנו כחולי נפש (Vronsky, 2004).

חוקרים שונים ניסו להסביר את התפתחותו של רוצח סדרתי, כמו גם של רוצחים ועבריינים בכלל על פי תיאורית האישיות שהציג פרוייד: חוסר התפתחות של "האני העליון" (Super Ego) גורמת ליחיד שלא להפנים את נורמות החברה, ולפעול בעיקר על פי הדחפים והיצרים השוכנים במרכיב ה"סתמי" (id) שבאישיותו.

כיום, שני מושגים מרכזיים שולטים בהסבר הפסיכולוגי של רצח סדרתי: "פסיכוטי" ו"פסיכופטי". 

הפסיכוטי מוגדר כבעל מחלת נפש אורגנית, המתבטאת בנתק מהמציאות בכך שהוא חווה דלוזיות והלוצינציות (שמיעת קולות וראיית מראות שאינם קיימים במציאות) [3]. אדם כזה מוגדר כלא שפוי וכחסר אחריות פלילית. 

הפסיכופט הינו אדם שאינו חולה במחלת נפש, אלא סובל מהפרעה התנהגותית או אישיותית. הוא אינו פועל על פי קוד מוסרי מקובל ומוכר, אלא בלבדית, בהתאם לרצונותיו או על פי מה שיספק לו את מירב הסיפוק וההנאה באותו רגע. לפיכך, הוא מוגדר כשפוי וכבעל אחריות פלילית למעשיו. לפסיכופט יש יכולת מועטה לחוות פחד וחרדה, שהם השורשים להתפתחותהמצפון. ההנחה היא, שילדים שחוו יחס קר, אדיש ו/או התעללות בילדותם, פיתחו מנגנון הגנה שעם התבגרותם הפך אותם לכאלה. לאנשים אלה יש אישיות כריזמטית ויכולת מניפולטיבית על אחרים. הם מסוגלים לזייף רגשות בזמן שבפועל, אין הם חווים אותם. הם חסרי אמפטיה לאחרים, וחסרי חרטה על פגיעה באחרים.

הפסיכופט מפתח הגנות פסיכולוגיות כמו: רציונליזציה (עזרתי לחברה להיפטר מ...), האשמת הקורבן (היא היתה זונה חסרת לב) וטענה לנתק (אני לא זוכר שהרגתי אותה) [4].

כיום, יש נטייה גוברת להמיר את מושג ה"פסיכופט" במושג "סוציופט", כאשר הכוונה היא להדגיש את ההיבט האנטי חברתי במעשי היחיד.

Holmes and Holmes (1998) טוענים שכיום, הפסיכולוגיה הפכה את המושג "פסיכופט" ל"מגירת השונות" של תופעות התנהגותיות שקשה להסבירן. עם זאת הם מסכימים, שמי שמסוגל לרצוח אדם זר מבלי לחוש חרטה על מעשיו, נדחף בצורה מסוימת על ידי נפש סוטה או משובשת מבחינה חברתית או נפשית. לטענתם, תיאור הפסיכופט אכן מתאר את הרוצחים הסדרתיים המוכרים בספרות, אך תיאור זה אינו מהווה הסבר פסיכולוגי ראוי להתנהגות הרוצח הסדרתי. בעובדה, ילדים רבים שחוו התעללויות קשות מהמתואר בהיסטוריה של רוצחים סדרתיים, לא הפכו לכאלה.

תיאוריות אישיות אקסיסטנציאליסטיות[ 5]:

על-פי פרנקל (1970), המאה ה-20 והחיים המודרניים בכלל העלו אצל יחידים מצב המכונה "ריק קיומי". מצב זה מתבטא בתחושת ריקנות קשה וחוסר משמעות של חיי היחיד. בכדי להתגבר על תחושת הריק הקיומי, ישנם יחידים הנוטים להתנהגויות שונות, כמו: שאיפה לכוח, לממון או להנאות בשרים. על פי התיאוריה הלוגותרפית של פרנקל, ככל שנחפש משמעות במטרת שמחוצה לנו, כך נהיה מאושרים יותר ונמלא את אותו ריק קיומי.

ביטוי קיצוני לכך יכול להיות גם רצח סדרתי, כאשר הרוצח חש ריקנות של חייו, אותה הוא ממלא על-ידי התמקדות במטרות שמחוצה לו אשר מסבות לו הנאה, כוח ותחושת משמעות.

הסבר אקסיסטנציאליסטי אחר מתייחס לאותנטיות של היחיד: היידגר (בודנר, 1992) מתייחס במושג זה לפתיחות הגילוי של אין סוף אפשרויות השימוש הגלומות בכל "יש" שקיים בעולם. המושג "האדם כאלוהים" יוכל להסביר בעיקר רצח סדרתי למטרות רווח חומרי, או רצח סדרתי למטרות של הנאה מינית סדיסטית. הסיבה היא שהאדם הלא אותנטי (הקונפורמי) מתנכר למעשה לעצמו וחווה אי-קיום עצמי וחרדה קיומית. הדבר עלול להוביל לתחושה של ייאוש וחוסר תכלית, לאימת מוות או לחרדת אי קיום. העמידה מול ה"אין" דוחפת את היחיד לחיפוש האותנטיות שלו, כשבהכרח, חיפוש זה עלול להוביל להתנהגות סוטה. זאת, כאשר דווקא רצח יכול למול אימת המוות, כאשר היחיד שואף להפיק את המירב מכל רגע של קיומו. הרצח מספק לרוצח הסדרתי חוויית של "יש" אקזיסטנציאלי.

ברוח דומה מדבר ליינג (בודנר, 1992) על ה"אני החצוי": האני החצוי הוא זה שכלפי חוץ נורמטיבי ומתמודד עם הדרישות החברתיות – "אני מזוייף". מנגד, קיים "אני" פנימי אמיתי, שמפסיק להיות במגע עם העולם, ונמצא תחת איום קיומי. התפרצות הפסיכוזה מהווה ניסיון נואש לתת קיום לעצמי האמיתי.

דבר זה יכול להסביר את החיים הכפולים שמנהלים חלק מהרוצחים הסדרתיים: הקמת משפחה, עבודה במקום קבוע לאורך שנים, ובמקביל, ביצוע רציחות חוזרות ונשנות.

למרות הביקורות הקשות שספגו תיאוריות אלו בספרות הפסיכולוגית, ניתן לראות דווקא שהן קרובות לתפיסה של התיאוריות הסוציולוגיות שיוצגו בהמשך.

הסבר נוסף ממוקד במה שמכונה "הפרעה רב אישיותית". הסבר זה מייחס לרוצח הסדרתי הפרעה של נתק, המתוארת כסימפטום של סכיזופרניה אלימה, אם כי אין מדובר במחלת נפש, והרוצח נושא באחריות פלילית למעשיו. לפי הסבר זה, רוצח סדרתי מתפתח מתוך תהליכים פנטזיוניים שמתחילים בילדותו ומתבגרים עמו בהמשך (Vronsky, 2004).

כילד, הרוצח הסדרתי חווה נסיונות קשים וכואבים. אך בניגוד לילדים אחרים שקוברים חוויות אלו בדרכים שונות, הרוצח העתידי מתכנס לעולם פנטזיוני עשיר, המתואר כשלב מופנם ומורכב של חלומות בהקיץ.

במלים אחרות, הפנטזיה נועדה לשמש לילד הגנה כנגד תחושות של אובדן שליטה, פחד וחרדה.

הפנטזיה איננה מהווה רק מקום בו היחיד יכול לברוח אליו כדי להתנתק ממשברים בחייו, אלא, בתהליך התפתחותה, הפנטזיה מערבת גם השגת סיפוק ונקמה, תוך ניתוק מהיבטים מוסריים ומצפוניים הקיימים במחשבה. לכן, בפנטזיה היחיד יכול לדמיין כיצד הוא פוגע במי שפגע בו, או כיצד הוא פוגע בתחליף (העתקה) של הגורם הפוגע, כאשר יש לו מאפיינים דומים לזה של הפוגע המקורי (Hale, 1998). רוצחים סדרתיים כינו את האישיות הקיימת בפנטזיה כ"צל", כמשהו אפל השוכן בקרבם. יש כאן לולאה סגורה, או מעגל קסמים: היחיד מתקשה להתמודד עם משברים בסביבתו, והוא בורח אל הפנטזיה. הפנטזיה מאפשרת לו לחוות עולם דמיוני בו הוא משיג ריגוש, פורקן וכדומה. כאשר הוא מתנתק מהפנטזיה וחוזר למציאות, הוא חש עוד פחות כוחות ויותר ריקנות בהתמודדות נורמטיבית עם סביבתו. כתוצאה מכך, הוא יטה לפנות יותר ויותר אל הפנטזיה ויטמע בה, כאילו והיא המציאות עבורו.

בשלב כלשהו, ואין עד היום הסבר מספק לכך, היחיד מתנסה במימוש הפנטזיה שלו בצורה מינורית יחסית: התעללות בבעלי חיים, הכאת ילדים אחרים ועוד. בהמשך, היחיד משכלל את פרטי הפנטזיה כתסריט ערוך ומוכן לקראת ההצגה. הוא משנן את תפקידו, מלהק את השחקנים הראשיים (הוא והקורבן), וכן, את התפאורה ושיטת הרצח.

ההנחה היא שלחצים יום יומיים בסביבתו של היחיד, שמלכתחילה דחפו אותו אל הפנטזיה, מהווים, בסופו של דבר, את הזרז למימוש הפנטזיה המלאה. לחילופין, זה יכול להיות גם הופעתו של גורם דחק חדש, עמו היחיד אינו יכול להתמודד. דבר זה מסביר גם את הפן האובססיבי של הפנטזיה בחיי היחיד.

לאחר ביצוע הרצח הראשון, הרוצח חווה בדרך כלל תסכול, אכזבה וריקנות בגלל חוסר יכולתו לממש את הפנטזיה המדויקת כפי שראה בדמיונו. זאת, בגלל שלאחר מימוש הפנטזיה הוא חוזר לעולם המציאות שכולל ריקנות, תסכול וכאב. דבר זה מחזק עוד יותר את המרכיב האובססיבי באישיותו של הרוצח, כאשר הוא פועל שוב ושוב לממש את הפנטזיה כפי שנכתבה כתסריט בראשו (Leyton, 1986).

ישנם מקרים בהם הרוצח נבהל ממעשיו, והוא נמנע במכוון מלהכנס חזרה לעולם הפנטזיוני שיצר (זו בדיוק ההוכחה שרוצחים סדרתיים אחראיים למעשיהם ויודעים, תאורטית, להבחין בין טוב לרע). תקופה זו מוגדרת כ"תקופת צינון". אולם, מאחר שאותם גורמים שמלכתחילה הובילו את הרוצח לעולם הפנטזיה ממשיכים להתקיים, ומכיוון שעם הזמן, הרוצח לא יכול לפתח לעצמו מנגנוני הגנה נורמטיביים, הרי שהחזרה לעולם הפנטזיה ולמימושה הם רק עניין של זמן (Carlisle, 1988).

Vronsky (2004) ואח' טוענים, שגם אם הסבר זה אינו מושלם, הוא מהווה כיום את ההסבר העיקרי המקובל לרצח סדרתי. עם זאת, השאלה שנותרת פתוחה היא: מדוע אצל חלק מהילדים והמתבגרים חלומות בהקיץ ופנטזיות יכולים להיות פינה נוחה ולא מסוכנת לבריחה לדמיונות הירואיים, כאשר חלק מהילדים שחוו פנטזיות הפכו לבדרנים, סופרים דגולים ומצליחנים בעולם הנורמטיבי, בעוד שאצל אחרים הובילו הפנטזיות לרצח סדרתי?

ההנחה היא, שאופי ומרכיבי הפנטזיה, הם שיקבעו האם היחיד יהפוך לרוצח סידרתי או לחבר נורמטיבי בחברה (Hickey, 1992; Hale and Bolin , 1998; Holmes and Holmes, 1998).

הסברים סוציולוגיים ותרבותיים [6]:

כפי שראינו, יש המעדיפים את השימוש במונח "סוציופט" על פני השימוש במונח "פסיכופט". הסיבה היא שלא משנה מהם התהליכים האישיותיים שעובר היחיד כפרט עד להפיכתו לרוצח סדרתי. בסופו של דבר, היחיד חי בסביבות חברתיות ותרבותיות ופועל מתוך ובתוך סביבות אלו כנגד חברים אחרים בחברה. במלים אחרות, הסוציולוגים והאנתרופולוגים, בניגוד לפסיכולוגים, מנסים לענות על השאלה: מהו הרקע החברתי-תרבותי שאפשר צמיחה של תופעת הרצח הסדרתי.

ההנחה היא, שיש משהו בתרבות ובחברה העכשווית, המאפשר ואולי אף מטפח את תופעת האלימות הרצחנית. למשל על פי Holmes and DeBurger (1988), לצד הנורמות האוסרות פגיעה באחר, קיימות גם נורמות המאשרות התנהגות אלימה, כשנורמות אלו שזורות בתרבות המערבית, בעיקר האמריקנית עוד מימי ההתיישבות בספר. בנוסף, הסיקור במדיה של רוצחים סדרתיים מבטא תרבות אלימה, כשהרוצח מחליף בה את דמות הגיבור בסרטי המערבונים (Holmes and DeBurger, 1988; Vronsky, 2004)[7].

Seltzer (1998) , מתייחס לתופעה זו כ"תרבות הפצועה", שהיא תוצר של החברה המודרנית, הטכנולוגיה והמדיה ההמונית. הציבור מתרגל לראות במדיה גופות, המטשטשות את האבחנה שבין "הציבורי" לפרטי", יחד עם היווצרות חברת ההמונים העירונית, אשר עושה דה-פרסונליזציה של היחיד (למשל הסדרה E.R.).

אחד ההסברים לעלייה במקרי הרצח המרובה (הסדרתי) בעיקר על רקע מיני, נובע מניידות גבוהה יותר של האוכלוסיה, בעיקר יציאת הנשים מחוץ לבית. הסבר זה נתמך על ידי התיאוריה הקרויה "[Routine Activities Theory" (Felson, 1994) [8.

הסבר אחר, חברתי במהותו, מתייחס למסר החברתי שישנם בחברה אנשים "ששווים פחות", ולכן, כאשר אדם כזה נרצח "הוא פחות מת", משום שהיה "פחות חי" קודם לכן. על אלה ניתן למנות קטגוריות של אנשים כמו: זונות, חסרי בית, הומוסקסואלים, צעירים בורחים, פושטי יד בעיר ועוד. ניתן לראות שבפועל, קטגוריות אלו מהוות את מרבית הקורבנות של רוצחים סדרתיים.

הסבר נוסף מתייחס לסיקור תופעת הרצח הסדרתי במדיה: במדיה החדשותית והדמיונית, הרוצח מוצג כבעל כישורים יוצאי דופן, שגורמים למשטרה שלא לתפסו. הרוצח הוא הגיבור, בעוד שהקורבנות ואנשי החוק הם רק חלק מהתפאורה בסיפור. למשל, בסרט המפורסם בנושא: "שתיקת הכבשים", הרוצח הסדרתי הוא "טוב" כי הוא מסייע לסוכנת הבולשת (ג'ודי פוסטר) בחקירתה. עובדה זו יוצרת טשטוש הגבולות הנורמטיביים המוכרים של "טוב" ו"רע", מעצם העובדה שאנו יכולים לייחס לרוצח סדרתי תכונות חיוביות.

בהקשר זה, הרוצח הסדרתי מוצג לעתים כמי שבא לנקות את החברה מתחלואיה. לכן, הוא נתפס לא כפורע חוק שיש להוציאו מחוץ לגבולות החברה, אלא כמי שעבר חיברות יתר לנורמות החברה, ודואג לבצע את גזרי הדין של החברה כנגד הלא-רצויים (Cater, 1997; Vronsky, 2004).

תופעה זו מיוחסת ונקשרת גם לעיור ולחברת ההמון, הכוללת דה-פרסונליזציה של היחיד, כמו גם של התרבות האמריקנית, לפיה השאיפה לאושר מוכתבת על ידי "כאן ועכשיו" כשהשגת המטרות המוערכות בחברה מוצגת כאידיאל, בעוד שהאמצעים הלגיטימיים להשגתן מודגשים הרבה פחות, אם בכלל (Merton, 1957).

עם זאת, נמצא שלסטטוס החברתי של הקורבן השפעה רבה על מידת הסיקור של המדיה בעניינו: ככל שהקורבן בא ממעמד חברתי-כלכלי נמוך יותר, כך הסיכוי שמותו יזכה לסיקור קטן יותר. מכאן, שהרציונל של ההסברים הסוציולוגיים הוא, שאם ההסברים הפסיכולוגיים אינם מספקים תשובות ברורות לגבי הגורמים להיווצרותו של רוצח סדרתי, ורק חלק קטן יחסית מהרוצחים הסדרתיים מוגדרים ומאובחנים כחולי נפש, הרי שהרוצח הסדרתי חייב להיות תוצר של סביבתו החברתית והתרבותית (Hinch and Scott, 2000).

Vronsky (2004), קושר בין כאוס חברתי-תרבותי לבין עלייה ברצח ההמוני, כאשר הוא משווה בין תופעת הרצח ההמוני שהתרחשה ברוסיה לאחר המהפכה, בגרמניה שלמחרת מלחמת העולם השנייה, ובארצות הברית של שנות ה- 60 וה- 70 של המאה הקודמת, מההתנקשות בנשיא קנדי, חוסר הסדר ברחובות בעקבות מלחמת ויאטנם, מהומות רדיקליות על רקע משבר הנפט בתחילת שנות השבעים ופרשת ווטרגייט. ארצות הברית על פי Vronsky, סבלה מהתמוטטות תרבותית הדומה לזו שהתרחשה ברוסיה ובגרמניה. לדעת החוקר, משהו בסוגים אלו של שינויים תרבותיים קיצוניים, משחרר רוצחים המוניים (סדרתיים). יתכן שזוהי התמוטטות של ערכים שבעבר נצרה החברה, או אבדן של חזון עתידי כלשהו שגורם לבעלי הנטייה לרצוח לפעול יותר בזמנים כאלה. לדעתו של Vronsky, אנו עומדים על סף זמנים גרועים עוד יותר בארצות הברית, כאשר החלום האמריקני שכל דור יתקדם למעמד הכלכלי- חברתי הבא כבה; כאשר יותר ויותר אמריקנים ירדו מהסטטוס שהיה להוריהם, וההכנסה הריאלית ממשיכה להתכווץ, המעמד הבינוני שהיה בעבר יעד בטוח לשאוף אליו, אינו מהווה עוד ביטחון כזה. חמור מכך, האוקיינוסים, שתמיד הגנו על ארצות הברית במלחמות העבר, אינם מבטיחים עוד ביטחון פיסי, לאחר הפיגוע ההמוני במגדלי התאומים בניו-יורק.

אם נסכם את ההסברים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים לעליית הרצח הסדרתי, ההסברים הסוציולוגיים יכולים להסביר מהי הקרקע התרבותית-חברתית המאפשרת צמיחה של רוצחים סדרתיים, אך אין הם מסבירים מדוע אנשים מסוימים יהפכו לכאלה, בעוד שאחרים לא.

מצד שני, ההסברים הפסיכולוגיים יכולים להסביר, מדוע יחידים מסוימים יעברו תהליכים נפשיים הקשורים לעולם פנטזיוני משמעותי לאישיותם, ושכתוצאה מהם הם עלולים להפוך לרוצחים סדרתיים. לכן, ראוי לשלב בין ההסברים הפסיכולוגיים והחברתיים.

מעבר לכך, קיימת הקבלה בין תאוריות סוציולוגיות ופסיכולוגיות, שיכולה להיות רלוונטית דווקא בתחום זה. כוונתי היא, שתאוריות העוסקות בחוסר פיקוח חברתי ובחוסר פיקוח עצמי, כמו זו של Hirschi (1969) (The Social Bond Theory) וזו של Hirschi and Gottfredson (1993) (The General Theory of Crime), יכולות להסביר מדוע היחיד אינו מפתח פיקוח עצמי על התנהגותו ואינו שוקל את תוצאותיה; או מדוע היחיד אינו נתון תחת פיקוח חברתי של מוסדות החברה, שהיה גורם לו להתנהג בצורה נורמטיבית. מבחינה זו, ההסבר שמספקות תאוריות אלו, אינו נופל מההסבר שמספקים פרוייד וממשיכיו בתאוריות האישיות ובחוסר ההתפתחות של "האני העליון".

בנוסף, תאוריות סוציולוגיות, הקיימות במסורת הקרימינולוגית והפסיכולוגית, כמו: "תאורית הלמידה החברתית" והמקבילה שלה בפסיכולוגיה (ה"ביהוויוריזם"), יכולות להסביר כיצד נטייה מוקדמת לאלימות קטלנית הקיימת ביחיד, נרכשת ומשתכללת דרך צפייה וחיקוי של מודלים בסביבותיו החברתיות-תרבותיות שלו (למשל, ידועה התופעה של "Copy Cat" , בה רוצח סדרתי מחקה את שיטות הפעולה של רוצח סדרתי מפורסם שקדם לו) [9].

בכך, יוכלו התאוריות הסוציולוגיות במודל האינטגרטיבי להסביר את התופעה החברתית של רצח סדרתי, בעוד שהתאוריות הפסיכולוגיות במודל, יוכלו לקשר בין רמת הסביבה החברתית לרמת היחיד.

עם זאת, יש לזכור שרצח סדרתי אינו תופעה יחידה וחד-משמעית. ישנם סוגים שונים של רוצחים סדרתיים, הפועלים ממניעים שונים ומשתמשים בשיטות פעולה שונות ומגוונות.

כדי להבין טוב יותר את התופעה, ניסו החוקרים לסווג אותה דרך טיפולוגיות שונות, שהתפתחו לאורך זמן. טיפולוגיות אלו, יוכלו לשמש בעתיד כבסיס למודל אינטגרטיבי כוללני יותר (Mitchell, 1997).

סיווג (טיפולוגיה) של רוצחים סדרתיים [10]:

הטיפולוגיה שאציג, מתייחסת לרוצחים סדרתיים (גברים) המהווים 80% מכלל הרוצחים הסדרתיים. היא מבוססת בעיקרה על המודלים שהציעו: Holmes and DeBurger (1988); על פיתוח מאוחר יותר שנעשה על ידי Holmes and Holmes (1998); ועל התייחסותו של Vronsky (2004) לסיווגים הללו, כמו גם לסיווגים שנעשו על ידי ה- F.B.I.

על מנת להגיע לסיווג הרוצחים, הציגו החוקרים מערכת של תבחינים (קריטריונים) דיכוטומיים [11]:

  1. מניע: פנימי מול חיצוני.

פנימי – משהו באישיותו של  היחיד הדוחף אותו בצורה אובססיבית לרצוח שוב ושוב לשם סיפוק, תענוג, שחרור וכדומה;

"חיצוני" – רוצחים המבצעים רצח לשם רווח חומרי או כחלק ממקצועם בעולם הפשע[12].

  1. רווח: פסיכולוגי מול חומרי.

פסיכולוגי – סדיזם המביא לתחושת סיפוק בעקבות נקמה;

חומרי – כסף או שווה כסף שמשיג הרוצח בעקבות רצח של אחרים.

  1. מיקום הרצח: יציבות גיאוגרפית מול ניידות גיאוגרפית.

יציבות גיאוגרפית – הרוצח ה"יציב" מתגורר ו/או עובד באותו אזור בו הוא מבצע את הרצח ומותיר את הגופה. אזור זה מכונה "אזור הנוחות". בדומה לעבריינים סדרתיים אחרים (אנסים, פורצים ומציתים), קיימת "היפותיזת המעגל", לפיה "אזור הנוחות" נמצא במעגל גאוגרפי שהקוטר שלו הוא החיבור בין שני אתרי האירועים המרוחקים ביותר שביצע [13];

ניידות גיאוגרפית – הרוצח הנע ממקום למקום בקריירה הרצחנית שלו: הוא חי, מפתה את הקורבן, רוצח אותו ונפטר מהגופה במקומות שונים ומרוחקים זה מזה [14].

  1. בחירת הקורבנות: בחירה מכוונת מול בחירה מקרית.

בחירה מכוונת – ישנם רוצחים שיש להם "קורבן אידיאלי" [15] בזכות מאפיינים פיסיים, מבנה גוף מסוים, צבע שיער ספציפי, גיל ומין. אחרים רוצחים קורבן שהוצא עליו חוזה;

בחירה מקרית – לקורבנות אין שום מכנה משותף ספציפי, מלבד העובדה שהם היו במקום בזמן הלא נכון.

  1. שיטת הרצח: מיקוד על התהליך מול מיקוד על הפעולה.

מיקוד על התהליך – "הרוצח המאורגן" – הרוצח מתכנן בצורה מדוקדקת ומקצועית את התהליך כולו: מעקב אחר הקורבן, למידת הרגליו, לוח הזמנים שלו, תכנון חטיפת הקורבן, בחינת אתר לביצוע עינויים ורצח, הכנת כלי עינויים ומכשיר הרצח, תכנון מיקום היפטרות מהגופה ועוד. הוא שואב הנאה מהתכנון ומהביצוע. לכן, הוא מאריך את זמן הביצוע כדי להנות מתגובות הקורבן. "הרוצח המאורגן" נהנה מכריזמה, מיכולת הטעייה ומאינטליגנציה גבוהה. הוא לא משאיר ראיות ואת הגופה במקום הרצח.

מיקוד על הפעולה – "הרוצח הלא מאורגן" – הרצח מתבצע במהירות, ללא תכנון מוקדם. הוא תוקף את קורבנו בצורה ספונטנית, בהתאם להזדמנות שנקרתה בפניו. הוא אינו כשיר חברתית, יש לו אינטליגנציה נמוכה או שהוא מוגדר כפסיכוטי. בזירת הרצח נמצא את כלי הנשק, כמו גם ראיות רבות.

מתוך התבחינים הללו, החוקרים אותם ציינתי, ובעיקר,  Holmes and DeBurger (1988)       ו- Holmes and Holmes (1998) מגדירים ומתארים כמה סוגים מרכזיים של רוצחים סדרתיים:

"הרוצח הסדרתי מתוך חזיון" – "The Visionary Serial Killer"

זהו רוצח פסיכוטי החסר קשר עם המציאות. הוא נדחף, לטענתו, להתנהגות רצחנית בגלל הוראה משדים, מלאכים, השטן והאלהים.

המניע למעשיו הוא פנימי לאישיותו, כאשר הרווח הוא פסיכולוגי, ומתבטא בתחושת תענוג, שחרור והקלה. לרוצח זה אין קורבן מועדף, ואין מכנה משותף בין הקורבנות.

אישיותו של הרוצח גורמת לו להיות יציב מבחינה גאוגרפית, והרצח מתמקד על הפעולה ולא על התהליך. חוסר הארגון מתאפיין בעדויות פיסיות רבות בזירת הרצח. פעמים רבות תיתכן "עודף הריגה" של הקורבן. 

"הרוצח הסדרתי המשימתי" –  "The Mission Serial Killer"   

רוצח זה אינו פסיכוטי, אלא פסיכופט. המניע שלו פנימי לאישיותו, למרות שההחלטה לרצוח נבעה מסביבתו החברתית. הרווח הוא פסיכולוגי ונועד לספק תחושה של צדק ושווי עצמי גבוה.

הרוצח בוחר קורבנות בגלל שהם עונים על קריטריונים מסוימים אותם צריך "לבער". הוא שופט אותם כראויים לגזר דין מוות: השתייכותם לגזע, למוצא, למין, זונות, הומוסקסואליים וכדומה. למרות זאת, הקורבן זר לרוצח. משימתו היא שחרור הקהילה מאותם "לא רצויים", והרציונליזציה שהוא עושה מציגה אותו בעיני עצמו כשליח.

הקורבן "האידיאלי" אינו ממלא פנטזיה מינית, אלא להיפך; הוא נבחר בשל חוסר רציותו ולכן, לא יהיה מגע עם הקורבן.

יתכן שהרוצח חש עצמו נפגע אובייקטיבית ו/או סובייקטיבית מהקורבן, או ממי שמנוי על קבוצה זו או אחרת של קורבנות. לעתים, הקורבן מהווה תחליף למי שהרוצח חש שפגע בו בעברו.

זהו רוצח מאורגן, המסוגל לפתות את קורבנותיו. הרוצח עובד במקום עבודה של צוארון לבן ומנהל חיים כפולים יציבים. הוא פועל ב"אזור הנוחות" שלו. מרגע שהקורבן מת, המשימה הסתיימה.

הרצח מתוכנן היטב בהתאם לפנטזיה. הרוצח לא ישאיר ראיות בזירת הרצח, ויביא עמו מראש את כלי הרצח.

"הרוצח הסדרתי ההדוניסטי" 

"רוצח מתוך תשוקה" –  "The Lust Serial Killer"

זהו תת סוג של רוצחים הדוניסטיים בכלל. עבורו, המין מהווה חלק אינטגרלי ברצח, גם לאחר מות הקורבן (נקרופיליה). עבורו, הסיפוק המיני הכפייתי הוא המניע, כאשר הרווח הצפוי הוא פסיכולוגי.

הסיפוק מושג על ידי עינויים ורצח של זרים, כאשר הרוצח למד לקשור בין סיפוק מיני לרצח.

הרוצח בוחר "קורבן אידיאלי" שעונה על תכונות מסוימות, אם כי הוא זר לרוצח. הוא משדל וחוטף את קורבנותיו בתחום מוגדר, אך משם הוא מנייד את עצמו כדי להקשות על המשטרה. רוצח זה חייב במגע פיסי עם הקורבן, גם לאחר מותו. כאן המיקוד הוא על התהליך ולא על הרצח עצמו, לאחר שהפנטזיה משמשת עבורו תסריט משונן היטב.

עם זאת, תיתכן "עודף הריגה" של הקורבן והשחתת הגופה, כולל נטילת "מזכרות".

"הרוצח הסדרתי ההדוניסטי מתוך ריגוש" –  "The Thrill Serial Killer"

ברצח זה, כמו בתת-הסוג הקודם, הסיפוק העקרי של הרוצח מושג על ידי תגובות הקורבן. לכן, הוא ישאירו בחיים זמן רב יחסית. גם כאן, מין מהווה חלק אינטגרלי.

המניע העקרי הוא הדחף של הרוצח לחוש את תגובת הקורבן למצבו ולעתידו. הסיפוק הפסיכולוגי מושג מעצם התהליך המתמשך של עינוי הקורבן, ולא מהרצח עצמו. רוב הרוצחים הללו הם סדיסטיים. הם נהנים לא מעצם הטלת סבל על הקורבן, אלא מהציפייה לסבל שהקורבן חווה. גם רוצח זה בוחר "קורבן אידיאלי", זר, העונה על קריטריונים פנטזיוניים.

זהו רוצח נייד מבחינה גאוגרפית, הנוסע בחיפושיו אחר הקורבן המתאים.

שיטת הרצח מדגישה את השליטה המוחלטת שיש לרוצח על הקורבן, בצורה מאורגנת ומתוכננת.

לאחר הרצח, הרוצח מאבד עניין בקורבן. לכן, לא תהיה נקרופיליה, ובזירה לא ישארו ראיות.

"הרוצח הסדרתי ההדוניסטי לשם רווח" –  "The Comfort Serial Killer"

בניגוד לרוצחים סדרתיים אחרים, רוצח זה פועל ממניע חומרי כדי להנות מהחיים מבחינה כלכלית.

רוצח זה פועל בשקט וללא התקפה אלימה ברוטלית על קורבנו. הרצח הוא מחוייב לשם השגת המטרה. בסוג זה, הקורבן מוכר לרוצח[16], כאשר בחירת הקורבן נעשית בצורה שקולה כדי למקסם את הרווח הצפוי.

רוצח זה יציב מבחינה גאוגרפית, הוא מתכנן את פעולותיו בקפידה, כאשר המיקוד הוא על הפעולה ולא על התהליך עצמו.

בזירת הרצח לא ימצאו ראיות כדי שהרוצח לא יגדע את "מקור פרנסתו", אין סימנים לעינויים ו/או למגע מיני כלשהו[17].

"הרוצח הסדרתי מתוך שאיפה לכוח / לשליטה" –  "The Power/Control Serial Killer"

זה הסוג השכיח של רוצחים סדרתיים. הם מקסימים את סביבתם מכוח אישיותם, ולכן, הם קטלניים ביותר. המניע העיקרי שלהם הוא פסיכולוגי בכך שיש להם כוח/שליטה על הקורבן ועל גורלו, כאשר הרצח מהווה את השליטה הטוטלית שיש לאדם אחד באחר.

רוצחים אלו שונים מהרוצחים לשם ריגוש, בכך שגרימת כאב וסבל לקורבן אינם המניעים העיקריים, אלא הרצון שלהם לדומיננטיות על הקורבן. השליטה בקורבן נמשכת גם לאחר הרצח, באמצעות פעולות של נקרופיליה.

גם כאן, הקורבן זר לרוצח אך צריך לעמוד בתבחינים מסוימים, בהתאם לפנטזיה. רוצחים אלו ניידים מבחינה גאוגרפית, אך הרצח מתבצע באזור הנוחות של הרוצח. השליטה בקורבן מתחילה מעצם היכולת לפתותו להתלוות לרוצח, ולאחר הרצח המתבצע תוך עינויים והתנהגות מינית סוטה, הרוצח נוטל חלקים מהגופה לשם נקרופיליה עתידית.

ריכוז המאפיינים המרכזיים של רוצחים סדרתיים מובא בלוח מס' 1.

רצח מרובה בישראל

המונחים "רצח המוני" ו"רצח סדרתי" לא היו מוכרים בישראל בדרך כלל, והמקרים היחידים בהם היה רצח המוני היו מקרים של אירוע חבלני בו מחבלים הרגו יהודים בהתקפות טרור, כמו ב"אירוע מעלות", ו/או מקרים של מחבלים מתאבדים שפוצצו עצמם בריכוזי אוכלוסייה לאורך השנים, ובעיקר במה באינתיפאדה הראשונה ובעימות המזויין עם הפלסטינים מאז אוקטובר 2000.

בישראל הרצח ההמוני היה תמיד על רקע לאומני. זאת, בניגוד לחלק מהמקרים בארצות הברית, שם הרצח בוצע לעתים כנגד בני עדה מסוימת שנהגו לשהות במקום, למשל מקסיקנים.

בשנות ה-80 החלה תופעה שנמשכת עד היום, בה יהודים ביצעו רצח המוני על רקע לאומני, של אוכלוסיה פלסטינאית; או כנגד אוכלוסייה של אזרחים ישראליים בעלי לאום ערבי, דרוזי ואחר.

המקרים הבולטים בתחום זה הם:

  • עמי פופר: צעיר בן 21 מראשון לציון, רצח שבעה פועלים ערבים מהשטחים ב- 20.5.1990. פופר הגיע לתחנת הסעה המצויה בגן הוורדים בצומת בין ראשון לציון ונס ציונה, מצוייד ברובה ובמחסניות אותם לקח מאחיו. הוא קיבץ את הפועלים הערבים שהיו בצומת, עצר רכב עם לוחית זיהוי פלשתינית, קיבץ את הפועלים שהיו ברכב עם הפועלים ששהו בצומת והעמידם בשורה. אז, דרך את רובה ה"גלילון" וירה למוות בפועלים.

לוח מס' 1: מאפיינים מרכזיים של רוצחים סדרתיים (המקור: Holmes and Holmes; 1998 אדלשטיין, 2006)

גורם/ סוג חזיון  משימתי הדוניסטי: תשוקה  הדוניסטי:ריגוש  הדוניסטי:רווחה/נוחות-מכרים הדוניסטירווחה/נוחות"המתנקש" כוח-שליטה 
מניע              
פנימי + + + +     +
חיצוני         + +  
רווח              
פסיכולוגי + + + +     +
חומרי         + +  
קורבנות:              
ספציפי   + + + + + +
לא ספציפי +            
מקרי + +          
לא מקרי     + + + + +
מוכר         +    
זר + + + +   + +
שיטות:              
מיקוד בפעולה + +     + +  
מיקוד בתהליך     + +     +
מתוכנן   + + + + + +
ספונטני +            
מאורגן   + + + + + +
לא מאורגן +            
מיקום גאוגרפי              
ממורכז + + +   +    
נודד     + +   + +
  •  ברוך גולדשטיין: רופא תושב קריית ארבע שרצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה ופצע מאה נוספים ב- 25.2.1994 בשעה 0500 בבוקר. גולדשטיין עבד כרופא, וטיפל בערבים וביהודים כאחד. ביום הרצח הוא השאיר את מכוניתו בביתו אחר שיסיעו למערת המכפלה. הוא נכנס לאולם "יצחק", המתין שהמתפללים המוסלמים יכרעו ברך לכיוון מכה, והחל לירות לכל עבר. הוא הספיק להחליף 5 מחסניות עד שההמון הזועם זרק עליו מטף כיבוי, הפילו לארץ והרגו.
  • עדן נתן זאדה: עריק מצה"ל, בטענה שלא יתן יד לפינוי היישובים בגוש קטיף. הוא חזר בתשובה בצורה קיצונית, עזב את בית הוריו בראשון לציון ועבר להתגורר בהתנחלות תפוח ביהודה ושומרון. ביום 4.8.05 לאחר השעה 1700, פתח ביריות באוטובוס בקו 165 בשכונת הדרוזים בשפרעם. כתוצאה מהירי נהרגו ארבעה אנשים ותשעה נפצעו. ההמון בשפרעם ביצע לינץ, ביורה והרגו.
  • אשר וייזגן: נהג הסעות בן 40, נשוי ואב לשניים. התגורר בהתנחלות שבות רחל. רצח ארבעה פסטינים שעבדו במפעל בהתנחלות שילה, ופצע שניים נוספים. ביום 17.8.05 בשעה 1700, וייזגן חטף את נשקו של השומר באיומי סכין והרג שני פועלים שאסף במכוניתו. משם הוא המשיך לאזור התעשייה ופתח שוב באש. כתוצאה מהירי נרצח פועל נוסף ופצעו שניים אחרים. אחד מהם מת מפצעיו לאחר מכן. קצין הביטחון של ההתנחלות לכד אותו ומסרו לכוחות הביטחון. לטענתו ביצע את המעשה בתגובה לפינוי היישובים בגוש קטיף.

בספרות המקצועית בנושא הרצח ההמוני, קיימים תאורים לפיהם למרות התקף של טירוף אצל הרוצח, הרי שהרצח אינו מכוון כלפי קורבנות מקריים. גם כאשר הקורבנות היו זרים לרוצח, הרי שהיה להם, בדרך כלל, מכנה משותף כמו: מוצא אתני, סטטוס חברתי (תלמידים/ מורים) וכדומה. גם בישראל, המשותף לארבעת המקרים של רצח המוני הוא, כאמור, הרקע והמניע הלאומני: חיסול של ערבים משום שהם ערבים, כביטוי לשנאה לאומנית. ארבעת הרוצחים היו בעלי עמדות פוליטיות המזוהות עם הימין הקיצוני בישראל.

עם זאת, ייחודה של מדינת ישראל בנושא הטרור מקשה על האפשרות להשוואה עם מדינות מערביות אחרות. כמו-כן, צריך לזכור שלא כל פעיל של הימין הקיצוני בישראל פועל לרצח ערבים. לכן, יש להתייחס גם למאפייני האישיות ולתהליכים האישיותיים שעברו על רוצחים אלו, ושהביאו אותם לאותו מסע של רצח המוני. 

רצח סדרתי בישראל – מקרה לימודי: פרשת ניקולאי בונר

בניגוד לאירופה ולארצות הברית, בישראל לא היתה מוכרת התופעה של רצח סדרתי (למעט חיסולי חשבונות ומלחמות בעולם הפשע) עד לאחרונה.

המקרה היחיד הידוע הוא של עולה חדש ממולדובה שעלה לישראל בשנת 2000, בשם ניקולאי בונר בן 42, חסר בית מחיפה, שרצח ארבעה חסרי בית בחיפה וכנראה שגם חסר בית בתל-אביב בתקופה שבין פברואר למאי 2005.

למרות פנייה לדובר שירות בתי הסוהר לראיין את בונר, לא זכיתי בתגובה כלשהי. לפיכך, עם כל הזהירות הראויה, חשוב לציין שניתוח המקרים המוצגים, מבוסס על כתבות שהתפרסמו בעתונות הישראלית: חלקן בדרך של ראיונות עם החשוד, וחלקן בדרך של ראיונות עם קצינים המעורבים בחקירה.

תיאור המקרים

בונר עלה עם אשתו היהודיה לארץ ולאחר שנפטרה משחפת הוא החל לרצוח את חבריו לשתיית הוודקה שהיו חסרי בית. תחילה הוא היכה אותם באכזריות. לאחר מכן, שרף את קורבנותיו. קורבן נוסף הוכה קשות על ידו וסייע בלכידתו. הרוצח נשפט ונידון לארבעה מאסרי עולם.

מקרה הרצח הראשון אירע בפברואר 2005. בונר הכיר אשה בשם ריטה וולמן, גרושה בת 51 שעלתה לישראל ב-1995. היא התגוררה בסמוך לשוק, הכירה את בונר ונהגה לשתות עמו וודקה ולהעלות זכרונות מהחיים טובים יותר שהיו להם בעבר. בערב הרצח, ביקשה מבונר לסייע לה להגיע לביתה בגלל נכות ממנה סבלה ברגלה. היא הזמינה אותו לעלות לדירתה ברחוב חוסיין בחיפה. לאחר שליווה אותה והם שתו אלכוהול, היא הציעה לבונר לישון בסלון ביתה. הוא ביקש לקיים עמה יחסי מין, היא סירבה, ובתגובה היכה אותה נמרצות וחנק אותה למוות, לאחר שאנס אותה וביצע בה מעשה סדום. לדבריו של בונר:

שתיתי חצי בקבוק וודקה. היא הלכה לישון שם, במיטה. אני רציתי ללכת לישון. היא אמרה תישאר לישון פה. אני רציתי לעשות איתה סקס. היא אמרה שהיא לא רוצה. לא לא היא אמרה. אני הלכתי אליה, נתתי לה פעם, פעמיים מכות ביד. היא החזירה לי מכה בראש. ככה. אני מאד כעסתי ונתתי לה עוד פעם מכות. בראש, בפנים. ירד לה דם... היא היתה בדם. אני עושה איתה סקס בדם. כן ככה. מתי שאני הלכתי מפה הכל היה דם. ראיתי שהיא היתה בלי אוויר. שהיא לא בסדר. אחר כך הדלקתי את המיטה, עם מצית, ככה (לוי, 2005; רטנר, 2005).

השוטרים שהגיעו לזירת האירוע מצאו את הקורבן ללא רוח חיים, מוכה וחבולה ושרופה בפלג גופה התחתון. מותה נגרם בגלל נזק חמור למוח ושברים בעצמות הפנים: אפה רוסק, לסתה העליונה נשברה, צלעותיה נשברו, בראשה היו דימומים ובצקות ועל צוארה נמצאו דימומים ופצעי שפשוף. תוך כדי תקיפה בונר בעל אותה וביצע בה מעשה סדום.

מקרה הרצח השני אירע ב- 11.3.05. בונר הסתכסך עם אלכסנדר לבנט, בן 37, שהתגורר במבנה מעץ על גג בניין ברחוב ברזילי בעיר בסמוך לשוק. בונר הגיע לביתו והשניים שתו אלכוהול. בונר לקחת צילינדר המותקן על דלת המבנה וחברו סירב. בונר סיפר: "מכות, ברגליים, נתתי לו מכה חזקה בראש לא זוכר עם מה, ושמתי לו אש. הדלקתי את המיטה פשוט, עם גפרורים".

בונר הצית את לבנט כשהאחרון היה שרוע על הרצפה, חבול קשות וחסר אונים. מותו נקבע כתוצאה משברים מרובים בגולגולת, בלסת, המצח ובארובות העיניים. המבנה בו התגורר לבנט נשרף כליל וגופתו נמצאה מפוחמת לחלוטין.

מקרה הרצח השלישי אירע באפריל 2005, כשבונר רצח את ואלרי סצ'נוב בן 42, מחוסר בית גם כן. השניים שתו אלכוהול בדירה נטושה ברחוב "גוש חלב" בחיפה. לאחר מכן, התפתחה ביניהם קטטה, ובונר הרג את קורבנו במכות, ושרף את הדירה ואת הגופה שהיתה בה.

אמו של הקורבן, נלי, סיפרה שבנה נהג להסתובב עם שיכורים ברחוב. ב- 3.5.05 אמו התייצבה במשטרה ודווחה על היעדרות בנה. בעדותה סיפרה כי ביקרה את בנה לאחרונה לפני פסח: "הבאתי לו חמישים שקל, הוא נראה בסדר גמור. לא שיכור ולא היו עליו חבלות".

בונר סיפר בחקירתו:

... קנינו וודקה ובאנו לפה, אנחנו שתינו. הוא [ואלרי] גם עישן סמים. אני השתמשתי רק באלכוהול. עשינו קצת אש... כי זה היה בלילה, שתיים-שלוש בלילה. אחר כך הלכנו מכות כי הוא אמר לי: "עכשיו אתה מת". אמרתי לו: "אני מת? אני אתן לך מכות, אתה תמות לבד". הייתי בוודקה, הראש שלי לא היה בסדר. אמרתי לו: "אתה מת עכשיו" ונתתי לו מכות. נתתי לו מכות ברגליים, בידיים. אחר כך הוא נפל. נפל על האש ואני הלכתי" (רטנר, 2005).

לשאלות החוקר ממשיך בונר ואומר:

"אני משוגע, אני לא יודע מה לעשות. ככה אני...לא הכרתי אותו הרבה זמן, אולי חודש. ככה אני שכחתי איך קוראים לו. הלכתי לבית, את הבגדים זרקתי לא רציתי שתהיה בעייה, שלא תהיה חקירה, שלא יישארו עקבות, נו מה אני אעשה?". לשאלת החוקר מדוע בונר לא הוציא אותו מהאש, עונה בונר: "אני הלכתי מפה, הבנתי שהוא מת וככה" (שם).

החוקר שאל: "כל מי שמעצבן אותך אתה צריך להרוג אותו?"

בונר ענה: "אני אסביר לך. ככה זה כשאישה שלך מתה. אני לא הורג כל אחד שמרגיז אותי. תאר לך שכל מי שהיה מעצבן אותי הייתי הורג, אז לא היו פה אנשים באזור בכלל" (הארץ, 31.5.05 ).

מקרה הרצח הרביעי אירע ב- 1.5.05, כשבונר רצח את אלכס קרס בן 40 בדירה נטושה ברחוב פבזנר, בסמוך לשוק, ושרף את הדירה ואת גופת המנוח. הם הכירו יום לפני הרצח. ביום הרצח בשעה 17.00 הגיעו השניים לדירה הנטושה והתפתח ביניהם עימות מילולי: קרס קילל את אמו של בונר ובתגובה, בונר היכה אותו באכזריות באמצעות מקל. לאחר מכן, חנק אותו באמצעות כבל טלוויזיה. מותו של קרס נגרם מדימומים ברקמות המוח ומשברים בגולגולת.

בונר סיפר לחוקריו:

בצומת אספנו כסף וקנינו בקבוקי וודקה והלכנו לבית. אני אפילו לא יודע איך קוראים לו, באמת אני לא יודע. אנחנו בפעם הראשונה שתינו ביחד. שתינו שתיים-שלוש בקבוקים. לא אכלנו שום דבר ולכן השתכרנו חזק. הוא היה בלי בית. אחר כך לקחנו עוד פעם וודקה. אחר כך הוא אמר לי כוס אמא שלך. אני בלי אמא כבר הרבה זמן. אני שתיתי , וכשאני שותה אני מתחיל ללכת מכות. לקחתי משהו ונתתי לו בראש..אחרי זה הלכתי. כשהוא אמר לי בפעם הראשונה על האמא, איך אני אסביר לך, בשביל זה התחיל כל הבלאגן. נתתי לו בראש אחרי זה אני שוב פעם נתתי לו. אחר כך הדלקתי את המיטה. רציתי שהוא יישרף, עם מצית. הדלקתי וזהו (שם).

לשאלת החוקר, מדוע הוא רצה לשרוף אותו, ענה בונר:

נתתי לו מכה מאוד חזקה והבנתי שהוא מת. הוא היה מלא דם. הכל היה מלא דם מסביב. לא רציתי שיהיו אחר סימנים..אחר כך הלכתי לישון בבית, ליד השוק. הבגדים שלי היו מלוכלכים. לא יודע איפה שמתי את הבגדים, אולי זרקתי בזבל (שם).

לשאלת החוקר האם בונר מצטער, ענה בונר: "לא" ופרץ בבכי.

בונר טען בבית המשפט: "הייתי שיכור ורצחתי ארבעה בני אדם, אני מצטער", "אני יודע שעשיתי משהו לא בסדר: שלושת הגברים שהרגתי רצו לתת לי מכות, ועשו לי כמה דברים לא טובים" (שם).

בונר שיחזר את ארבעת מקרי הרצח בקור רוח מקפיא. בשחזור טען בונר, שמעשיו נעשו בצורה אוטומטית, בלי כוונה. לשאלת החוקר אם רצח בני אדם נוספים, טען בונר שאם היה עושה, היה מספר על כך: "מה זה משנה ארבעה או עשרה נרצחים. אני יודע שזה לא בסדר". "אני רוצה להגיד שאני לא עשיתי את זה בכוונה. כל זה היה באופן אוטומטי, אני רוצה למות" (פ"ח 2049/05).

בונר תקף במכות את חברו לשתייה סרגיי בלובשטיין בן 42, גם הוא שתיין חסר בית, והניח לו רק לאחר שהניח שהוא מת. בלובשטיין מתאר תקיפה אלימה מצד בונר כלפיו, הוא זה שהביא לתפיסתו על ידי המשטרה.

בכל המקרים פעל בונר תחת השפעת אלכוהול, וכל המקרים מלבד אחד היו של חסרי בית.

המשטרה מציינת שבונר הנו עבריין מוכר למשטרה שעוכב בעבר לחקירה, והוא אחראי כנראה למקרי רצח בלתי מפוענחים נוספים בחיפה בשנתיים האחרונות.

החשד לקיומו של רוצח סדרתי עלה רק לאחר הקורבן השלישי. בונר פעל בצורה דומה: הפנים של הקורבנות רוטשו במכות ולאחר מכן נעשה ניסיון להצית את הגופות.

למרות שלמשטרה לא היו הוכחות כלשהן, בונר הודה מייד בהאשמות שהוטחו נגדו על רצח. 

חייו של בונר: ניקולאי בונר נולד במולדבה וגדל בכפר. הוא הבן השלישי מתוך ארבעה ילדים.

אמו עבדה כפועלת בבית חרושת ואביו נהג לשתות. אמו נפטרה בהיותו בן 9. בונר נשלח לפנימייה מרוחקת והתוודע לאלכוהול כנער. הוודקה השכיחה עבורו את הכאב, האם והבדידות. לאחר סיום לימודיו בגיל 18 חזר בונר לבית אביו ועבד במשק ובחווה כרועה. לאחר תקופה קצרה, עזב את הבית והחל לנדוד באוקראינה וברוסיה בין עבודות מזדמנות. בהיותו בן 19 נשפט בגין עבירה שביצע בהיותו שתוי, ונשלח לעבודות שירות. כשחזר למולדובה הכיר בחורה יהודייה, והם נישאו. הוא היה אז בן 20 והיא בת 19. בשנת 2000 עלו לישראל והתגוררו בדירה שכורה בחיפה. בהמשך, חמותו עברה לגור עמם. בשנה הראשונה לשהותו בארץ עבד בונר בעבודות מזדמנות, ולאר מכך עבד כשלוש שנים במפעל צנורות בעכו. בהמשך, הגיעה גם אחותו לישראל כעובדת זרה והתגוררה בתל- אביב.

מעסיקו במפעל סיפר לחוקרי המשטרה שבונר "לא היה בחור בעייתי, הוא עמד בקריטריונים שלנו והתייצב בזמן לעבודה".

בשנת 2003 נפטרה אישתו בעקבות מחלת השחפת. בעקבות זאת, מספר מעסיקו:

לא ידענו ממה היא נפטרה וגם הוא לא ידע לומר ממה היא נפטרה. לעתים, הוא היה קצת מנותק, לאחר מות אשתו הוא נהפך ליותר ויותר מנותק ומצבו בעבודה הלך והתדרדר. ניסינו לתת לו חופשה כדי שיתארגן וזה לא עבד. לעתים הוא היה נעלם באמצע יום עבודה. ניסינו לתת לו שעות גמישות לעבודה וזה לא הלך. כחודש לאחר מות אשתו הוא פנה למנהל וביקש להפסיק לעבוד (רטנר, 2005).

בהמשך עבד בונר בעבודות מזדמנות: בסבלות, בבניין ובריצוף. הוא נדד ברחבי הארץ אחר פרנסה, אך לא החזיק מעמד בשום מקום ותמיד חזר לאזור השוק בחיפה. לאחרונה, נראה שלא עבד ונצפה מחטט בפחי אשפה. לעתים, הוא ישן אצל חמותו; לעתים אצל זקן ערירי שהכיר; ובעיקר, בבתים נטושים. כל רכושו היו הבגדים שלגופו, רק בקבוק הוודקה היה כל עולמו.

שני אנשים שאינם בני משפחה עמדו עם בונר בקשר קרוב בשנה האחרונה לפני לכידתו: 

שמש, זקן ערירי בן 73 שהכיר את בונר מהקניות שהיה עורך בשוק. "הוא היה בשבילי כמו בן". בונר פתח בפניו את לבו וסיפר לו על משפחתו, אשתו ועל הגעגועים. שמש פתח בפניו את ביתו.

שמש סיפר על בונר:

הוא היה בא לפה והיה עוזר לי. היה מנקה, מסדר עוזר לי עם הקניות. הוא דיבר הרבה על המשפחה שלו. כאב לו מאד. הבעיה שלו היתה הוודקה. כשהיה בא לפה עם וודקה, הייתי זורק אותו החוצה. בחודשים האחרונים היה חוזר לפה כשהוא שיכור ופצוע. היו פעמים שהיה מגיע מוזנח, מלא סימנים של מכות, מלא צואה ושתן, וסיפר שיש לו חברים לא טובים. היה אומר שהחברים האלו מרגיזים אותו והוא הולך אתם מכות... עד היום קשה לי להאמין שהוא רצח כל כך הרבה. לכי תדעי. בהתקף כזה היה יכול להרוג גם אותי. אבל אני אגיד לך את האמת, עד עכשיו יש לי רחמנות עליו. לא היה לו כלום. לא אישה, לא בית, כלום. רחמנות. רק הוודקה הזאת, חולירע, הרגה גם אותו (שם). 

קריס הכירה את בונר חצי שנה לאחר מות אשתו והתפתחו ביניהם יחסים רומנטיים. "בונר בשבילי הוא גבר מת.. בשבילי הוא מת". היא ציינה בעדותה, שמעולם לא חוותה אלימות מבונר: היא הכירה גבר שידע להביא פרחים, לרקוד ולבלות במסעדות. היא לא דמיינה שבין פגישותיהם הוא רצח. היא היתה מודעת לבעיית השתיה שלו ובחושיה החדים החליטה לנתק מגע. היא מספרת שבעת הכרותם ב-2003 הוא כמעט ולא שתה, והיא יודעת שבעיית השתיה החלה להופיע ב-2004. לדבריה, בונר עבר לת"א והתגורר עם אחותו עד שזו גורשה מהארץ והוא פוטר מעבודתו. היא מספרת, שעם חזרתו לחיפה הוא החל לשתות ובצורה רצינית. הם היו מתראים לעתים, ובונר היה חוזר עם חבלות ושוב נעלם. ביום שרצח את האישה הוא סיפר לה שנחבל מרכב שדרס אותו.

הפגישה הבאה היתה באפריל, לאחר שבונר רצח כבר שניים. היא סירבה שבונר ילון בביתה ושיקיימו יחסי מין, משום שלא רצתה לפתח מערכת יחסים למרות שבונר ביקש ממנה ללון אצלה. ימים ספורים לאחר מכן הוא רצח את קורבנו השלישי.

בונר ביקש מקריס להמשיך ולהפגש, אך היא סירבה, מה גם שחבריה הזהירו אותה מהקשר עמו (שם).

ניתוח

מהמקרים הידועים למשטרה בשלב זה, ועל סמך המידע החלקי המצוי ברשותי, ניתן לנסות ולאפיין את בונר כרוצח סדרתי על פי המאפיינים שמציגים Holmesand Holmes (1998):

מניע: המניע של בונר הנו פנימי לאישיותו, ואין הוא נובע מתוך רצון להרוויח רווח חומרי כלשהו. הוא לא שמע קולות המורים לו לרצוח, אך יתכן שנדחף לרצוח שוב ושוב לשם סיפוק, שחרור כלשהו וכדומה.

רווח: הרווח ממעשיו של בונר הוא רווח פסיכולוגי, שסיפק לו שחרור ו/או תחושת סיפוק בעקבות נקמה ממי שהעליב אותו או לא רצה בו, ובכך העליבו.

מיקום הרצח: בונר מוגדר כרוצח בעל יציבות גאוגרפית, המתגורר/עובד באותו אזור בו הוא מבצע את הרצח, ומותיר את הגופה. "אזור הנוחות" שלו הוא איזור השוק בחיפה.

בחירת הקורבנות: בניגוד למרבית הרוצחים הסדרתיים, בונר הכיר את קורבנותיו. קיימת התלבטות, האם מדובר בבחירה מכוונת (חסרי בית, אלכוהוליסטים) בה לקורבנות השונים יש מכנה משותף, או האם הבחירה מקרית, והקורבנות היו במקום ובזמן הלא נכונים. להערכתי, מדובר בבחירה מכוונת. עובדה היא, שבונר לא רצח את חברתו קריס, למרות שהיא ניתקה עמו את קשריה (אבל כן רצח אישה אחרת שהכיר שסירבה לקיים עמו יחסי מין). בנוסף, בונר לא רצח את חמותו, למרות שהיו ביניהם מריבות קשות, אך כן רצח את חבריו לשתייה, רק משום שהעזו להעליבו.

שיטת הרצח: במקרה שלפנינו, מדובר במיקוד על הפעולה ולא במיקוד על התהליך. בונר הוא רוצח המוגדר כ"לא מאורגן": רציחותיו התבצעו במהירות, ללא תכנון מוקדם. בונר תקף את קורבנותיו בצורה ספונטנית יחסית (בעקבות התגרות, עלבון ודחייה). עם זאת, בונר שרף את הזירה, כנראה כדי למנוע ראיות וזיהוי. ובכך הוא דומה יותר דווקא ל"רוצח המאורגן".

ניתן לראות, שהתבחינים שמציעים החוקרים, אינם תואמים לחלוטין ובצורה חד-משמעית את המקרה של בונר. השאלה היא, האם נוכל למקם את בונר בטיפולוגיה שהוצעה על ידי החוקרים Holmesand Holmes (1998).

על דרך השלילה, בונר אינו רוצח מתוך חזיון: אין בנמצא דיווח לפיו הוא שומע קולות או רואה חזיונות המורים לו לרצוח את קורבנותיו, ואין עדויות לכך שהוא סובל מפסיכוזה. בנוסף, ניתן לשלול רצח סדרתי המוגדר כהדוניסטי על תת-סוגיו השונים (תשוקה, ריגוש ורווח). בונר לא רצח לשם סיפוק מיני או סדיסטי, ולא לשם קבלת רווח חומרי כלשהו – הוא רצח עניים, חסרי בית.

כמו כן, לא ניתן לסווג את בונר כרוצח סדרתי מתוך שאיפה לכוח/לשליטה, משום שתיאור רציחותיו אינו תואם למאפייני רוצח כזה.

הסוג היחיד שמתאים לבונר, יותר מכולם, הוא זה של הרוצח הסדרתי המשימתי.

בונר הוא עני, חסר בית העובד בעבודות מזדמנות. אולם, לפני מות אשתו הוא היה עובד חרוץ ומסור במפעל, ואף התקדם ממעמד של עובד זמני בחברת כוח אדם לעובד קבוע.

לאחר מות אשתו (הזרז) הוא ירד ממעמדו לסטטוס המוך ביותר מבחינה חברתית-כלכלית.

העובדה שהוא משתייך למובטלים חסרי בית אינה אומרת שהוא מזדהה עמם או חש כאחד מהם.

אם בונר הוא רוצח משימתי, הרי שניתן להגדירו כפסיכופט שהרצח מספק לו תחושה של צדק ושווי עצמי גבוה. תחושת הצדק אצלו קשורה להענשה של מי שהעז לדחותו ו/או להעליבו. אולם, כפי שציינתי קודם לכן, הוא לא הרג את כל מי שדחה או העליב אותו, אלא אם השתייך לקטגוריה חברתית של חסרי בית כמוהו. אחרת, חברתו וחמותו לא היו עוד בין החיים.

מבחינה זו, קורבנותיו של בונר שימשו לו כראי. דרך הרצח, ניסה בונר לנפץ את הדמות המשתקפת בראי: חסר בית, שתיין ומובטל. מכאן, שבונר כ"רוצח משימתי", בחר את קורבנותיו בגלל שהם ענו על קריטריונים מסוימים אותם צריך לדעתו לבער מהחברה: שתיינים, מובטלים וחסרי בית.

Holmesand Holmes (1998), מציינים שברצח משימתי הרוצח נפגע מהקורבן, דבר שתואם את כל המקרים בהם הודה בונר. עם זאת, ישנם תבחינים בקטגוריה של הרוצח המשימתי, שאינם עונים על עובדות הקשורות בבנור:

בונר לא ניהל, לכאורה, חיים כפולים של חיים נורמטיביים (משפחה, עבודה) במקביל לרציחותיו, אלא החל לרצוח לאחר שהתפטר מעבודתו והחל לנדוד כחסר בית. כמו-כן, על פי החוקרים, הרוצח זר לקורבנותיו, מה שלא התקיים במקרה של בונר. בנוסף, איננו יודעים אם היו לבונר פנטזיות לגבי רציחות של חסרי בית אחרים.

מנגד, ניתן לראות צורה של חיים כפולים אצל בונר, בעת רציחותיו: חברתו קריס מתארת את בונר כמאהב שמביא פרחים, יוצא לרקוד עם אהובתו, ואינו מפעיל נגדה אלימות כלשהי; שמש, זקן ערירי שהיה עורך את קניותיו בשוק, מתאר את בונר כמי שהיה בא לביתו של שמש ומסייע לו רבות, פתח בפניו את סגור ליבו ושיתף אותו בכאביו ובגעגועיו לאישתו המנוחה.

בשני המקרים, בונר חי חיים כפולים, כי בין הפגישות שהיו לו עם קריס ועם שמש הוא ביצע את רציחותיו. מכאן, שניתן לתאר את בונר כ"רוצח סדרתי משימתי", אם כי הכיר את קורבנותיו.

יש לזכור שבכל מודל או סיווג תאורטי, אנו מציגים "מודל אידיאלי" של המציאות המורכבת. מודל כזה אינו מוחלט, אך הוא מאופיין במספר רב של מרכיבים המסייעים לנו לקבץ אותם לקטגוריה כוללנית יותר. כאמור, מבין הקטגוריות השונות, בונר הולם את "הרוצח הסדרתי המשימתי".

מעבר לסיווגו של בונר כמתאים לקטגוריה זו או אחרת של רוצחים סדרתיים, ניתן לראות אצל בונר כפרט, כמה מאפיינים בולטים:

 

האחד, בונר מאוכזב ופגוע מהנשים בחייו: הן "נטשו" אותו וגרמו לו לכאב לב: אמו נפטרה בילדותו, וכתוצאה מכך הוא נשלח הרחק מביתו לפנימייה. בהמשך, התחתן עם יהודיה ועלה ארצה, תוך שהוא מבסס את חייהם המשותפים כעובד מסור החי עם רעייתו בדירה שכורה. אולם, אשתו "נטשה" אותו כשמתה משחפת. בונר סבל מכאב רגשי רב, שהוביל אותו למסלול של הרס עצמי: אלכוהוליזם, התפטרות מעבודה ואובדן דירתו. כחצי שנה לאחר מות אשתו פגש בונר את קריס וקיים עמה יחסים רומנטיים, אך גם היא נטשה אותו בגלל בעיית השתייה שלו. בונר הסכים להתפשר, וביקש לקיים יחסי מין עם חסרת הבית שהציע לה לישון אצלה לאחר שליווה אותה למקום בו העבירה את הלילות. סירובה מעלה את חמתו והוא רוצח אותה באכזריות. זהו המקרה היחיד בו בונר רצח אשה, ואף קים ליים עמה יחסי מין בכפייה. זהו גם המקרה היחיד, הסותר לכאורה את היותו "רוצח משימתי", אשר בוחל בקורבן. להערכתי, יש כאן זעם מצד בונר על אותה אישה, מבחינת "מי את שתדחי אותי?".

בונר היה מוכן לקבל דחייה מחברתו שהיתה במעמד כלכלי-חברתי גבוה ממנו, אך אין הוא מוכן לקבל דחייה ממי שאמנם נמצאת בסטטוס זהה לשלו – הסטטוס החברתי-כלכלי הנמוך ביותר.

השני, מרכיב האש ברציחותיו של בונר. בראיונות השונים שבידי, בונר לא נשאל לעומק בעניין הצתת זירות הרצח ואף הגופות.

חוקרים שבדקו מציתים סדרתיים מצאו, שלהצתת אש יכולים להיות מניעים שונים, כגון: ריגוש, נקמה, תביעות ביטוח, וונדליזם, חיפוי על פשע אחר וכדומה (Doley, 2003).

במהלך שנות ה-90 הגיעו החוקרים לסיווג של למעלה מעשרה מניעים שונים להצתה. כתוצאה מכך, עלה הצורך ליצור טיפולוגיה פשוטה יותר, כאשר הנטייה כיום היא להבחין בין מניע אינסטרומנטלי לבין מניע אקספרסיבי (פנימי או רגשי). זאת אומרת; האם ההצתה מהווה אמצעי למטרה מסוימת (נקמה, חיפוי על פשע ורווח חומרי), או האם האש עצמה היא העיקר (קתרזיס, עונג מיני וכדומה).

הקושי בטיפולוגיה זו הוא בפשטותה שיוצרת גם פשטנות – יתכן שילוב של מניעים חומריים ורגשיים באותו מעשה הצתה. לכן, הוצע להתייחס למניע ראשוני ומשני, ואז נוכל לכלול במעשה הצתה אחד מניעים חומריים ורגשיים כאחד.

במקרה שלפנינו, הצתת זירת הפשע על ידי בונר נובעת משני מניעים עקריים: האחד, חיפוי על מעשה הרצח והשמדת ראיות (מרכיב אינסטרומנטלי); השני, נקמה בקורבן (מרכיב אקספרסיבי).

למרות שזוהי השערה לא מבוססת, להערכתי, בשריפת הזירות והגופות בונר ביטא סמליות רגשית נוספת: בונר הוא קורבן של נסיבות שאינן תלויות וקשורות בו: אמו ואשתו נפטרו ממחלות. כדי שלא לחוש עוד קורבנוּת, בונר עובר משלב הקורבן לשלב התוקף: אם הוא ירצח וישרוף, הוא לא יהיה עוד קורבן. בכך, יש ביטוי גם לנטישות השונות: אם רוצחים ושורפים מישהו הוא לא יכול לפגוע בי... הוא לא יכול לנטוש אותי....

סמליות נוספת קשורה לביטוי ש"יישרף העולם" (הדומה לביטוי, "אחרי המבול"): לאחר מות אשתו בונר חווה כאב וקשיים שגרמו לו להתנהגות המבטאת הרס עצמי: הוא הפסיק לעבוד, איבד את דירתו, התמכר לאלכוהול והיה מעורב בתקריות אלימות. עולמו חרב עליו והוא הרגיש כנראה שאין לו מה להפסיד –  "שיישרף העולם"...

דיון

רצח מרובה מלווה את האנושות מקדמא דנן ויוסיף ללוות אותה בהמשך, אולי אף בצורה חמורה יותר.

בעוד שרצח המוני מיוחס להתקף של טירוף זמני המסתיים ברציחתם של מספר אנשים באותו מרחב וזמן ומלווה במותו של הרוצח או תפיסתו, הרי שרצח סדרתי גובה יותר קורבנות, נמשך לאורך זמן ויוצר תחושות של פחד וחרדה בקרב האוכלוסיה.

בעוד שבעבר, הפסיכולוגיה היתה תחום הדעת המרכזי להסבר התופעה של רצח סדרתי, הרי שכיום, ניתן לייחס את מרבית מקרי הרצח הסדרתי להפרעות חברתיות-תרבותיות המשפיעות, בתורן, על אישיותו של הרוצח העתידי.

רוב הרוצחים הסדרתיים לא מוגדרים כחולי נפש ולכן לא עומדת להם ההגנה של אי-שפיות.  רוצחים סדרתיים רבים מוגדרים כבעלי יכולת תכנון, מעקב והשארת זירת רצח ללא עדויות פיסיות, אשר מקשים מאד על לכידתם של רוצחים סדרתיים.

קושי נוסף שעומד בפני המשטרה בלכידתם של רוצחים סדרתיים נובע מאישיותם הכריזמטית וכישוריהם החברתיים המפותחים. במהלך הקריירה שלהם הם אינם מעוררים חשד כלשהו בקרב קרוביהם, מכריהם ומעסיקיהם, והם נראים כ"שכן מהדלת ממול", תוך שהם מנהלים חיים נורמטיביים של עבודה ומשפחה לצד ביצוע מקרי רצח מזוויעים.

שאלה מטרידה היא, האם בישראל מתחילה תופעה של רצח סדרתי שעד כה לא היתה קיימת,

או שאולי היא כבר מלווה אותנו, אך לא היתה ידועה, בגלל חוסר פענוח של מקרי רצח? [18]

כך או כך, מן הנתונים שהובאו בתת הפרק הקודם עולה כי בעבירות האלימות החמורות חל גידול משמעותי בשלושת העשורים האחרונים לחשיפת ניק'ולאי בונר, גבוה במאות אחוזים לעומת הגידול הכללי באוכלוסייה באותן שנים. החברה הישראלית הפכה לחברה אלימה יותר בתקופה זו, ועל פי הספרות המחקרית, בתרבות אלימה יותר צפוי שגם מקרים של רצח סדרתי יהפכו לשכיחים יותר. מסתבר, שאקלים הפשיעה בישראל היווה קרקע גידול נוחה להתפתחות התופעה של רולצחים סדרתיים כבונר. לכך ניתן להוסיף גורמים חיצוניים שהיוו ללא ספק זרז להתפתחות תרבות של אלימות בישראל, כמו גלי העלייה הגדולים מברית המועצות ומאתיופיה (כוגן, 1999).

גורם נוסף שתרומתו שנוייה במחלוקת הוא התגברות האלימות בתחום הביטחוני: האינתיפאדה בסוף שנות ה- 80, והתגברות הטרור בערי ישראל בשנות ה- 90 של המאה הקודמת, לאחר חתימת הסכמי אוסלו; המאבק המזויים עם הפלסטינים ששיאו היה בשנים 2000 עד 2004; מהומות הדמים של ערביי ישראל באוקטובר נובמבר 2000; מלחמת לבנון השניה בקיץ 2005, וחשיפת דרום הארץ לירי תלול מסלול  לאורך שנים, שהתגבר מאוד לאחר ההתנתקות בקיץ 2006, וששיאו הנוכחי הינו המלחמה בעזה בינואר 2009.

לתופעות הללו ניתן להוסיף תופעות נוספות המערערות את הסדר החברתי, כמו: שינאת זרים, עוני, חשדות לשחיתות בכל הרמות קטל בדרכים; ותופעת "הטירור הפלילי" שבו נפגעים אנשים ברחובות מחיסולי חשבונות בין עבריינים – כל אלה עלולים ליצור קרקע פוריה לגידולם ולהתפתחותם של רוצחים סדרתיים, בעיקר אצל אלה שיש להם נטייה מוקדמת (פרה- דיספוזיציה) לכך.

במקביל ובאופן דומה, חברה שאיננה מגנה הסתה ותיוג של קטגוריות חברתיות שונות, עלולה למצוא עצמה עסוקה יותר ויותר במקרים, אמנם נדירים יחסית, של רצח המוני של מי שנחשב כ"לא נחשב".

ראוי לציין, כי הקשר שבין טרור ומלחמה לאלימות חברתית שנוי במחלוקת:

גישה אחת טוענת שבעיתות של מלחמה יורדת רמת האלימות בגלל האויב החיצוני המשותף ועולה רמת הלכידות החברתית (שוהם, 1988).

גישה שנייה גורסת שבעיתות של מלחמות וטרור, קיימת לכאורה לגיטימציה להתנהגות אלימה גם בקרב האזרחים. כמו-כן נמצא, שבעת מלחמה אין ירידה בעבריינות משום שהעבריינים חשים מנוכרים מהחברה ומערכיה (אמיר וחסין, 1974; Landau, 1982):

המסקנה המתבקשת... היא כי הפיחות בערך חיי האדם ואימוץ האלימות ככלי לפתרון סכסוכים, אינו מגביל עצמו רק למצבי עימות ביטחוניים, שהם חיצוניים לחייה של מרבית האוכלוסייה האזרחית, אלא שמדובר בהתנהגות נלמדת, שחשיפה מרובה לה הופכת אותה ל"לגיטימית" ונפוצה יותר בחיי היומיום של רבים בחברה... (כוגן, 1999; עמוד 23).

דבריו של כוגן מתקשרים לתאוריות הסוציולוגיות שצויינו בהסבר לרצח סדרתי: למשל, תיאורית הלמידה החברתית.

בסקירת הספרות להסבר הרצח הסדרתי, נוכחנו בדבר הקשר שבין רמת האלימות החברתית והזילות בחיי אדם שהיא גורם ותוצר של אלימות כזו, לבין הופעתם של רוצחים סדרתיים.

הופעה זו ועלייה בתופעה של רצח סדרתי בולטת על רקע משברים חברתיים, זילות בחיי אדם והתמוטטות הסדר החברתי. אין ספק, שעלייה באלימות במאות אחוזים בתקופה קצרה יחסית מהווה קרקע פוריה ליצירה של אנומיה חברתית וללמידה חברתית, שתי תיאוריות היכולות להסביר את הקשר שבין רמת האלימות בחברה ורמת הרצח הסדרתי בה, כפי שהוכח, למשל, בהיסטוריה האמריקנית.

נציין, כי גישה זו זכתה לאישור אמפירי לאורך זמן (Landau and Beit Hallahmi, 1982; Landau and Pfefferman, 1988).

גורם המקל גם הוא צמיחה של רוצחים סדרתיים בחברות מערביות כישראל היא העובדה שרוצחים סדרתיים הפכו ל"גיבורי תרבות": עשרות ספרים, כתבות, שירים וסרטים נעשו סביב "גיבורים" אלו והרוצחים זכו לפרסום ואפילו לתהילה באמצעות המדיה.

עם זאת, תקשורת ההמונים לא יצרה אותם אלא האדירה אותם. תופעה כזו יכולה להתרחש רק בחברה הרואה באלימות תופעה לגיטימית ואפילו נערצת. רק בחברה כזו, הרוצח הסדרתי רוצה להיות מפורסם ולהימנות על "כוכבי התרבות" האחרים.

חברה המאפשרת האדרה כזו, היא חברה שגם מאפשרת את היווצרותם וקיומם של רוצחים אלה.

חברה בה רמת האלימות הקשה עולה בצורה עקבית; חברה שבה ההמון הוא המוקד ולא הפרט ויוצרת דה-פרסונליזציה של היחיד; חברה שבה קיימת שנאה לזר ולשונה – מעודדת תפיסה חברתית, לפיה חייהם של אלה מוגדרים כ"זולים יותר", או כ"לא נחשבים".

היחיד, בעל נטיות מוקדמות לרצח, הופך ליחיד שעובר חיברות ראוי בחברה כזו ואפילו חיברות יתר לתפיסות אלו. התוצאה היא, שהיחיד "הנורמטיבי" הוא גם היחיד שנאמן לחברתו, בכך שהוא מוציא לפועל את גזר הדין המרומז כלפי מי שאינו נחשב.

בתהליך חיברות מעוות זה, משולבים גורמים חברתיים-תרבותיים, כמו גם גורמים פסיכולוגיים שעד היום אינם ברורים לחלוטין.

מכיוון שכך, בהיבט התיאורטי יש לפתח בעתיד מודלים רב-תחומיים להסבר פורה וברור יותר של התופעה. מודל תיאורטי כזה ישלב בין ההיבטים התרבותיים- חברתיים לבין תיאוריות פסיכולוגיות של האישיות. מבחינה זו ההפרדה המלאכותית שנערכה בין תחומי הדעת השונים פגעה ביכולת ההסבר, ואילו הנחתי היא שרק שילוב בין- תחומי הדעת השונים, יוכל להציג הסבר ברור יותר, מבחינת השלם גדול מסכום חלקיו (אדלשטיין, 2009).

העשרה

מקורות והערות

  • אדלשטיין א' (2006), קריירה פלילית ועבריינות סדרתית, באר- שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון.
  • אדלשטיין א' (בדפוס), רצח מרובה קורבנות, באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון.
  • אמיר מ', חסין י' (1974), "סולידריות של עבריינים במלחמה- האמנם?", מגמות, כ': 298-279.
  • בודנר א' (1992), "תיאוריות אישיות אקסיסטנציאליסטיות", אישיות תיאוריה ומחקר, יחידות 4-3, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה: 152-124.
  • כוגן י' (1999), "מגמות הפשיעה בישראל 1976-1996", משטרה וחברה, 3: 15-1.
  • כספי י' (1999), עבירות ועבריינים בישראל 1998-1948 , אתיקה- הוצאה לאור.
  • לוי א' (2005), "קשיים בבדיקת כשירות הרוצח הסדרתי", מעריב, 23.6.05.
  • תפ"ח (חיפה) 2049/05, מדינת ישראל נ' ניקולאי בן גאורגי בונר.
  • רטנר ד' (2005), "משטרת חיפה חשפה רוצח סדרתי שפעל בעיר חצי שנה ורצח ארבעה בני אדם", "הארץ", 31.5.05.
  • שוהם א. (1988), "עבריינות אלימה בקרב קטינים לאחר מלחמת יום הכיפורים", עבריינות וסטייה  חברתית, ט"ז (2-1): 33-21.
  • Akers R.L. (1997), Criminological Theories, U.S.A: Roxbury Publishing. Com.
  • Carlisle A.C. (1998), "The Divided self: Toward an Understanding of the Dark Side of Serial Killers", In: Holmes R.M.and Holmes S.T. (1998) (eds.), Contemporary Perspective on Serial Murder, London: Sage Pub.
  • Cater J.G. (1997), "Social Construction of the Serial Killer", Gazette, Vol. 59(1): 2-21.
  • Doley R. (2003), "Making Sense of Arson Through Classification", Psychiatry, Psychology and Law, vol. 10(2): 346-352.
  • Felson M. (1994), Crime and Everyday Life, U.S.A: Pine Forge Press.
  • Hale R., Bolin A. (1998), "The Female Serial Killer", In: Holmes and Holmes (eds.), (1998), Contemporary Perspective on Serial Murder,  London: Sage Pub.
  • Hickey E.W. (1992), Serial Murderers and their Victims CA: Wadsworth/Thomson Learning.
  • Hinch R., Scott H. (2000), Explaining Female Serial Murderers: Theoretical Issues,
  • Canada: Ontarion, Thompson Educational Publishing.
  • Hirschi T. (1969), Causes of Delinquency, C.A: University of California Press.
  • Hirschi T.and Gottfredson M. (1993), "Contemporary: Testing the General Theory of
  • Crime", Journal of Research in Crime and Delinquency, 30: 47-54.
  • Holmes R.M., DeBurger J.D. (1988), Serial Murder, London: Sage Publications.
  • Holmes R.M., Holmes S.T. (1998), Serial Murder, London: Sage Publications.
  • Holmes R.M., Holmes S.T. (1998) (eds.), Contemporary Perspective on Serial Murder, London: Sage Pub.
  • Landau S.F., Beit Hallahmi B. (1982), "Aggression in Israel: A Psycho-Historical Perspective, In: Goldstein A.P., Segall M. (eds.), Aggression in Global Perspective, N.Y: Pergamon Press.
  • Landau S.F. Pfefferman D. (1988), "A Time-Series Analysis of Violent Crime and its Relation to Prolonged Status of Warfare – The Israeli Case", Criminology, 26(3): 489-504.
  • Leyton E. (1986), Compulsive Killers: The Story of Multiple Murder, Washington: News Books.
  • Merton R.K. (1957), Social Theory and Social Structure, Glencoe: Free Press.
  • Mitchell, B.A. (1997), The Aetiology of Serial Murder: Towards an Integrated Model,
  • University of Cambridge.
  • Seltzer M. (1998), Serial Killers, N.Y: Routledge
  • Vronsky P. (2004), Serial Killers, U.S.A: Penguin Group.

[1]   במאמר זה לא אתייחס ל"רצח המוני", ל"הילולת רצח" ול"רצח סדרתי" המבוצע על ידי משפחות של פשע מאורגן.

[2] להרחבה, ראו אדלשטיין, 2006.

[3]     רוצחים אלו מסווגים בספרות כרוצחים מתוך חזיון. ראו למשל: Holmes and Holmes (1998).

[4]    Ted Bundy , אחד הרוצחים הסדרתיים החמורים בני זמננו, תיאר את הרציחות שביצע רק בלשון של גוף שלישי – "הוא", במקום בלשון של גוף ראשון – "אני". בכך, יצר מצג כאילו "מישהו אחר" ביצע את הרציחות המזוויעות.

[5]     להרחבה, ראו: האוניברסיטה הפתוחה, 1992.

[6]   להרחבה, ראו: אדלשטיין, 2006.

[7]   להרחבה, ראו: Hinch and Scott (2000); Seltzer (1998); Mitchell (1997).

[8] להרחבה, ראו: Akers, 1997 –  על פי התיאוריה, ככל שיש ליחידים עיסוקים קבועים כמו: לימודים, עבודה    ויציאה למקומות בילוי מחוץ לבית, מעלה שיגרה זו את האפשרות להפיכת יחידים לקורבנות פשע.

[9] להרחבה, ראו: Hale (1998).

[10]   לדוגמאות של הרוצחים הסדרתיים השונים, ולהתייחסויות לגבי טיפולוגיות שונות, ראו: אדלשטיין (2006).

[11]   דיכוטומיה זו נוחה לשם סיווג, אך קשה לסווג תמיד תופעות מורכבות לדיכוטומיה, וזו גם חולשתה.

[12]   הטענה שמניע הוא חיצוני לאישיות של הפרט בעייתית, כיוון שמניע הוא תמיד חלק מהאישיות.

[13]   דבר זה קשור לאישיותו של הרוצח ולמידת היכולת שלו לפעול במקומות שונים. למשל, רוצח המוגדר כחולה נפש אינו מסוגל לתכנן ולפעול במקומות מרוחקים ממקום מגוריו.

[14]   בארצות הברית למשל, רוצחים אלו פועלים במדינות שונות, ובכך, מקטינים את סיכויי תפיסתם בידי המשטרה.

[15]   "קורבן אידיאלי" נובע מתוך רצון לנקמה באם שנתפסה בצורה מסוימת, וכחלק מהתפתחות הפנטזיה כאשר "הקורבן האידיאלי" צריך להיות דומה לזה שבפנטזיה.

[16]   סוג רצח זה קיים גם בקרב העולם התחתון, כאשר הרוצח המקצועי מקבל חוזה לחיסול של אדם זר לכאורה.

[17]   זהו סוג הרצח הסדרתי האופייני ביותר לנשים רוצחות סדרתיות.

[18]   מתוך דוחו"ת סטטיסטיים של משטרת ישראל, לא נראה גידול באחוז מקרי הרצח הלא מפוענחים, אם כי יתכן שגם גופות לא התגלו באותה מידה, ואז התמונה מטעה. התמונה מורכבת עוד יותר אם נוסיף לכך את הפשע המאורגן ו"חיסול החשבונות" בעולם התחתון.

[להורדת המאמר לחץ כאן: ארנון אדלשטיין יוני 2008 - רצח המוני ורצח סדרתי בישראל]

[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]

One thought on “ארנון אדלשטיין: רצח המוני ורצח סדרתי בישראל

  1. Pingback: כתב העת משטרה וחברה - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.