פרק ט': אלימות שוטרים, והטיפול המוסדי בסטייה משטרתית

אלימות משטרתית 5

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Fibonacci Blue לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן]

את הפרק הקודם הקדשנו לסטייה המשטרתית ולהבחנה בין התנהגות בלתי הולמת והתנהגות מושחתת של שוטרים. התופעה הבעייתית ביותר, במסגרת ההתנהגות הבלתי הולמת, הינה השימוש בכוח מופרז ו/או לא מוצדק על-ידי שוטרים.

אלימות שוטרים (Police Violence או Police Brutality) היא שימוש בכוח פיסי על-ידי שוטרים, תוך ניצול סמכות הכפייה שניתנה בידם למטרות לא ראויות. היא מכילה שני מרכיבים בסיסיים:

  • השימוש בכוח אינו מוצדק ונעשה למטרות לא ראויות.
  • השימוש בכוח מוצדק, אך עוצמתו אינה פרופורציונית למידה המתבקשת להשגת התכלית המשטרתית.

דוגמה למקרה הראשון:

הן במשטרה והן בקרב הציבור יש חוסר החלטיות לגבי הבעייתיות שבאלימות המשטרתית.

%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%98-%d7%a4%d7%99%d7%9c

סר רוברט פיל, מייסד משטרת לונדון (ראו בתמונה משמאל) טען אמנם, כי התכונה החיונית ביותר לשוטר היא "שליטה מושלמת ביצריו", אבל שוטרים רבים עדיין רואים באלימות המשטרתית כלי חיוני במאבק השליטה עם העבריינים על הרחוב. גם האזרחים יוצאים נגד האלימות המשטרתית, בדרך כלל, רק כאשר היא מחטיאה את מטרתה ופוגעת בחפים מפשע. בפרק השישי כבר ראינו, כיצד דרבנו תושבי גנואה באיטליה את השוטרים להפעיל כוח רב יותר כנגד מפגיני הגלובליזציה שהרסו את עירם.

[למקור התמונה משמאל לחצו כאן]

נשיא בית-המשפט העליון, אהרון ברק  טען פעם, בהקשר לאלימות משטרתית, כי -

האמת היא, שלעתים קרובות, מי שמקבל מכות אכן אומר את האמת, אבל, תפיסתנו היא, שאיננו מוכנים לשלם את מלוא המחיר על אמירת האמת... כי חיפוש האמת עשוי להיות רלוונטי רק במסגרת כוחות המוענקים במסגרת החוק, ואין שום אפשרות בשיטה שלנו להצדיק שימוש באלימות כדי לחשוף את האמת.

חוקרים רבים במשטרות העולם המערבי היו סומכים ידם רק על החלק הראשון של הדברים. משך שנים  נתפסה האלימות המשטרתית ככלי עבודה לגיטימי על-ידי חוקרי משטרה, שסברו, שזוהי הדרך הנכונה לגרום לעבריין לומר את האמת. דוגמא הממחישה את הדבר היא כתבה מרכזית, שפורסמה בינואר 2002, במוסף השבת של ידיעות אחרונות . הכתבה עסקה בווידוי של קצין משטרה לשעבר. הקצין טען, כי הודאות שנגבו מחשודים ברצח, בשנות השבעים המאוחרות, ניגבו באלימות, והביאו להרשעת שני חשודים, חפים מפשע. הקצין סיפר, כי היתה שיטה, שרווחה בתקופתו, לפיה נהגו שוטרים לענות נחקרים, ובלבד שיושגו הרשעות בתיקים שעל חקירתם הופקדו. על-פי הכתבה, עונה החשוד במשך 30 עד 45 יום ברציפות: כדי שיודה הוא נתלה באזיקים על וו של חלון, הולבש בדובון הפוך שהסתיר את פניו והקשה עליו לנשום, והוכה באכזריות. בין אם נכון הדבר ובין אם לאו, ניתן להבין מן הכתבה כיצד תפס אותו קצין, בהיותו בתפקיד, את האלימות המשטרתית, כמרכיב בעבודתו.

רמת האלימות המשטרתית נמוכה אצלנו מאוד ביחס לארצות-הברית למשל, שם מהווים סקנדאלים ציבוריים, הקשורים באלימות משטרתית, את "חלומם הרע" של מפקדי משטרה, המואשמים בהעלמת עין מן התופעה בראשיתה, או עומדים מול מהומות דמים (ובלעז, “Police Riots”), שנגרמו כתגובה להתנהגות המשטרה . דוגמא מפורסמת למהומות כאלה, הן המהומות שפרצו בסאות' סנטרל, לוס אנג'לס, ב - 1992, בעקבות הכאתו הברוטלית של תושב שחור, בשם רודני קינג, בידי שוטרים לבנים, וזיכויים של השוטרים במשפט. במהומות אלה מצאו 51 איש את מותם, ונגרם נזק לרכוש בעלות של ביליון דולר. דוגמא נוספת היא מהומות הדמים בסינסינטי, באפריל 2001, שהחלו לאחר ששוטר לבן ירה למות בצעיר שחור. ההרוג היה מבוקש בגין 14 צווי מעצר, אולם לא היה בכך להרגיע את הקהילה השחורה בעיר.

המודעות לנושא השימוש בכוח על-ידי שוטרים הבשילה בישראל בסוף שנות השבעים. ניתן למנות מספר סיבות עיקריות לכך: המודעות הגוברת של אזרחים בתחום זכויות הפרט; טענות גוברות של אזרחים על אלימות מצד שוטרים, ועל דרך הטיפול של המשטרה בתלונות אלה; והכיסוי התקשורתי הנרחב שניתן לנושא.

בעקבות זאת, הוחלט, ב - 1979, על הקמת ועדה ציבורית, בראשות פרקליטת מחוז המרכז דאז, הגב' שרה סירוטה, ומבקר המשטרה דאז, מר שמואל איתן. הוועדה נתבקשה לבדוק את הטענות בדבר שימוש בכוח לא חוקי של אנשי משטרה בעת חקירת ומעצר חשודים; ואת דרכי הטיפול בתלונות של אזרחים על-ידי המשטרה.

הועדה מצאה, כי חקירות נגד שוטרים טויחו על-ידי החוקרים, עקב הקירבה האישית, המקצועית והיחידתית בין חוקרים לנחקרים. במקרים בהם נמצא השוטר אשם, נעשתה השפיטה במסלול המשמעתי ולא בפלילי, והשוטרים האשמים נשפטו בפני דן יחיד, שבדרך-כלל היה מפקדו הישיר של הנשפט. הוועדה המליצה למסד את נושא הטיפול בחקירות נגד שוטרים, ולהעבירו מהיחידות השונות למנגנון מיוחד, שיוקם במטה הארצי של המשטרה, במסגרת אגף החקירות. הועדה קבעה, שבמסגרת הגוף החדש שיוקם, יהיו נהלי החקירה כנגד שוטרים כבכל חקירה פלילית רגילה, תוך הטלת אחריות אישית ועונשים משמעתיים על מפקדו הישיר של השוטר הנלון, דבר שיכול לגרום גם למניעת התופעה.

לאחר הגשת ההמלצות מונתה ועדה ליישומן, שחבריה היו היועץ המשפטי לממשלה דאז יצחק זמיר והמפכ"לים דאז הרצל שפיר ואריה איבצן, כל אחד בתקופתו. דיוני הועדה הזו נמשכו עד 1984 והניבו נוהל חדש ויחידה חדשה: המחלק לחקירות פנים (מח"פ) במטה הארצי של המשטרה. יחידה רלוונטית נוספת, היחידה לתלונות הציבור (ית"ץ), הכפופה לממונה הארצי על תלונות הציבור, שהוקמה הרבה לפני כן, בינואר 1973, הורחבה  ב - 1982. אבל כל זה תרם מעט מאוד להפחתת התופעה. ראש המחלק לחקירות פנים לשעבר, ניצב-משנה בלה ויינשטוק התבטאה בנושא זה בראיון עיתונאי, מספר חודשים לאחר שחרורה מהמשטרה. היא דיברה על -

הנורמות הבלתי כתובות, שמתחת לפני השטח. על כך שאחד רואה מה השני עושה ושותק. גם המפקד יודע ושותק, וגם הפקוד יודע שהמפקד שותק, וככה נכרתות בריתות בלתי קדושות. עשרה שוטרים יעידו לטובת שוטר שהכה וכולם יודעים את האמת. שוטרים מפברקים ראיות, או לא מוסרים גירסה שלמה ואמיתית בבתי המשפט. כך הם גדלים במערכת .

ויינשטוק, בצעד חסר תקדים, אף פנתה מעל ראשי המשטרה היישר למבקרת המדינה דאז, הגב' מרים בן-פורת, בטענות על כך שבכירי המשטרה מטייחים חקירות ומקדמים חשודים שהואשמו בחריגות. ביקורת המדינה עצמה עסקה הרבה בתופעה בדו"ח מס' 36 של מבקרת המדינה, ב - 1986, בו נידונה סוגיית החקירות הפנימיות בעבירות של שימוש בכוח ובדוחות המבקרת (37, 40 ו- 41), שבדקו את החקירות של היחידה המשטרתית לחקירות פנים. הממצאים הראו ליקויים יסודיים, הן בנושא דרכי החקירה והן בנוגע לנהלים ולשפיטה. גם הממצאים ב - 1990 גילו ממצאים חמורים. ביניהם קידום בדרגה של שוטרים, שהתנהלו נגדם הליכים בגין שימוש בכוח, המלצות משטרתיות לקולא לגבי גורל התיקים וכדומה. בעקבות כך, קבעה מבקרת המדינה, כי "גוף החוקר את עצמו מקל, לעתים, בהמלצותיו באשר לאופן סיום הטיפול בתלונה". המסקנה על הוצאת החקירה מידי המשטרה התבקשה מאליה.

בעקבות הדו"חות והפרסומים בתקשורת, נמתחה בקורת ציבורית נוקבת על כך שהמשטרה חוקרת את עצמה. עקב כך, הוקמה ועדת היגוי על-ידי שר המשפטים דאז, מר דן מרידור ושר המשטרה דאז מר רוני מילוא, עליה הוטל לבחון את הנושא, ולהמליץ על הפתרונות. ועדה זו המליצה על הקמת מחלקה במשרד המשפטים, אשר תורכב מחוקרים שיושאלו מהמשטרה. הומלץ, כי ניהול המחלקה יהיה בידי פרקליטות המדינה. מודל זה נועד להבטיח, מצד אחד, כי החקירות ינוהלו על-ידי בעלי מקצוע מיומנים, ומצד השני, שלא יהיו כפופים מקצועית ופיקודית למשטרה אלא לפרקליטות המדינה.

אלימות שוטרים 3

[תמונת המקור]

בשנת 1993 פרסם מבקר משרד המשטרה דאז, מר אברהם אדן, דו"ח המתייחס כולו לנושא הטיפול המערכתי בתופעת אלימות שוטרים . הדו"ח מתרכז בשאלה מדוע, למרות העליה במודעות לתופעה, במוטיבציה ובנכונות להשקעת משאבים לפתרונה מימדי התופעה אינם מצטמצמים.

מבקר המשטרה הצביע על רמה ירודה של חקירות. עקב כך, נאלצה הפרקליטות להעמיד שוטרים החשודים בעבירות פליליות כגון אלימות, בפני דין משמעתי ולא בפני משפט פלילי; נמצא שיעור זיכויים גבוה בדין המשמעתי, בעיקר בתיקים הנידונים בפני דן יחיד וגם ענישה יחסית קלה, בעיקר באמצעות נזיפה, קנס או מחבוש על תנאי. בית הדין לערעורים של המשטרה דן רק בערעורים ששוטרים מורשעים הגישו. בניגוד להם, המפכ"לים השונים לא השתמשו בסמכותם לערעור על קולת העונש; במקרים רבים לא קוים הנוהל האוסר לקדם בדרגה שוטרים שנגדם מתנהלת חקירה, ביניהם לגבי שוטרים שהיה להם יותר מ - 10 תלונות. גרוע מכך, נמצאו גם מקרים של שוטרים שקודמו בדרגה כאשר התלונות שהוגשו נגדם נמצאו מוצדקות. מנתונים אלה הסיק המבקר, שהתנהגות אלימה, רצידיביסטית, (כלומר, חוזרת ונשנית) כנגד אזרחים, היא יותר "נסבלת", נסלחת וחמורה לעין שיעור פחות מפגיעה בסדר ובמשמעת הפנימית בתוככי המשטרה; למרות הטענה השכיחה, לדבריו, בקרב שוטרים, בדבר טפילת אשמות שווא נגדם מצד עבריינים, הביקורת מצאה עדויות בדבר טפילת אשמות שווא דווקא כנגד מתלוננים, לצורך עיכוב ההליכים נגדם; המבקר טען, כי ישנם מקרים של שוטרים אלימים מועדים, אשר צברו בעברם תלונות רבות, ובעקבות התמשכות ההליכים נגדם, חוסר שיתוף פעולה מצידם או חוסר יעילות של דפוסי הטיפול בתלונה, לא מוצא איתם הדין. כך, שוטר אלים יכול היה להופיע בפני דין משמעתי כנקי או טהור עקב חוסר הרשעות קודמות או מספר קטן מהן.

בעקבות דו"ח אדן וכחלק מהמלצותיו, הוקמה, בתחילת שנת 1993, ועדה ציבורית ברשות המשפטן פרופסור מרדכי קרמניצר, ובה השתתפו נציגים מהמשטרה, משרד המבקר, משרד המשטרה, הפרקליטות ואנשי אקדמיה. ועדה זו הגישה את המלצותיה ביוני 1994 . המלצות "ועדת קרמניצר" התחלקו לשני תחומים עיקריים: תחום מניעת התופעה בכלל, ותחום האיתור והטיפול באירועים ספציפיים על אלימות שוטרים בפרט. בין ההמלצות של הועדה בתחום הראשון, ניתן לציין: בדיקה ושינוי הכלים והקריטריונים לגיוס שוטרים; הארכת תקופת הניסיון לשנתיים, במהלכה יקוימו הליכי בחינה ומיון נוספים, ופיטורין של שוטרים המגלים נטייה לאלימות; שילוב של מספר גדול יותר של נשים בתפקידי בילוש וסיור; ומתן משקל ניכר לפרופיל המשמעתי של השוטר לצורכי קידומו. הוצע, כי מקרים של אלימות חמורה ייתפסו כאינדיקציות אפשריות לכישלון פיקודי ולהיפך; הוצע להבחין בין אלימות חמורה לבין שימוש בכוח שאין בו אלימות חמורה. חלוקה יסודית זו תבוא במקום האבחנה בין עבירה שיש עימה קלון לבין עבירה שאין עימה קלון, אבחנה שאינה מתאימה לנושא האלימות.

מעניין להשוות בין שלושת המסמכים החשובים שנכתבו על התופעה, מאז סוף שנות השבעים: דו"ח סירוטה איתן, דו"ח מבקר משרד המשטרה, אברהם אדן, ודו"ח קרמניצר.

שלושת הדו"חות הסכימו באשר לשורשי התופעה, ולדרכים השונות לטפל בה. בשלושתם מוקדה הבעיה בתרבות הארגון של המשטרה (לה נקדיש את הפרק הבא בספר). כך קיבלו השוטרים מסר כפול:

האחד - תואם את התרבות הגלויה, לפיה שוטרים חייבים לפעול אך ורק על-פי החוק, וחייבים בהתנהגות ללא רבב.

השני - פרי התפתחות התרבות הסמויה, לפיה השימוש בכוח עוזר למשטרה למלא את יעודה בלחימתה בפשע, ולפיכך הוא בעצם משרת את המטרה.

הקרימינולוג, פרופ' מנחם אמיר  טוען, כי הבנת התופעה של אלימות השוטרים דורשת תחילה ידיעה לגבי אופייה - הארגון והתכנים של עבודת השוטרים, המסגרת החברתית והארגונית בה הם פועלים בתוך ומחוץ למשטרה, וכן הכרת המשתנים המשפיעים על התנהגות השוטרים בכלל, כולל זו האלימה. מעניין לבחון, לאור זה, את הרכבן של הוועדות והשפעתו על מסקנותיהם: כדרכן של וועדות חקירה, הובילו אותן משפטנים,  שעסקו בעיקר בסוגיה של אופן הטיפול הנכון בשוטרים שחרגו. מבקר משרד המשטרה אברהם אדן, שחסר רקע מקצועי רלוונטי, הסתמך על מחלקת הפסיכולוגיה של המשטרה. על כן, הוא עסק בתיאוריות מתחום מדעי ההתנהגות, בעיקר בנושא התרבות הארגונית. מקומם של מי נפקד, כמעט לחלוטין, משולחן הוועדות? של מומחים מתחום מדעי המשטרה. אולי בשל כך יש בדו"חות הללו נאיביות מסוימת, והם חסרים הבנה של דרך עבודת השוטרים והמציאות שבה הם פועלים. אתן שלוש דוגמאות לשם המחשת דברי:

הדוגמה האחת - מתוך הדו"חות, בייחוד מדו"ח מבקר המשטרה, עולה ציפייה נאיבית, ששוטר שכשל, בשל היותו שוטר, יודה בדברים ללא כחל וסרק, יקבל עליו את האשמה ויישא בעונשו בכבוד. הבעיה היא, שמרגע שאדם נמצא בסטטוס שונה, משתנה גם התנהגותו. שאלו כל מרצה בקורסי מבוגרים ויספר לכם, שמבוגרים, נושאי תפקידים בכירים, מסגלים מנטליות של תלמידים, ברגע בו הם חובשים את ספסל הלימודים. כך גם נחקרים. שוטרים אינם טובים יותר ממנהיגיהם, ממפקדיהם ומהאוכלוסייה אותה הם משרתים, והתרבות של נטילת אחריות אינה נהוגה באף אחת מהקבוצות הללו.

דוגמה שנייה היא תסמונת "השוטר האלים-המצטיין", עליו מדבר מבקר משרד המשטרה, אברהם אדן. אדן, שבדק את הנתונים, מצא, כי לרבים מהשוטרים האלימים תעודות רבות המעידות על הצטיינות בתפקיד. מפה ועד למסקנה הגורפת שהמשטרה מחפה על המכים, בדרך של הכרזתם כמצטיינים, קצרה הדרך. המבקר טעה .

לפני יותר מעשור שימשתי מפקדה של תחנה קטנה. אחד הבלשים המצטיינים, ששרתו תחת פיקודי, היה שוטר כזה: עטור ציונים לשבח ושבע תלונות. באחד הימים, לפנות בוקר, לקראת סיום משמרתו, נסע אותו שוטר למאפייה באזור המסחרי של העיר, על-מנת לקנח את המשמרת בעוגה טרייה. עם כניסתו למאפייה הרגיש שמשהו אינו כשורה. תוך שניות שלף את אקדחו וירה בידו של אדם שהחזיק נשק. לאחר מכן התנפל על אדם חמוש נוסף והכניעו לקרקע. מסתבר שהשוטר הגיע למאפייה בעיצומו של שוד. אם אני, מפקד תחנת המשטרה בכבודו ובעצמו, הייתי מגיע לשם, חזקה עלי, שעד שהייתי מבין במה דברים אמורים, כבר היה נשקי מפורק מעלי, והייתי מוצא עצמי כבול ליד בעל המאפייה. אבל אותו שוטר לא הסס. היתה לו תחושה שהוא "קורא נכון את המפה", והוא ירה, ובמקרה הזה זכה בכבוד. אבל, בהרבה מקרים אחרים, כששגה בקריאת המפה, נקרא לשלם את המחיר, כשוטר בעייתי ואלים. כך זה כשהשוטרים נבחנים במבחן התוצאה. המודל הגורס "או צל"ש או טר"ש", התלוי במבחן התוצאה, מביא לכך, שאותו סוג אנשים - אלה הפועלים לפי אינסטינקטים וממהרים להגיב, יזכו בצל"שים ויסבלו ממחיר הטעות, בעת ובעונה אחת. כאותו דימוי על כלב השמירה, אימת הגנבים, הממהר, לעתים, גם לנשוך, גם אם בטעות, את ידו של בעליו…

הדוגמה השלישית היא הטענה החוזרת, שבית-הדין למשמעת של המשטרה הינו מקום שבו מעוותים את הדין על-מנת להגן על השוטרים. ההפך הוא הנכון. שאלו כל שוטר ויגיד לכם, שהוא מעדיף להישפט בבית משפט אזרחי. השוטרים אמנם סבורים, שבית הדין מטה משפט, אולם לרעתם. מה הסיבה לאי ההבנה הזו של מבקר משרד המשטרה?

החקירות נגד שוטרים מסתיימות בתיקים, שגורלם נקבע לפי חוזקן של הראיות. תיקים שיש בהן ראיות של ממש נשלחים על-ידי הפרקליטות לבתי המשפט הרגילים. תיקים "חלשים" מבחינה ראייתית, שהיו נסגרים מחוסר הוכחות, אם היה מדובר בנאשם רגיל, נשלחים לבית-הדין למשמעת. זאת מאחר ובית הדין למשמעת אינו כפוף בהכרח לפקודת הראיות, דהיינו, הוא יכול להרשיע גם אם הראיות שבידו אינן מספיקות להרשעה בבית-משפט רגיל. בנוסף, הוא יכול להרשיע גם בעבירה, שאינה קיימת בבית משפט רגיל, והיא: התנהגות שאינה הולמת שוטר או קצין משטרה. מצב שבו תיקים בעייתיים מגיעים לבית הדין למשמעת מביא, מטבע הדברים, לזיכויים רבים. באופן כזה כולם מפסידים. בית הדין למשמעת אינו זוכה לאמון הציבור, המזלזל בו בשל כמות הזיכויים הגבוהה. הוא גם אינו זוכה לאמון השוטרים. באופן כזה, מחטיא בית הדין את מטרתו, ומשמש לדברים הלא נכונים. זאת במקום להפוך למכשיר רב עוצמה, כבית דין של חברים לטיפול בחריגות של אתיקה מקצועית, למשל.

[בתמונה: הפגנות נגד אלימות משטרתית בהודו... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Jasleen Kaur לאתר flickr]

המפכ"ל לשעבר, דוד קראוס, נלחם מלחמת מאסף נגד העברת חקירות הפנים מידי המשטרה. מחליפו, יעקב טרנר, דווקא שמח להיפטר מתפוח האדמה הלוהט, ומחלקת חקירות השוטרים (מח"ש) הוקמה בשנת 1992. מאז הועברה האחריות על חקירות הפנים מהמשטרה, ירד מפלס הביקורת הציבורית ומפקדי משטרה יכולים היו להופיע בתקשורת מעמדה של פרשן ולדווח, כי הם מנועים מלעסוק בחקירה זו או אחרת, כיוון שהיא הועברה לידי מח"ש. אם סייע הדבר להקטנת התופעה זה כבר סיפור אחר.

לכאורה, הביאו הוועדות לפתרון מוסדי של הדרך הנכונה של הטיפול בבעיה. למעשה, ספק גדול אם הצעד של הורדת האחריות לטיפול בתופעה מהמשטרה והעברתו למשרד המשפטים תרם להתמודדות אמיתית עם התופעה. הנתונים על תוצאות הטיפול במח"ש מלמדות, כי תוצאות החקירות אינן טובות מאלו שהיו כאשר המשטרה חקרה את עצמה. אחוז התיקים שנסגרו, בין השנים 1996 עד 2000, נע בין 91%-89% מהתלונות. 34% מהתלונות נסגרו בעילה של חוסר אשמה, 49% מחוסר ראיות, 5% מאין עניין ציבורי ו - 12% מסיבות אחרות . כך שלפחות לגבי 50% מהתיקים הסגורים, אלו שנסגרו מחוסר ראיות, לא הצליחה המחלקה לחקירות שוטרים להגיע להרשעה, למרות שנראה היה לכאורה שמדובר בעבירה. ראוי רק לציין, כי אחוז הגילויים של משטרת ישראל בטיפול במכלול תיקיה נמוך יותר. הוא נע, בעשור האחרון,  בין 28% ל - 34% .

העיסוק הציבורי האינטנסיבי בתופעה תרם בהחלט לעליית המודעות בקרב השוטרים, אולם, לטעמי, לא מסקנות הוועדות היו אלה שהפכו את אלימות השוטרים ללגיטימית הרבה פחות בקרב השוטרים. הסיבה האמיתית הייתה עונשי המאסר בפועל, שהתחילו בתי המשפט לפסוק לשוטרים המכים. המחיר שנגבה מאלה עלה עוד יותר בנובמבר 2001, כאשר בפסק דין תקדימי, נדרשו שוטרי משמר הגבול (מג"ב) לשלם, במהלך תביעה אזרחית, פיצויים בסך 370 אלף ש"ח לאדם, שהורשעו בהתעללות בו . זאת למרות שהתיק הפלילי שנחקר במח"ש נסגר מחוסר הוכחות. מאז יודע כל שוטר, שגם אם ייסגר נגדו תיק החקירה במח"ש, אין הדבר מחסן אותו מפני תביעה אזרחית של הקורבן ושלוחיו.

למרות הענישה החמורה הזו, האלימות המשטרתית תישאר תמיד סטייה, המושרשת עמוק במהות העבודה המשטרתית, אולם היא כבר אינה לגיטימית, בעיני השוטרים, כבעבר. התשלום האישי, שנדרשים מבצעיה לשלם, הופך אותה, בעשור האחרון, פשוט ללא כדאית.

אלימות שוטרים 2

[תמונת המקור]

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

העשרה

  • שוטר ריסס גז פלפל בפניו של אזרח בן שבעים, שהגיע לאסוף את בתו מנתב"ג וחנה במקום אסור:
  • תיעוד השוטר שהתנפל על חייל אתיופי מצטיין והכה אותו. הסרטון גרם להתפרצות מהומות של הקהילה האתיופית בירושלים:
  • התחקיר של אמנון לוי על אלימות שוטרים:

מקורות לפרק התשיעי

  • א   אמיר מנחם (1998), כח בפיקוח, התנהגות אלימה של שוטרים: אנשים, מצבים וארגון, מדינת-ישראל, המשרד לביטחון הפנים, לשכת המדען הראשי, המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, הר הצופים, ירושלים.
  • ב   גנץ מנחם (2001), עפים ראשים, מעריב, סופשבוע, 10/8/01, עמ' 60-56, 62.
  • ג  משטרת ישראל (1986), סיכום יום העיון בנושא זכויות האזרח ואכיפת החוק, במסגרת שבוע המשטרה וזכויות האזרח, 29/12/86, עמ' 4.
  • ד   ברגמן רון (2002), שיקרנו, היכינו, פיברקנו. כולם ידעו ושתקו, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 25/1/02, עמ' 7-4, 23.
  • ה   ראה אמיר מנחם (1998) לעיל.
  • ו   קליינס פרנסיס (2001), האלימות מחזירה את תושבי סינסינטי לימי מרטין לותר קינג, הארץ, 16/4/01, עמ' א8.
  • ז  "דוח סירוטה-איתן" (1980), סירוטה א., איתן ש. ועדה לבדיקה: א. טענות בדבר שימוש בכוח בעת חקירה ומעצר ב. דרכי בדיקת התלונות ע"י המשטרה, תל-אביב.
  • ח   בשן טל (1994), וינשטוק משחררת ניצרה, מעריב - סופשבוע, 10/6/94, עמ' 20-17.
  • ט  "דו"ח אדן" (1993), אדן אברהם, דו"ח בקורת בנושא הטפול המערכתי בתופעת אלימות שוטרים, משרד המשטרה, ירושלים.
  • י    "דו"ח קרמניצר" (1994), קרמניצר, מרדכי, דו"ח הוועדה בנושא הטיפול המערכתי באלימות שוטרים, משרד המשטרה, ירושלים.
  • כ    ראה אמיר מנחם (1998) לעיל, עמ' 10.
  • ל   יחזקאלי, פ. ושלו, א., "אלימות השוטרים – המילכוד", משאבי אנוש, 64, אפריל 1993, עמ' 14-16.
  • מ   אושה נילי (2001), אלימות שוטרים בתפקיד - תמונת מצב, משטרת-ישראל, המטה הארצי, אגף משאבי אנוש, מחלקת משמעת, סימוכין: כמ/01 - 051/44217, מה - 29/3/01.
  • נ   נתוני משטרת ישראל לשנת 2000, www.police.gov.il.
  • ס   ללא מחבר, שוטרי מג"ב הורשעו בהתעללות - וישלמו מכיסם, ידיעות אחרונות, 24 שעות, 18/11/2001, עמ' 11-10.