[בתמונה: Dartford Division Police 1885]

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן]

שיטור הינו אמצעים, ממוסדים ושאינם ממוסדים, שבהם נעשה פיקוח חברתי על עבריינות. חברה, מכל סוג שהוא לא תישמר, לאורך זמן, ללא פיקוח חברתי המגובה בסמכות של כפייה. קהילות נוצרו כתוצאה מהתחברות של תאים משפחתיים, כדי להשיג יותר בטחון אישי. בתוך הקבוצות הללו החלה מתפתחת ההכרה, כי יש צורך בכללים או חוקים לחיים המשותפים, וכי אלו דורשים סמכות מסוימת מסוג כלשהו. הכרה זו התחדדה, כיוון שתמיד מתגלים אנשים המפרים את הכללים, ומאיימים על עצם קיום הקהילה. כך נוצר הצורך באמצעי אכיפה. עם השנים, מוסדו האמצעים הללו בדרך זו או אחרת.

המשטרה היא הכלי המקצועי, הממוסד, שמפעילה החברה, מאז 1829, עת נוסדה המשטרה הראשונה במדים בלונדון, על- מנת לקיים פיקוח חברתי על עבריינות. מטרתו של ספר זה להבין את הדילמות הבסיסיות בהפעלתו של הכלי הבעייתי והמורכב הזה בעולם המערבי המודרני. דילמות אלה נובעות מארבעה מקורות עיקריים:

המקור האחד - ההיסטוריה של המשטרה והשיטור, והאופן שבו התגבש השיטור הממוסד, על יתרונותיו ונקודות התורפה שלו.

המקור השני - המגבלות החלות על המשטרה במדינות דמוקרטיות והשלכותיהן על התרבות הארגונית של השוטרים ועל תפקוד המשטרה.

המקור השלישי - אילוצים ארגוניים: ההשלכות של המבנה הבירוקרטי-צבאי, לפיו בנויה המשטרה, על התרבות הארגונית שלה ועל אופן פעולתה.

והמקור הרביעי - אילוצים בין-אירגוניים: השפעות הגומלין של הסביבה הארגונית, בתוכה פועלת המשטרה, על תפקודה, בעיקר על רקע הצורך הגובר בעבודה כלל-מערכתית, להשגת מטרות-על משותפות.

בספר זה נבחן את ארבעת המקורות הללו ואת השלכותיהם, תוך שנתמקד, בעיקר, בשני המקורות הראשונים.

ראשית, הבה ונבהיר לעצמנו את ההבדלים בין שיטות טבעיות, שיטות לא-מקצועיות ושיטות מקצועיות של פיקוח חברתי. ככל שהתא החברתי ראשוני והומוגני יותר: משפחה, משפחה מורחבת, שבט, ככל שהוא קטן ואינטימי יותר, כמו גני-ילדים ובתי-ספר, יספיקו אמצעי הפיקוח טבעיים-ראשוניים, כמו: הורים, זקני השבט, מורים, גננות וכדומה, לקיים פיקוח אפקטיבי. הדוגמא הבולטת של קהילות, שהצליחו לשמר, בכוחות עצמם, לאורך זמן, פיקוח חברתי אפקטיבי, הם, למשל, קיבוצים וקהילות דתיות. קהילות אלה פותרות, בדרך-כלל, את רוב בעיותיהן, והן פונות למשטרה לסיוע רק בלית ברירה, כאשר מנגנונים אלה אינם מסוגלים להתמודד באפקטיביות עם הבעיות. הצלחתן של הקהילות הללו לקיים פיקוח אפקטיבי נובעת מכך, שהחברי הקהילות מקבלים את סמכות העומדים בראשן, וכיוון שבגלל המבנה החברתי של הקבוצה, הסנקציות החברתיות, שמערכות אלה מייצרות, קשות לאין שעור, עבור חבריהן, ביחס לסנקציות הנהוגות במערכת אכיפת החוק, ועל כן, הן מרתיעות יותר. למשל: נידויו של אדם בקיבוץ שבו הוא מתגורר או חרם דתי על אדם, החי בקהילה דתית.

כאשר הקבוצה החברתית גדלה, נפגמים ההומוגניות והסולידריות שבתוכה, באופן שכלי הפיקוח הטבעיים אינם אפקטיביים עוד. אז, יש לאותה חברה צורך להפעיל אמצעי פיקוח מלאכותיים-מוסדיים.

השיטה של הצבת פיקוח חברתי על בני קבוצה מסויימת ידוע ומוכר אלפי שנים. כבר בימי קדם הובנה מנגנון הפיקוח הזה, והפך למעין ארגון היררכי, השואב את סמכויותיו מן החברה בה הוא פועל. בספר שמות (י"ח, כ"א-כ"ב) מציע יתרו, חותנו של משה למשה, לבחור לו שוטרים ושופטים מקרב העם (כדאי לציין, כי בעצם עד הקמת משטרת לונדון, ב - 1829, היו השיטור והשיפוט מקצוע אחד). יתרו מאפיין אותם כך: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות ושפטו את העם בכל עת…". מעניין עד כמה נשאר תיאור זה רלוונטי גם  לדמות המשטרה של היום: "אנשי חיל" משמעו, כי השוטרים העתידיים יזדקקו לאומץ לב; "יראי אלוהים" מכוון לכך, שחייבים שאותם שוטרים יהיו אנשים ערכיים; "אנשי אמת שונאי בצע" - רמז לפיתוי המתמיד ולאפשרות הסטייה והשחיתות, הכרוכים בתפקיד השוטר; "ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות" - עדות ראשונה לתחילתה בירוקרטיה, שתאפיין את מבנה הארגון בעתיד ותשפיע מאוד על פעולתו - לטוב ולרע.

מפליא לראות, עד כמה הארגון החברתי, המתואר בתנ"ך, דומה בעקרונותיו למשטרה של היום. אולם, למרות דוגמא מרתקת זו, המשטרה, במתכונתה המוכרת, הינה ארגון חדש יחסית. היא תוצר של תהליך העיור שעבר על אירופה במאה ה - 19. אנשי מדעי המשטרה רואים בשנת 1829 את "קו פרשת המים של השיטור": את הקמת המשטרה הראשונה, הממוסדת, במדים, בלונדון. אולם, דפוסי השיטור בעולם המערבי, בתקופה שקדמה להקמת משטרת לונדון היו מושתתים על עקרונות שונים לחלוטין.

בפרק זה נתמקד באותה תקופה מוקדמת של שיטור לא-מקצועי, ממוסד למחצה, מתוך רצון לבחון את הלקחים העיקריים, שנכון להפיק מאותה תקופה לימינו אלה.

עקרונות השיטור הלא-מקצועי הינם שילוב של 'שיטור טבעי' מצד אחד, ושל שיטור ממוסד בחלקו מצד שני. הפיקוח החברתי נעשה, אמנם, באמצעים מלאכותיים, כמו בשיטור המקצועי, אולם, האחריות על הסדר והבטחון נשארה, עדיין, באחריות האזרחים עצמם, ולא הוטלה, כמו היום, על כתפי מדינת הלאום, שלא היתה קיימת עדיין.

 הבה ונבחן ארבעה מודלים של שיטור לא מקצועי, ממוסד בחלקו, שפעלו באירופה באותם ימים:

מודל ראשון הינו מודל הצהרת הנאמנות, או, בלעז, ה - "”Frankpledge, שהינו שיטת הפעולה הקדומה ביותר שהתפתחה באירופה לשמירת החוק והסדר. השיטה הונהגה בבריטניה, בתקופה האנגלו-סכסונית, בין השנים 500-1600 בקירוב. היא התמקדה במחויבות הקולקטיבית של התושבים לשמירת הסדר החברתי והנאמנות לשלטון. כל הגברים, מגיל 12 ומעלה, פרט לאלו ששוחררו מחובה זו בשל עושרם או מעמדם הרם (כדאי לציין, כי זו הפעם הראשונה, וממש לא האחרונה, שבעלי המאה ידרשו ויקבלו זכויות יתר בתחום השיטור). אותם גברים חולקו לקבוצות בנות עשרה בכל אחת, הקרויות "Tything", ועליהם מונה אחראי, ה - Tythingman, שהיה בעצם מעין שוטר לא רשמי. כל קבוצה הייתה ערבה ערבות הדדית על התנהגותם של חבריה ובני משפחותיהם, כאשר הפרת החוק נתפסה כמכוונת נגד הקהילה כולה, ולא כנגד הקורבן בלבד. ערבות זו כללה, למעשה, שני תפקידים:

•        האחד - שלא לבצע עבירות.

•        השני - לבלוש האחד אחר רעהו ולהסגיר את העבריינים.

משך הזמן, הוקמו קבוצות גדולות יותר, אשר איגדו כל עשר קבוצות, אשר פעלו יחד, באזור רחב יותר, לקבוצת גג הקרויה "Hundred".

לפי החוק, הייתה חובתו של כל גבר, מגיל 12 עד 60 לוודא, שהחוק לא מופר, ולרדוף בעצמו אחר כל מפר חוק. בכל אזור היו כפופות "קבוצות שיטור" אלו לאחראי על המחוז מטעם השלטון המרכזי, אשר כונה "Shire-reeve" (Shire משמעו מחוז ו - reeve הינו אחראי). לימים, שובש השם, כך שנתעצב למושג המוכר Sherrif. זה היה השוטר "המקצועי" הראשון, ומהגדרת התפקיד שלו נגזר מושג השריף, הקיים בארצות-הברית עד ימינו. תפקידו של ה- "Shire reeve" היה לדאוג, שקבוצות המאות יופעלו נכון. משך הזמן קיבל שוטר זה גם סמכויות משל עצמו, כמו לשמור על עצורים וכדומה .

מודל שני של השיטור הלא מקצועי הוא שיטת גיוס הכוחות מקרב האזרחים בשעת הצורך, או בלעז, ה - "Posse comitatus": שיטה זו מוכרת לנו היטב מן המערבונים. אותו "Shire Reeve" או שריף, היה אחראי גם על שיטת פעולה זו. היא הופעלה באנגליה, באותה תקופה, בחלק שנשלט על-ידי הסקסונים, ועקבותיה ניכרו בארצות-הברית בתקופת כיבוש המערב. השיטה מאפשרת לשריף, שנבחר על-ידי התושבים, או שמונה על-ידי השלטון המרכזי, לקרוא לאזרחים לעזרה, בעת הצורך. אזרחים אלו היו מתמנים על-ידו, זמנית, לשוטרים. לאחר שנקראו לדגל וגויסו, ניתנו להם סמכויות שיטור מלאות, לזמן מוגבל, ולצורך מטרה מוגדרת מראש. בתום הפעולה הם היו חוזרים איש איש לעיסוקו.

שני גורמים עיקריים איפשרו פיקוח על עבריינות בשיטה זו:

האחד - האזרחים הצהירו על נאמנותם לסדר.

השני - הייתה קיימת מחויבות חברתית לפעול נגד הפשע. אלמנט החובה נוצר בכך, שלשריף הייתה הסמכות לעצור אזרח שסרב להוראה.

המודל השלישי של השיטור הלא ממוסד הוא שיטת ה- "Parish Constable" - "שוטר הקהילה": ניתן לראות בשיטה זו את תחילת ההיווצרות של ההבחנה בין השיטור הכפרי לתחילתו של השיטור האורבני . השיטה מוסדה ב- 1285, באנגליה, ב"תקנת וינצ'סטר", שהיא התקנה הראשונה הבאה להסדיר את נושא השיטור. במסגרת שיטה זו, מונה לשוטר על הקהילה אחראי האורוות באחוזות באנגליה, ה - Comme Stabuli, שהחזיק ושלט באמצעי התחבורה באזורו (תפקיד חשוב באותם ימים…). הפעם נשא בתפקיד זה נציג האצולה המקומית (כלומר, השלטון) ולא נציג המשפחות והקהילה האינטימית. ה"שוטר" היה ממונה, על-פי שיטה זו, על עריכת והפעלת סידור שמירה יישובי/עירוני. תורנות שמירה זו היתה חובה, והוטלה על הגברים בעיר על-פי סבב. בעת מילוי תפקידו הוסמך כל שומר, על ידי שוטר הקהילה, לעכב חשודים, לחקור את מעשיהם של זרים, שנמצאו בעיר בשעות החשיכה, ואף לעצרם, במידת הצורך, ולהביאם בפניו.

לימים, היה שוטר הקהילה ממונה על-ידי נציג השלטון המרכזי. תפקידו התפתח, עם הזמן, ובתחום אחריותו נמצאו, פרט לנושא ארגון והפעלת השמירה הלילית, גם נושאי השמירה על העצורים והבאתם לדין, וכן ביצוע צווי הוצאה לפועל של השלטון. כיוון שהתפקיד היה קשה ושוחק, החל השלטון למנות אליו אנשים מתוך אוכלוסיית הגברים בעיר ומילויו היה חובה, לתקופה של שנה אחת.

הבעיה בשיטת שיטור זו הייתה נעוצה בכך, שהתפקיד לא נשא שכר, אך היה שוחק ודרש השקעת זמן מרובה. עקב כך, נעשו ניסיונות להשתמט מביצועו או, לחילופין, החלה להתפתח תופעה של העברת התפקיד, על-ידי בעלי אמצעים, לאנשים שבאו משכבות אוכלוסיה נמוכות. המיועדים לתפקיד לא עברו כל הליכי מיון ואף לא לקחו חלק בכל תכנית הדרכה שהיא (כמו שאתם כבר מבינים, שורשיה של הבדיחה על רמתם הנמוכה של השוטרים מרחיקים עד שם…). רמתם הנמוכה של ממלאי התפקיד, יחד עם האפשרות להשתמש בתפקיד כקרדום לחפור בו, פגע באמון הקהילה בשוטר, שהיה ממונה על בטחונה .

המודל הרביעי והאחרון של השיטור הלא מקצועי הוא "שיטת התגמול הכספי": שיטה זו, המוכרת לנו גם היא מן המערבונים, הייתה נפוצה, בעיקר, במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה. הרציונל שלה היה פשוט: מי שלכד עבריין היה מקבל תמורת תפיסתו את סוסו ונשקו, וזכאי, בנוסף, לתגמול כספי. אחת הבעיות בשיטה הייתה היווצרות קבוצות של "ציידי גנבים", אשר היו עושים הכל ללכוד עבריינים, כולל ביצוע עבירות בעצמם. עבירות אלה כללו, לא פעם, רצח ועינויים. מן השיטה הזו התפתחה תופעת הויג'ילנטיזם, שמשמעותה - שיטור, משפט והעמדה לדין שלא במסגרת החוק. מושג זה רחב מאוד. הוא מכיל בתוכו את כל המקרים על קו הרצף, שבין התארגנות מקומית של שמירה לצורך הגנה עצמית, ועד, להבדיל, עשיית לינץ'. הוא נובע לעתים קרובות ממניע אמיתי של הצורך של בני-הקהילה להגן על עצמם, במצבים בהם המשטרה מתקשה לאכוף את החוק, או שאינה מעוניינת בהתערבות. התארגנויות כאלה הוקמו, לא פעם, גם כנגד מיעוטים, והן היו בעלי אוריינטציה חברתית מובהקת . הדוגמא הקלאסית לויג'ילנטיזם כזה היא תופעת ה"קו קלוקס קלאן" (The Ku Kllux Klan - K.K.K.) - התארגנויות חשאיות של לבנים, על רקע גזעי, הפועלות עד היום, שמאחורי מסווה של גלימה ארוכה וכובעים מחודדים, שהסתירו את פניהם, רצחו, שרפו וזרעו אימה בקרב אוכלוסיות השחורים בארצות-הברית.

[בתמונה: הקו קלוקס קלאן בקרנבל בקנון סיטי, ארה"ב, 1925. למקור התמונה, לחצו כאן]

מקרים של ויג'ילנטיזם קיצוני, מסוג שונה, קיימים, למשל, גם ברשות הפלסטינית, לדוגמה הלינץ' שביצעו פלסטינים, בפברואר 2002, בשלושת רוצחיו של קצין פלסטיני, בתוך בית המשפט בג'נין, לאחר שהתברר שהשופטים הקלו עימם, וגזרו את דינם ל - 15 שנות מאסר בלבד , או חטיפת שלושה אסירים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל, על-ידי אנשי תנזים מכלא חברון, בתגובה לחיסולו של מפקד התנזים בחברון. השלושה נלקחו על-ידי ההמון ליד שרידי מכוניתו של המפקד ההרוג, ירו בהם כ - 200 קליעים, התעללו בגופות, השחיתו אותן ובעטו בראשי ההרוגים. לסיום תלו שתיים מהגופות, מאחת מרגליהן, על עמודי חשמל, והגופה השלישית נשארה מוטלת על הכביש. ב"מחזה" צפו אלפים מתושבי העיר, ביניהם גם נשים וילדים, שירקו על הגופות וקיללו את ההרוגים .

האם יש עקרונות שבבסיס השיטור הלא-מקצועי, שהצליחו להסתנן לתוך עקרונות העבודה המשטרתיים כיום? בהחלט כן. ניתן לתת ארבע דוגמאות בולטות לכך:

•        בהמשך לעיקרון ה - "Posse comitatus", במסגרתו גייס השריף כוחות מקרב האזרחים בשעת הצורך, נשתיירה עד היום הסמכות בחלק מהמשטרות המערביות, ובהן במשטרת-ישראל, שאיש משטרה מן המניין רשאי להאציל מסמכויותיו לאזרחים מן השורה, כדי שיסייעו לו לטפל באירועים חמורים במיוחד .

•        פיתוח נוסף של אותו עיקרון הוא השימוש שמשטרות רבות עושות באזרחים כמתנדבים, המהווים מכפיל כוח למצבת השוטרים בשכר. מעניין למצוא, כי למרות הפוטנציאל האדיר בתחום זה, הפעלת מתנדבים נתקלת בקשיים ובהתנגדויות פנימיות בתוך המשטרות, כיוון שהיא סותרת עקרונות, הנעוצים עמוק בבסיס השיטור הממוסד. עקרונות אלו גורסים, שהמשטרה צריכה להיות מבוססת על שיטור מקצועי במשרה מלאה, לעומת שיטור לא מקצועי, כעיסוק שמעבר לשעות העבודה, כפי שהיה נהוג בתקופת השיטור הלא ממוסד.

•        דוגמא שלישית היא אסטרטגיית השיטור הקהילתי (Community Policing בלעז), שפותחה בשנות השבעים, בשיא התקופה שבה חוו המשטרות בארצות-הברית טראומה קשה של אבדן השליטה על הרחוב ועליה דרמטית בפשיעה. בצר להם, ניסו השוטרים לחדש את עיקרון הערבות ההדדית של האזרחים, ולשכנע את האזרחים להתחלק מחדש באחריות על ביטחונם עם המשטרה. זאת על-ידי חידוש העיקרון מודל הצהרת הנאמנות, ה- "”Frankpledge, שהתבסס על ערבות הדדית. למשל, דיווח על פעילות עבריינית שמבצעים אחרים בסביבת המגורים וכדומה, מתוך רציונל הגורס, כי הפרת החוק צריכה להיתפס כמכוונת נגד הקהילה כולה, ולא כנגד הקורבן בלבד. מעניין שגם פה פוטנציאל השיטור הקהילתי היה רחוק מלהיות ממוצה, לא רק בשל התנגדות האזרחים, אלא גם הרבה בשל התנגדויות פנימיות לשיטה בתוך המשטרות עצמן. השוטרים ראו בשיטות אלה סטייה בעייתית מעקרונות ההפעלה של משטרה, אותם עקרונות שגובשו במודל משטרת לונדון, לפיהם, המשטרה ושוטריה הם הגורם המרכזי בהשגת יעדיה.

•        אפילו מודל התגמול הכספי, למרות הסכנה שבהיווצרות הויג'ילנטיזם, שרד, בצורה מרוככת, במשטרות רבות. משטרות אלה נוהגות להעניק פרס כספי לאזרחים, המסייעים בפיענוח מקרים חשובים, שאין למשטרה קצה חוט בנוגע אליהם.

מה ניתן ללמוד מארבעת המודלים הללו?

למדנו, כי הצורך באמצעים מלאכותיים של פיקוח חברתי נוצר עקב תהליכי העיור, שעברו על מערב אירופה במאה השנים שקדמו להקמת "המשטרה החדשה" בלונדון. ראינו, כי ככל שגדלו הערים, והסביבה הקרובה לא כללה עוד רק את בני המשפחה והשבט, הלכו והתקהו המודלים המבוססים על שיטור "טבעי", ובהדרגה, נוצר הצורך של השליט - בתחילה האצולה ולאחר מכן השלטון המרכזי, לפתח מנגנון ממוסד של שיטור.

ניתן להניח, שבקהילות קטנות, בעלות רמת לכידות חברתית גבוהה, הפיקוח החברתי נשאר יעיל כשהיה. היו דרכים יעילות יותר לשמירת הסדר החברתי ולטיפול בעבריינים מאשר באמצעות הפניה לנציגי החוק המקומיים, שלא תמיד הצטיינו במהימנותם המקצועית. בין הדרכים הללו ניתן למנות נידוי מהקהילה ומהכנסייה, והוקעה על-ידי סוכני סוציאליזציה כמו זקני הקהילה או הכומר. עם המעבר לערים, ובייחוד עם גידולן המהיר, עקב תהליכי התיעוש במאות ה - 17 וה - 18, נחלשו הקשרים בין הפרטים בקהילה (שלרוב פשוט חדלה להתקיים עקב תהליך העזיבה לעיר), ועקב כך, גם אבדה עצמתן של אותן סנקציות, שהקהילה יכולה היתה להפעיל כנגד העבריין .

נוכחנו, ששיטור הוא מקצוע, וכמו כל מקצוע אחר צריך כישורים ומוסדות מתאימים, וצריך הדרכה מקצועית. הבחנו, שבשיטור קיימת סכנה מתמדת לסטייה ולחריגה. אין שיטת שיטור שאין בה חריגה. על כן, יש חשיבות רבה לפיקוח על השיטור. הפיקוח חשוב, משום שהשיטה מאפשרת לאזרחים מסוימים לקבוע מהו צדק, מי זכאי לקבל צדק וכמה, ונגד מי יפעלו.

הבחנו כבר עתה בקשר בין מערכת השיטור לבין המסגרת הפוליטית שבמסגרתה היא פועלת, ובקשר שבין אותה מערכת השיטור לסביבה החברתית שבתוכה היא מתפקדת. סוגיות אלה תעסקנה אותנו הרבה בספר זה.

ועוד למדנו, כי יתרונן הגדול של שיטות השיטור הלא מקצועית היתה, שהן נשענו על עיקרון הערבות ההדדית של האזרחים, והמחויבות הקולקטיבית שלהם להשלטת הסדר הציבורי. עם המעבר לשיטור הממוסד תתמוסס הערבות ההדדית הזו ותתחלף באחריות של מדינת הלאום לדאוג לאזרחיה לסדר, ולשלמות גופם ורכושם.

אסטרטגיות משטרתיות, שינסו, בעתיד, בצר להן, ובצל פשיעה גואה, לנסות ולשכנע את האזרחים ליטול עליהם חזרה אחריות חלקית על ביטחונם, כמו, למשל, אסטרטגיית השיטור הקהילתי (שהוזכרה קודם לכן), נכשלו ברובן. מרגע שנטל השלטון המרכזי את האחריות, רואה האזרח את הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש כשירות שעליו לקבל מהמדינה תמורת המסים שהוא משלם. הסתבר שהוא לא שש לאפשר לשלטון להעמיס עליו בשנית את נטל האחריות.

ולסיכום, שאלה מטרידה היא, האם המעבר למשטרה כמקצוע הייתה כדאית. שהרי, המעבר לשיטור מקצועי לא פתר את הבעיות שנוצרו במהלך השיטור הבלתי מקצועי. איכות השוטרים מהווה עדיין בעיה במשטרות רבות, ההדרכה אינה תמיד אפקטיבית, הסטיה והשחיתות המשטרתית קיימים ועוד איך, והפיקוח הציבורי על המשטרה נתפס, במקרים רבים, כבעייתי וכלא מספק.

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן]

 מקורות לפרק הראשון

• א   ראה: אלירם יהודה (1996), משטרה וחברה - מבוא למדעי המשטרה, הוצאת מולטיפרס בע"מ, ירושלים. וגם:
• Clinton Terry W. (ed.) (1985), Policing Society: An Occupational View, N.Y.: John Wiley & Sons,
• pp. 37-73.
• ב Critchley T.A, (1985) Constables and Justices of the Peace, Policing Society, In: Clinton. W,
• pp. 41- 48.
• ג   ראה: אלירם יהודה (1996), משטרה וחברה - מבוא למדעי המשטרה, הוצאת מולטיפרס בע"מ, ירושלים. וגם:
• Clinton Terry W. (ed.) (1985), Policing Society: An Occupational View, N.Y.: John Wiley & Sons,
• pp. 37-73.
• ד  ראה Clinton (1985) לעיל.
• ה   שקד רוני (6/2/02), צדק נוסח פלשתין, ידיעות אחרונות, עמ' 2.
• ו   שקד רוני (2002), בלי רחמים, ידיעות אחרונות, 24/4/02, עמ' 13-12.
• ז   ראה Clinton (1985) לעיל.
• ח   ראה Clinton (1985) לעיל.