חוק שלוש המכשלות

[בתמונה: איור מעשה ידי מרטן ואן מאלה משנת 1905. התמונה היא נחלת הכלל]

הירצחו של הילד, לאון קלנטרוב ז"ל, ממושב בני עייש, בינואר 2010, על ידי שני שכניו – תאומים החשודים כפדופילים, מעלה שוב לסדר היום את הסוגיה של התמודדות חברתית ומוסדית עם סוגיית הפדופילים. סוגייה זו מרתקת במיוחד משני טעמים עיקריים:

האחד, היא נמצאת בקצה קו הרצף של התיאוריות הקרימינולוגיות, כך שהדיון בה "לוקח לקצה" את תיאוריות הענישה. עבריינות מין סדרתית היא, בדרך כלל, מולדת. ועל כן, היא מנטרלת את התיאוריות הרבות העוסקות בשיקום בקהילה ואת הדיון על יעילותן והצדקתן. זאת, כיוון שללא שלילת כושרו הגופני של העבריין לבצע את העבירה – הוא משול לפצצת זמן מתקתקת ושהותו בקהילה מסכנת אותה באופן מוחשי.

השני, התיאוריות הללו "מביאות לקצה" גם את הויכוח המקצועי והציבורי בנוגע למדיניות הליבראלית מאוד יחסית כלפי אסירים בכלל, כולל עברייני המין (שהחלה משתנה בשנים האחרונות).

להמשך קריאה

[בתמונה: חוק שלוש המכשלות – Three Strikes Law – נקרא בשם, שנלקח ממשחק כדור הבסיס (Baseball), שבו שלוש "הכשלות" (Strikes) של החובט מביאות לפסילתו. התמונה היא צילום מסך]

במאמרים קודמים כבר חזרתי על הטענה, שמערכת אכיפת החוק אפקטיבית בעיקר כנגד 95% מהאוכלוסייה, שהם החלק הנורמטיבי בחברה, ומצליחה לייצר מולם הרתעה אפקטיבית. נשאלה השאלה איזה כלים קיימים בידי המערכת מול קבוצת האוכלוסייה הלא נורמטיבית?.

חוק שלוש המכשלות או חוק שלוש ההכשלות  או חוק שלוש הפסילות – Three Strikes Law הוא אחד הכלים הללו. מבחינה זו הוא שונה תכלית שינוי מרוב החוקים האחרים ומהווה מהפיכה של ממש, בייעודה של מערכת האכיפה, כיוון שהוא מכוון לייצר הרתעה נגד אוכלוסיה שהייתה קודם לכן אדישה למדי כנגד ההרתעה שייצרה המערכת.

החוק התקבל לראשונה בשנת 1993 במדינת וושינגטון. הוא נקרא בשם , שנלקח ממשחק כדור הבסיס (Baseball),

שבו שלוש הכשלות (Strikes) של החובט מביאות לפסילתו.

להמשך קריאה