את התעצמות הרצח ברחוב הערבי. יש להכיר כמצב חירום לאומי. מה שהופך את המאבק בתופעה להכרח ריבוני של מדינת ישראל, נובע, בראש ובראשונה, מחובת המדינה לערך ההגנה על חיי האדם והיא שלובה בסוגיה זו, בחובת המדינה להשלטת סדר ומשילות.
בשיח הציבורי במערב וגם בישראל, כשאזרחים בדרום או בצפון נדרשים לשלם סכומי עתק לכנופיות כדי שלא ישרפו להם את העסק, המשטרה והתקשורת מכנים זאת "פשיעה חקלאית" או "פרוטקשן". זוהי כמובן הלבנה של מלחמת הדת שאנו נמצאים בעיצומה: אם זה "פשע", אפשר לפתור זאת באמצעות אכיפה. אם זה "ג'יזיה", מדובר במאבק על ריבונות, דת וזהות – נושאים שהמערב המודרני מעדיף להתעלם מהם בשם הפוליטיקלי-קורקט.
אפילו האלוהים לא יתקן את בני האדם, אם הם לא יעשו מעשה ויפעלו לתקן את עצמם. ואת זה אני אומר כאן באהבה גדולה, בחיבוק גדול ובדאגה גדולה למגזר הערבי: חברים, אפשר להאשים את המדינה ואת המשטרה… אפשר הכל. אבל, עד שלא תתחילו לקחת את עצמכם בידיים, עד שלא תתקנו את מה שבתוככם, כלום לא יעזור!
קטטות בין חמולות היו ותהיינה תמיד חלק מהתרבות הערבית; אבל כיום באדיבות צה"ל, כשהשטח רווי בנשק אוטומטי; ברימונים; ואפילו בטילי לאו, וכשחלק מהחבר'ה לובשים אפודים קרמיים, קטטה בין שתי חמולות היא סיפור מלחמה.
בניגוד לקולות הפחד, הבכי והנהי – הבוקעים בחלק מאמצעי התקשורת – והחתירה ל'עוד יום של שקט' במערכת השלטונית, רוב הציבור איננו פוחד וחפץ בפעולה אקטיבית. הגיעה הזמן לצאת מהפסיביות, להתנער מהפחד ולעשות מעשה!
זכרו: 'אין ארוחות חינם'. עם המשך ה'הכלה' והמשך הביזוי של החוק ואכיפתו, מרחץ הדמים במלחמה האמיתית הבאה יהיה משמעותי; ומראות שראינו עד כה רק מצידו השני של הגבול, יהפכו להיות נחלתנו!
אם נמשיך בדרך הזו אז ירגיעו אותנו בקצת פסטיבל תקשורתי, אבל לא יקרה כלום; ובקצב ההידרדרות הנוכחי, בעוד מספר שנים – כשתפרוץ מלחמה של ממש בינינו לשכנינו מדרום ומצפון – תתלקח מלחמה גם בתוך המדינה, בערים המעורבות ובצירים; ונצטרך לפתוח אותם באש ודם. זה יהיה מרד גלוי של הפלסטינאים אזרחי ישראל, שימונף עד מהרה לזירה הבינלאומית, וישראל תידרש, בקולי קולות, לחזור לגבולות החלוקה.
מאז המרד הערבי הגדול (1939-1936) – ועד שהגיעו פרעות תשפ"א – לא ידענו התקוממות רבתי כזו של הפלסטינים תושבי ישראל. בערבו של יום, המרד טואטא מתחת לאגדות דו הקיום, והמשטרה הוקרבה כשעיר לעזאזל הלאומי.
ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות האירועים הללו והשלכותיהם, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה!
באירועי אוקטובר 2000, הוקרבה המשטרה על מזבח הדו קיום וראשיה שילמו את המחיר. בפרעות תשפ"א 'הוכלו' האירועים תוך הסתרה משמעותית של מידע בתקשורת היהודית, בעוד התקשורת הערבית הייתה מלאה בהן. התוצאה: בעוד המגזר היהודי חזר לשגרה, מלחמת העצמאות של המגזר הערבי בעוז נמשכת, והתחושה היא כי זמנה של המדינה היהודית קצוב.
הפלסטינים תושבי ישראל, משולהבים מנצחונם בפרעות תשפ"א, מבינים היטב את משמעות התרפסות התקשורת; את הפחד המופגן שמגלה צה"ל בהתמודדותו עימם (או ליתר דיוק מבריחתו מהתמודדות עמם) – ואת נכונות המגזר היהודי להתנהג כאילו לא מרד המגזר הערבי במדינה. הם מזהים זאת, ובצדק, כמצב שבו מדינת ישראל קורסת לתוך עצמה…
