חלוקת ירושלים לא רק תהפוך את ירושלים לעיר קצה, פרבר של גוש דן, היא גם תשמוט מידי מדינת ישראל את התנאים הגאוגרפיים לשליטה בגב ההר ובבקעת הירדן. היא תצמצם את מדינת ישראל למדינת חוף ברצועה הצרה לאורך הים, עליה כבר כיום מרוכז רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית בארץ. ללא מרחב ירושלים הנתון באחיזה ישראלית במלוא היקפו, לרצועת החוף הצרה הנשלטת מרכסי ההרים ממזרח אין יכולת קיום ממשית.
במציאות בה שימור גבולות בינלאומיים הפך לאבן פינה במשפט העמים, מומלץ למדינת ישראל לעיין מחדש ברעיון הישן שאינו מאולץ לחפיפה בין מולדת לבין גבולות מדיניים. בהתלבטות לדוגמה, בין סיפוח רשמי של מעלה אדומים, לבין בניית מאה אלף יחידות דיור במרחב מעלה אדומים, בואכה ים המלח, ראוי לבחון: אם ממילא הגבול החדש לא יוכר, למי נחוץ סיפוח? לקידום האינטרס הישראלי במרחב, בנייה רחבת היקף נחוצה שבעתיים.
בהיגיון האסלאמי, עצם הגמישות הפרגמטית, נושאת הגיון דתי. הוויתור מכורח הנסיבות הוא תמיד זמני, בהמתנה לשעת כושר להתקדמות לשלב הבא. גם לכורח הוויתור יש הצדקה דתית, כעיכוב המבטא את רצון האל, ומחייב את המאמין לשאתו בסבלנות. ("סאבר") עד לבוא הישועה. מדובר בהכרה במצב החולשה כמצב המתואר באמונה המוסלמית במושג "מארחלת אל איסתדעף" שפירושו "שלב חולשה". מכאן הגיון ההתנהלות בתורת שלבים ("מארחלייה") הנושא בו זמנית ציווי אמוני דתי והכוונה פרגמטית.
גודמן מתעלם מהאפשרות, שלא המחלוקת על עתיד הכיבוש קורעת את העם, אלא המחלוקת על שאלת היסוד: לשם מה וכיצד אנו מבקשים להמשיך להתקיים בארץ זו. אם המחלוקת על עתיד הכיבוש אינה סלע המחלוקת, אלא רק שמן על בעירה יסודית יותר, גם אם נסיים את הכיבוש לא יתאחה השסע. יתכן ולא סיום הכיבוש חשוב לשוחרי הנסיגה לקווי 67, כמו עצם חורבן ההתנחלויות, בדרך להכרעת דרכו ומהותו של המפעל הציוני: בין חזון גאולה תנ"כי, לבין מקלט מוכר ובטוח - מדינה נורמלית שכיף לחיות בה.
לחרות האדם קיימים אם כן שני ממדים: הראשון מתבטא בעצם השחרור מכבליי השעבוד; השני מתבטא בתוכנם של חיי החרות, בפעולה ובמאבק אליהם יכול להתמסר אדם בן חורין בשאיפתו למימוש חלומו. ברוח זו הציג בן גוריון את מטרת המפעל הציוני: "הגדרת המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית.". בן גוריון כמו משה, חזר והדגיש בכל שנות הנהגתו, כי מעבר לעצם המאבק להישרדות ולשחרור לאומי, לדרך החרות חייבת להיות תכלית והיא יכולה להתממש רק בארץ ישראל...
ביסוד ההתהלכות האמונית, מונחת השאלה איך מתקיימים עם תודעת ה'העדר', ולעתים אף מה שנראה כנטישת האל את מאמיניו המייחלים לו. חוויית החיים מלמדת איך דווקא בעומק ההכרה במצוקת ההעדר, טמון כוח האמונה כמקור עוצמה...
מי שפועל בסוריה ונוטל חלק במעורבות ממשית בהתרחשות, קונה את מעמדו כשותף שיש להתחשב בו בעיצוב הסדר החדש. זו מתכונת השיקולים, המכוונת גם את הגיון קבלת ההחלטות הישראלי, וזו בין היתר גם סיבת התקיפה הישראלית האחרונה בסוריה וירי טיל אס. אי 5 סורי, כנגד מטוסי חיל האוויר. מה שנכון לגבי שאר מדינות האזור, נכון גם לישראל: ההבנה שאם לא תיצור את וקטור החיכוך האקטיבי במגמה הנדרשת לה, לא 'יספרו אותה' ואת האינטרס שלה בכינון העקרונות למתכונת הסדר החדש הצפוי להתגבש.
כמו האמריקנים אחרי מלחמת יום כיפור, הרוסים היום הם הכוח הגמוני היחיד, שיכול לדבר עם כל השחקנים שמביאים כוחות לחזית: עם התורכים, עם האיראנים, עם הסורים, עם ישראל ועם הלבנונים, זה הרבה, וזוהי הזדמנות, ואולי הם יכולים לעזור להביא יציבות...
המערכה שבין המלחמות חשובה לא פחות מן המלחמה הגדולה, ובהנהגה הלאומית ראוי להקדיש לה את מלוא משאבי הקשב ותשומת הלב. בהקשר זה, דינמיקת ההסלמה אל מלחמת ששת הימים היא שיעור חיוני ללמידת התהליך, שבו מערכה מוגבלת עלולה - בניגוד לציפיות - לצאת משליטה. לכן, מערכה זו תובענית בכישוריי המצביאות לא פחות מאלה הנדרשים למלחמה הגדולה. בניהולה הנכון טמונה התקווה להרחיק - עד כדי לייתר את מופע המלחמה הגדולה.
הדיון הפוליטי והתקשורתי בסוגיות דו"ח המבקר בסוגיית מנהרות החמאס ומבצע 'צוק איתן', מבטא הנחות יסוד שראוי להעמידן לדיון ביקורתי גלוי. הן מבוססות על מודלים הנלמדים בעולם האקדמי במדע המדינה, במנהל עסקים ובהנדסת ייצור. מול הסדר האידאלי הרצוי - המוכוון על פי אמות המידה הנרכשות בתחומים אלה - נדרשת נקודת מבט אחרת, המגיעה מבית הספר של החיים, ומונעת מתוך כבוד בסיסי לקשיי המציאות במלוא ממדי מורכבותה.
