האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
אם היו קברניטי המדינה זקוקים לחיזוק בהקשחת צעדיהם מול אונר"א, מול הלחץ האמריקני והבין לאומי, הוא הגיע, ובגדול, כשנמצאה בכליו של סינואר, לאחר שחוסל, תעודה מורה באונר"א. ההישענות על אונר"א היא אחת הקונספציות שהציפה מלחמת חרבות ברזל – ושטרם הצלחנו להשתחרר ממנו. זאת למרות שהציבור הישראלי מודע היטב לתפקידה ההרסני בהנצחת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
כבוד ראש הממשלה, מנהיג בשר ודם אף פעם אינו יכול לממש מלוא ציפיות בוחריו. אלא שקיים כאן סוג של חשד, שמא ביסוד גישתך לשאלת ארץ ישראל, אתה מובל על ידי גישה אחרת מזו, המובילה במאה השנים האחרונות את מפעל ההתיישבות…
בתהליך אסטרטגי, פוטנציאל אסטרטגי חדש יכול להתהוות מתוך פעולה הפונה לכיוון חדש. הגיעה העת לדרך חדשה מזו שהתקבעה בשלהי 2000 במתווה קלינטון. ההיחלצות ממתווה זה היא אינטרס ישראלי עליון והוא למרבית הפלא, נראה בשעה זו כתלוי במגמת ההסדרה עם חמאס…
זו בעיית בעייתנו, הרוויזיוניסטים אף פעם לא נשאו מטען רוחני יהודי ואילו המפא״יניקים נכחדו. הפשרה המפא״יניקית הידועה לא הייתה רק ביטוי לתבונה פוליטית שממצה יתרונותיה של עמימות., היא הייתה הרבה מעבר לזה. היא נבעה מקוסמולוגיה קבלית, שמאמינה כי פשרה מאוזנת בין מתחים אינה – כפי שנוטים להאשים – התחמקות מהכרעה לטובת האמת, אלא ממש להפך: היא עצמה האמת.
לאחרונה נמצאה התרופה האולטימטיבית לבעיות קיומנו: איפה שלא הולך, נפרדים… כך הולך אחוז הזוגות המתגרשים ועולה; בשיח הישראלי פלסטיני מוצגת הפרדיגמה של "שתי מדינות לשני עמים" כהצלת הציונות; והשבוע הגדיל לעשות יואב רוזנברג, שטען כי הגיע הרגע לחלק בין מדינת יהודה וישראל… לא פחות!
מה שהיה מקובל כמצפן לדרכה של מדינת ישראל, מצוי בעשורים האחרונים תחת מתקפה של אליטה ניאו-ליברלית, במאמצה להפוך את אותו מצפן, למוצג מוזיאוני ארכאי. זה הרקע למחלוקת המתנהלת, מראשיתה ובעיקרה, בין היהודים. הבנה זו הכרחית כנקודת מוצא לבירור אופן ומידת הפגיעה של חוק הלאום החדש, בחברינו שאינם יהודים!
כדאי להתעורר… מומנטום ההתיישבות היהודית, במיוחד במדינת ישראל בגבולות הקו הירוק, מצוי מזה עשרות שנים תחת דיכוי מוסדי נוהלי. תכנית המתאר הארצית -תמ"א 35- היא אחד המכשולים העיקריים!
כשאומרים על בנימין נתניהו שאין לו אסטרטגיה לעזה זה לא נכון. הוא רק לא חייב לספר אותה! לעתים, יש היגיון רב בשמירת עמימות אסטרטגית! השינוי הדרמטי של השנים האחרונות באסטרטגיה הישראלית, הוא ההבנה הבסיסית, שרצוי לנו לשמר את ההפרדה – שנוצרה אחרי ההתנתקות ועליית חמאס בין יהודה ושומרון לעזה, וזהו אינטרס ישראלי למנוע מאבו-מאזן לחזור לעזה!
ראוי לברר, אם לא נקלענו לתלות יתר, תרבותית ומנטלית, במעטפת תמיכה טכנולוגית. לא שיש סיבה להסתייג ממיצוי טכנולוגיה עילית, אלא שטכנולוגיה לכשעצמה, במלוא הישגיה אינה מבטיחה הכרעה וניצחון!
"אין טוב כמו מה שישנו" – כך מלמד פתגם ערבי. לאורו כדאי להתבונן בשנות ההתנגשויות האלימות שמאתגרות את ישראל, לאורך גבול רצועת עזה אחרי ההתנתקות; ולמצוא בהן גם ממד של ברכה.
