גרשון הכהן

התפיסה הזו של המסר האוניברסלי – הטמון בגאולת ישראל – אינה חדשה ושורשיה נעוצים עוד ביציאת מצרים. מנקודת מבט זו, מי שמתנגד לגאולת עם ישראל בארץ אבותיו, מתנגד לבשורת הגאולה שעם ישראל מביא לכלל האנושות. זה כולל, קודם כל, את אלה באירופה ובארצות הברית, בכללם יהודים נאורים, במגמת BDD וג׳יי סטריט. רק אחריהם באים אויבי גאולת ישראל המוסלמים. להם יש עניין רציני אתנו ואני מכבד מאוד את מאבקם…

כדאי לנו להבין, שנוצרה מציאות חדשה. השיח שלנו אינו מבין מלחמה. מלחמה עוסקת קודם כל ברוח הלאומית ובידיעה על מה היא מוכנה להיאבק. בנינו, לצערי הרב, חברה ליברלית, הבונה על זה שאנשים יעסקו בהנאותיהם, וכמה חיילים בשכר יעשו בשבילם את המלחמה. ההיסטוריה מלמדת שפרדיגמות כאלה סופן לקרוס!

"אתם מלח הארץ, לכם הרכוש והשררה, לכם החכמה והמשפט, ואנחנו עפר תחת רגליכם. אתם הלוויים והכהנים ואנחנו שואבי המים. לכם התואר וההדר ויפי הקומה כל העולם משתאה לכם, ולנו נמיכות הרוח ונמיכות הקומה ורק בקושי כפשע ביננו לבין הערבי. אולי עלינו להודות על הזכות שנפלה בחלקנו לחטוב בשבילכם עצים ולאכול בבושת פנים משיירי סעודתכם. לגור בבתים שאתם מאסתם, ולעשות לכם כל מלאכה שכבר נמבזה בעיניכם, לרבות בנין הארץ; ולפעמים, לשאת את גרושותיכם שהשלכתם מאחורי גבכם…" (עמוס עוז, קופסה שחורה).

"ישראל נותרה לבדה במערכה נגד התבססות איראן בסוריה", מודאגים  המומחים הישראלים…  בעיני, מדובר בהזדמנות. ככל שמדינת ישראל תכיר מהר יותר באשליית היציבות שמעניקה לה המעורבות האמריקאית באזור, כך תכיר מהר יותר שתם עידן הנסיגות ביהודה ושומרון וחלילה גם בגולן…

סיימתי השבוע שני ספרים מרתקים. עכשיו שניהם מסתובבים לי בראש וקצת צועקים אחד על השני, וכן, ברור, רק אני שומע את הצעקות. ולכן, אין לי אלא להשמיע את חלקן לפחות כאן, בכתב, כי אחרת ימשיך לכאוב לי הראש…

ביום העצמאות 2018, ראה אור ספר המתאר את התקופה הסוערת והדינאמית, שבה התגבשה התרבות הפוליטית של ישראל; ובו נוצרה מסגרת היחסים המאפיינים את היחסים, שבין הדרג המדיני עם הדרג הצבאי: "מחולשה לחלישה – הפיקוח הפוליטי על הכוח הצבאי, במעבר מיישוב למדינה" לד"ר עמיר בר אור;  שראה אור ב- 2018 בהוצאת נבו…

סביב למדינת ישראל, הולכת ומתהווה מגמת איום חדשה בשיטת לחימה החותרת בהגיונה לעקיפת תחומי העליונות המסורתיים של צה"ל. האיומים העלולים להתפתח לאחר נסיגה, למול רצועת החוף הצרה, חמורים במשמעויותיהם מאלה שהתקיימו לפני יוני 1967. נותרה השאלה שאין לה הסבר:  כיצד קורה שטובי בוגרי מערכות הביטחון לוקים בעיוורון אסטרטגי כמעט כרוני?

ללא התיישבות יהודית רחבת היקף, כפי שפרוסה כיום ביהודה ושומרון, צה"ל היה מתקשה לשהות במרחב ולמצות באורח אפקטיבי את תפקידו הצבאי. גם הישגי מבצע 'חומת מגן' באביב 2002, התהוו רק מתוך המאמץ הרציף, שהתקיים בשנים שלאחר המבצע, כאשר היישובים הישראליים, דוגמת הר ברכה, בהר גריזים מעל שכם, משמשים לכוחות צה"ל נקודת יציאה מוגנת למבצעים חוזרים ונשנים בתוככי שכם…

תפניות הקיץ האחרון מחייבות בירור כיצד ניתן להמשיך ולבקש מהלך היפרדות נוסף גם ביהודה ושומרון, כאשר  קירבתם של אזורים אלה לריכוז האוכלוסייה והנכסים העיקריים של מדינת ישראל ברצועת החוף, עלולים להפוך  לפוטנציאל איום שאם יתממש, בדומה למה שהתפתח ברצועת עזה ובלבנון, יחייב מענה בזירה זו כזירת לחימה עיקרית. השאלה היא, האם למול התפתחות איומים משמעותיים שיופעלו במקביל ביותר מזירה  אחת, תהיה לצה"ל ולמדינת ישראל יכולת למענה ראוי?