האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
ברמה הלאומית, המעשה הביטחוני, נתון בזיקות גומלין – שאינן ניתנות להתרה – בין ממדיו הרוחניים של הקיום הלאומי, לבין ממדיו הפיזיים. אלא, שבכל הקשור לדיון הביטחוני מדיני, המכוון מזה שנים את דרכה של מדינת ישראל, הוא צומצם למיקוד יתר בסוגיה הביטחונית…
המפה הציונית של 1919 היא, מבחינתי, נקודת הייחוס לכל הדיון ההיסטורי – אקטואלי – בטחוני -מדיני – חברתי – כלכלי -מוסרי – אסטרטגי – פוליטי, שכולנו עושים כאן מבוקר עד ערב, כבר בערך מאז 1919, שלא לומר מאז 1878…
במגמת ההתכנסות למרכז המפה הפוליטית, כמו בבשורת בני גנץ ל"איחוי שסעים", חבוי פוטנציאל איום על קבוצות המבקשות משמעות מעבר לנורמליות הממוקדת במצוקות הכאן ועכשיו. בסדר יום נורמלי שכזה, לא נותר מקום לדרכו המנהיגותית של בן גוריון שגם לאחר קום המדינה חזר והדגיש: "למדינת ישראל ייעוד מיוחד"!.
המחסומים המקשים על פתיחת החשיבה האנושית לשיקולי התבונה, בהתמודדות עם מציאות משתנה, לא הוסרו. מבחינה זו, מכחישי המציאות – הטוענים לזכות להיחשב כממשיכי מורשת מפלגות הפועלים – אינם שונים בעוצמת ההכחשה שלהם ממכחישי מציאות נפוצים בהיסטוריה היהודית של העת האחרונה, בהם מכחישי המציאות הרבנים החרדים, בהתנגדותם הנמשכת לציונות מראשית הופעתה…
בשאלות אסטרטגיות, בשונה משאלות טקטיות, הקו המבחין בין שיקול "פוליטי" ל"מקצועי" נקבע על ידי קבוצות כוח, שביכולתן לשלוט בגבולות השיח. כך הצליחו תומכי הנסיגות ליצור בשיח הציבורי הישראלי תודעה כוזבת, שבה עמדתם נתפסת דרך קבע כ"מקצועית", בשעה שעמדת המתנגדים התקבעה ככזו המוּנעת מ"אידאולוגיה ואג'נדה פוליטית"…
המחלוקת בין ישראל לבין הפלסטינים ובין הישראלים לבין עצמם, אינה על הדרך לסיום "הכיבוש" אלא על עתידם של ירושלים המזרחית ושל שטחי C – הכוללים את כל הישובים היהודיים ביו"ש, מחנות צה"ל, דרכים ראשיות, שטחים שולטים חיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן- והנחיצות הביטחונית של המשך השליטה והאחיזה הישראלית במרחב זה…
אהוד ברק האשים את ממשלת נתניהו בטענה, שממניעים פוליטיים היא נמנעת מסגירת הפרצות בגדר ההפרדה. כדאי שיעיין בספרו של יצחק טבנקין ז"ל, המנהיג הדומיננטי של הקיבוץ המאוחד, שכתב את הדברים הבאים: "מגוחך לחשוב שערבי השונא אותנו ורוצה להרוג בנו, יחדל לפעול נגדנו, אם אך נציב גבול בינו לביננו: זה יהיה גבול דמים, אשר יזין שנאה ללא גבול״…
המחלוקת בין ישראל לבין הפלסטינים ובין הישראלים לבין עצמם, אינה עוד על הדרך לסיום "הכיבוש", אלא על עתידם של ירושלים המזרחית ושל שטחי C בשאלת הנחיצות הביטחונית של המשך השליטה והאחיזה הישראלית במרחב זה. מדובר בשטחים הכוללים את כל הישובים היהודיים ביו"ש, מחנות צה"ל, דרכים ראשיות, שטחים שולטים חיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן…
בתקופה שבה חתרו מנהיגי תנועות הפועלים אל אופק הגאולה, יכולה הייתה הציונות הדתית להתמסר לאינטרסים קיומיים מגזריים. היעלמותן של מפלגות הפועלים הותירה חלל אידאולוגי. בחלל הזה הוטל על הציונות הדתית תפקיד שמעבר לכוחה האלקטורלי: עליה לסמן עבור קהלים רחבים בציבור היהודי את אופק הכמיהות שמעבר למצוקות הכאן ועכשיו. לשם כך על הציונות הדתית להיחלץ מהפינה המגזרית בה נלכדה…
הציווי ״ויקחו לי תרומה״ בא להעניק לאדם מוצא משעבוד לכאן ולעכשיו, בחיבור תשוקותיו ופעולתו אל ממשות נשגבת שמעל לחומר. זה על פי הקבלה יכול להתרחש בתוך החומר בהקדשתו למשמעות שמעבר לכאן ועכשיו!
