גרשון הכהן

לאחר כמעט שנה, המועקה הציבורית הולכת ונעשית כבדה, נראה כאילו הכול כבר נאמר ובכל זאת, בהיבטים בסיסיים כמו למשל שחיקת יחידות המילואים ומשפחותיהם, טרם הובנה בציבור ובהנהגה משמעותה של מלחמה אזורית קיומית ומתמשכת. בשלב זה מדינת ישראל רחוקה עדין מגיבוש תפיסה מתאימה לניהול מלחמה כזו, מה שמעצים את השאלה כיצד יכולה ישראל להביא את המלחמה לסיום רצוי. התשובה לשאלה הזו תתברר רק בשנה הבאה, בחתירה לתפנית משמעותית לטובה בכלל זירות המלחמה, בציפייה מאמינה לבשורת ישועה.

תודעת הביטחון של האויב שמאפשרת לו להגביר מידי יום את עצמת ההתקפות לשטחה של ישראל, גם כנגד מטרות אזרחיות בנהריה, ויישובים במעגל השני, מחייבת את מדינת ישראל בנקיטת תגובה המבטאת תפנית ביחס לאילוצי הלחימה שהתגבשו.  

הדיון בסוגיית ציר פילדלפי היה הופך למעט יותר ענייני, וממוקד במידת היכולת לסמוך על התחליפים, אם היו המבקשים לוותר עליו מקבלים את ההערכה שנטישת הציר על ידי צה"ל אכן כרוכה בסיכונים ביטחוניים משמעותיים ביותר, אבל גם מקבלים ללא סיג את החובה לפעול לשחרור החטופים, עד כדי מוכנות לגמישויות ונטילת סיכונים ביטחוניים בכל הקשור להמשך האחיזה הישראלית בציר פילדלפי.

מישהו חייב להסביר לעם ישראל, כי המלחמה מתמשכת לא בגלל שצה"ל שכח את מה שידע במלחמת ששת הימים. מה שהשתנה באופן הבסיסי מכל מה שהוכר במלחמות ישראל בעבר הוא המצב הגלובלי. המצב החדש, בו מתנהלת המלחמה הנוכחית נתון  במציאות של אי סדר גלובלי, על סף מלחמת עולם. הכול מסביב מיטלטל במערבולת של אי סדר, וכאן עדין מייחלים לנקודת סיום עם הסדרה ויציבות. בתנאים אלה לא ניתן לייחל ליותר מהפוגה.

במערכת השיקולים המורכבת, עדין אצל מקבלי ההחלטות בצה"ל ובדרג המדיני, לא הבשילה השעה להחלטה על פעולה ישראלית התקפית כוללת לשינוי המצב בצפון. חייבים להאמין כי במוקדם או מאוחר הרגע הזה יגיע. מה שחשוב ביותר למדינת ישראל בשעה זו הוא לשמר ולטפח את החיבור לתמיכה האמריקאית. תמיכה זו שינתה את מפת יחסי הכוחות באזור ולפי שעה מערכת תיאום זו משרתת היטב את מדינת ישראל.

בהכללה ראשונית ניתן להצביע על הפער שהתהווה בעבודת אמ"ן בין ההצטיינות המופתית במודיעין הטקטי – מודיעין למטרות – לבין הנכות שהתגלתה בכל הקשור למודיעין אסטרטגי. לא במקרה, המיומנויות הטכניות למעקב אחרי מטרות לתקיפה, הגיעו בעשור האחרון לשכלול שלא היה דוגמתו. אלא שמיומנות זו אינה מספיקה בחקירת שאלות אסטרטגיות התלויות ביסודן במכלול סוגיות רחב הכולל יחד ממדים כלכליים, חברתיים, תרבותיים ודתיים. בתחומים אלה ההיסטוריה של אמ"ן רצופה כישלונות!

היקף שיתוף הפעולה עם צבא ארה"ב מסמן עידן חדש בתפיסת הביטחון הישראלית. לכל צעד ביחסים בין מדינות יש משוואת מחירים. גם להתייצבות כוחות צבא אמריקאים לצידה של ישראל בימים אלה יש מחיר, וישראל תידרש בוודאי לתשלומים לא פשוטים, שעלולים לקלוע אותה למצוקה. על מצוקה ישראלית זו מבססת טהרן את מהלכיה, בתקווה שישראל לא תוכל להיענות למלוא התביעות ממנה ותיקלע בסופו של יום לבידוד אסטרטגי.

בין איראן לישראל יכולה להתפתח מלחמה שממוקדת במהלומות אש הדדיות. בדפוס מהלומתי כזה, צה״ל יכול לחולל באיראן נזק גדול ובכל זאת עם כל עוצמתו הוא עדין רחוק מהשגת הכרעה. במצב  של תיקו במהלומות מוכוונות הרס הדדי, רק צבא ארה״ב בהיקף עוצמתו ההתקפית יכול להטות את כף המאזניים לטובת ישראל. בתנאים אלה, ההמתנה הישראלית בהיותה מתואמת עם ארה״ב אינה ביטוי לחולשה. בהיבט זה, נתניהו שמוביל יחד עם הדרג הצבאי ביטחוני לתיאום ישראלי- אמריקאי , פועל נכון.

סיכוי כמעט וודאי שלא יוכלו בחיזבאללה לוותר על תגובה משמעותית. ובכל זאת עדין הכול פתוח ביחס לסיכוי ההתדרדרות למלחמה כוללת. התקיפה של צה״ל – עליה נאמר ביומיים האחרונים כי תהיה מדודה – הייתה מספיק נועזת כדי לא להיראות כפעולה הססנית שתכליתה מסתכמת במאמץ לצאת ידי חובת התגובה. מצד שני פעולת צה״ל עדין יכולה להיחשב למדודה, במובן זה שהיא לפי שעה מסתכמת בפגיעה כירורגית בביירות ללא הרס סביבתי משמעותי.

אם מדינת ישראל תחליט גם הפעם על לא יותר מתגובה מרוסנת יהיו לכך שיקולים תבוניים שלכאורה כולם נכונים. אלא שמלחמה היא אירוע רחב וכאוטי שבשעותיה הגורליות, ובעוצמותיה חומקת מכל מסגרת תבונית לוגית. קבלת החלטות במלחמה, מחייבת מבט שמעל לתבונה הנורמלית. אם ניהול מלחמה היה עניין צרוף של שיקול דעת תבוני, אולי מכונת בינה מלאכותית עם יכולות עיבוד נתונים על-אנושיות, הייתה צריכה להוביל את קבלת ההחלטות האסטרטגיות.