האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
קצת לא הגיוני, שלמרות המצב המאוד מסובך באזור, בוושינגטון יחגגו את "השלמת המשימה" לאחר ההפסד הצפוי של דאע"ש. הגורם העיקרי שישפיע על המרחב הסורי-עיראקי היא לא איראן. רוסיה תהיה הגורם הזה. בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, כשברית המועצות הייתה בשיא כוחה במצרים, הנשיא נאצר סיפק להם השפעה אזורית, שנועדה לדחוק את רגלי האמריקאים מהאזור: מאלג'יריה דרך תימן ועד לסוריה ועיראק, בהתאם למדיניות הסובייטית. היום, עושה זאת איראן, ברצון…
המדיניות האמריקאית כלפי איראן בהחלט מהווה שינוי משחק אזורי. היא תגרום להורדת המתח וצמצום השבטיות, דבר שבתורו יגרום להחזרת התפקוד למערכות השלטון המרכזיות, ולהתרכזות בבניה מחודשת של כל מה שנהרס באזור בשנים האחרונות. צמצום הנוכחות האיראנית מחוץ לגבולות איראן, יהפוך את המזרח התיכון לבטוח הרבה יותר. הצעד יגרום לחיזוק המאבק בטרור ויעזור לארה"ב להתייצב בעמדה טובה יותר לקראת מו"מ עתידי עם מעצמות אחרות באזורים אחרים בעולם. אבל, התנאי לכך שכל זה יקרה הוא, שממשל טראמפ ימנע מלעשות טעויות.
למה להם לרוסים לחבור לפני הבחירות לדונלד טראמפ? רוב הסקרים הצביעו על ניצחון קלינטוני עד הרגע האחרון ממש.
אז הרוסים הבינו מה קורה בארה"ב יותר מהסי.אנ.אנ? ולמה להם להחליף נשיאה – שמדיניותה כמזכירת המדינה הייתה מאוד נוחה לקידום מטרות הקרמלין – בחתול משתולל בשק?
החזרת היציבות למזרח התיכון עוברת, קודם כל, בהקטנת היקף שיתוף הפעולה בין רוסיה לאיראן. השגת היעד תהיה אחד האתגרים הגדולים, ויעד מרכזי של ממשל טראמפ וממשלת נתניהו.
יש קו משותף לפעילות הרוסית באוקראינה וסוריה: בשני המקומות מדובר בקריאת תגר אמתית על הסדר העולמי הקיים על ידי שימוש מושכל, ממוקד ומוגבל בכוח, בכדי לקדם את האינטרס הרוסי.
הפאזל הביטחוני של הממשל האמריקני, בעידן דונלד טראמפ – בראשות שר ההגנה, ג'יימס מאטיס; והיועץ לביטחון לאומי, מייקל פלין – מתגבש והולך…
בימים האחרונים, לקראת הכינוס הרשמי של האלקטורים מחר – ה- 19 בדצמבר 2016 – והצבעתם על זהות הנשיא האמריקאי הבא, חזרו הספינים, על השפעת הרוסים, לכאורה, על מערכת הבחירות האמריקאית, לככב בכותרות הראשיות של אמצעי התקשורת השונים. תאוריית המעורבות הרוסית הצליחה לקנות לעצמם לא מעט אוהדים. אינני יודע אם יש בה אמת, אבל גם אם כן, היא מחווירה מול היקף ההונאה הציבורית שנוצרה בבית הלבן בשמונה שנות כהונתו של הנשיא אובאמה…
הבחירות האחרונות בארצות הברית הציפו שוב את סוגיית שיטת הבחירות האמריקנית, ורבים שאלו את השאלה המתבקשת, מדוע הנשיא וסגן הנשיא אינם נבחרים ישירות על ידי ציבור הבוחרים, אלא על ידי חבר האלקטורים (Electoral College)? לשם מה הם זקוקים להם בכלל? מדוע רוב של אזרחים התומכים במועמד אינו מספיק על מנת להכריע את הבחירות?
בחירתו של דונלד טראמפ מסמלת על השינוי שחייב להתחולל במערכות המדיניות מסביב לעולם. הציבור מבין שהוא מנותק ממוקדי הכוח הממשיים, ושנבחרי הציבור אינם מייצגים אותו כהלכה. השקיפות הגוברת חושפת את המנהיגים המושחתים ומספקת ראיות מוחשיות – באמצעות ויקיליקס – לדעותיהם האמיתיות של אנשי השלטון, ולמתחולל מאחורי הקלעים. ולצד כל זאת, אזרחי המערב חשים על בשרם את התמורות הכלכליות: את האבטלה הנגרמת בשל הטכנולוגיה, וצפויה רק להמשיך ולהתרחב; את חוסר הביטחון התעסוקתי; ואת אי-השוויון הגדל, שמספק כוח גדול עוד יותר לאנשי ההון והשלטון.
הסתאבות התקשורת היא חלק מהסתאבות הדמוקרטיה המודרנית, שכולנו עדים לה היום. התקשורת כיום מהיא מוקד של דיס אינפורמציה, שמונע על ידי גורמים אינטרסנטים. את העובדה הזו צריך ללמד בבתי הספר ולאמן אזרחים בקריאה ביקורתית.
אחרת, הסכנה ממנה לדמוקרטיה תהיה גדולה בהרבה מהסכנות שעליהם היא מטיפה לנו עליהן!
