האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
תחת המטרייה הלגיטימית של המלחמה האסטרטגית בדאע"ש בחרה ארה"ב ביעדים לטווח קצר. אם לא ישתנו המטרות הגאו-אסטרטגיות האמריקאיות, יוביל הדבר להפסד נוסף של השפעה' בכלל השטח המשרתrע בין בגדד לים התיכון. ההשלכות של תוצאה זו על המדינות השונות באזור עלולות להיות הרות אסון.
המדיניות האמריקאית כלפי איראן בהחלט מהווה שינוי משחק אזורי. היא תגרום להורדת המתח וצמצום השבטיות, דבר שבתורו יגרום להחזרת התפקוד למערכות השלטון המרכזיות, ולהתרכזות בבניה מחודשת של כל מה שנהרס באזור בשנים האחרונות. צמצום הנוכחות האיראנית מחוץ לגבולות איראן, יהפוך את המזרח התיכון לבטוח הרבה יותר. הצעד יגרום לחיזוק המאבק בטרור ויעזור לארה"ב להתייצב בעמדה טובה יותר לקראת מו"מ עתידי עם מעצמות אחרות באזורים אחרים בעולם. אבל, התנאי לכך שכל זה יקרה הוא, שממשל טראמפ ימנע מלעשות טעויות.
החזרת היציבות למזרח התיכון עוברת, קודם כל, בהקטנת היקף שיתוף הפעולה בין רוסיה לאיראן. השגת היעד תהיה אחד האתגרים הגדולים, ויעד מרכזי של ממשל טראמפ וממשלת נתניהו.
יש קו משותף לפעילות הרוסית באוקראינה וסוריה: בשני המקומות מדובר בקריאת תגר אמתית על הסדר העולמי הקיים על ידי שימוש מושכל, ממוקד ומוגבל בכוח, בכדי לקדם את האינטרס הרוסי.
המשותף – לאיומים ביירוט מטוסים אמריקנים על ידי האיראנים ולנסיון הירוט של מטוסי חיל האוויר על ידי הסורים – הוא ההילה המוקרנת מעמוד השידרה של פטרונם, ולדימיר פוטין. בחסות הרוסים (ובין היתר, גם שורת ההסכמים בין ראש ממשלת ישראל לראש ממשלת רוסיה) האיראנים מרחיבים את מוטת השליטה שלהם בין טהרן לחופי לבנון, ובסופו של המהלך יתייצבו לאורך קו הגבול בין ישראל לסוריה בגולן. כדאי שמשמעותם של האירועים הללו תובן היטב בצד הישראלי. לרוסים יש שותפה אסטרטגית אחת במזרח התיכון, והיא איראן. כל השאר סטוצים! כדאי לזכור: כשהמאהבת מציגה את עצמה כאישה החוקית, זה נגמר בדמעות!
ציר חדש מתהווה במזרח התיכון: רוסיה – איראן – תורכיה: תורכיה מתכוונת לפתור את חוסר ההסכמות עם איראן בנושא מחיר הגז, ולהגדיל את כמויות הגז המיובאות מאיראן. הידוק הקשרים עם איראן ורוסיה והאולטימטום שהנשיא הטורקי הניח לפני האמריקאים בתחילת השבוע (או שיסגירו את פתאהוללה גולן או שישכחו מטורקיה) הוא סימן רע מאוד לנאט"ו. המרוויח העיקרי מכך, מן הסתם, הוא נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין!
התוצאה של הסכם הגרעין בטווח הקצר היא עיכוב מסוים (מרצון) של רגע הפריצה האיראני, כל זאת תוך מתן זמן לאיראנים להיערך; ובטווח הארוך: הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית. בעוד 10 שנים – לאחר עם פקיעת תוקפן של מרבית ההגבלות המוטלות על תוכניתה הגרעינית של איראן – ימצא עצמו המערב מתמודד עם מדינה חזקה יותר צבאית. יכולת השכנוע של המערב תהיה קטנה יותר וניהול משא ומתן – שמטרתו הקפאה נוספת בתוכנית הגרעין האיראנית – יתחיל מעמדת חיסרון מערבית.
רוסיה היא כוכב עולה בשמי המזרח התיכון, ופוטין צריך להודות על כך לבית הלבן ולמדיניות הנשיא אובאמה. בתחילת יולי סיימו הרוסים להעביר את כל רכיבי מערכת ה- 300 – S לידי האיראנים. רוסיה ואיראן מתאמות ביניהן את המדיניות האזורית, אולם, כל אלה לא מונעים את הרצון הסעודי לאפשר לרוסיה מעמד משמעותי במזרח התיכון, אף מעבר לזה של ברית המועצות לשעבר. גם ביחסי רוסיה-טורקיה שידעו משבר, זהות האינטרסים גוברת על חילוקי הדעות וטורקיה ורוסיה מוצאות את את הדרך להדק את הקשר ביניהם. גם עם ישראל שומרת רוסיה על קשרים טקטיים טובים. אבל, בסופו של דבר, כרגע לרוסים יש בעלת ברית אסטרטגית אחת במזרח התיכון: איראן! כל השאר סטוצים…
שלוש סיבות עיקריות לנתניהו לחתימה על ההסכם עם תורכיה: האחת, לא מתקוטטים על מעצמה אזורית אם לא חייבים, בוודאי לאור הגאות האיראנית והרצף היבשתי המתהווה אל גבולנו הצפון מזרחי; השניה, הנצחת הפיצול במחנה הפלסטיני בגיבוי טורקי; והשלישית: טורקיה היא הגורם הנוח ביותר בישראל למימון התשתיות ההרוסות ברצועת עזה; והעדיף גם לחמאס, המבקש לשמר רגיעה ארוכת טווח המעוגנת בהסכמי פיתוח. הברירות האחרות הן הסעודית (החזרת מעמד אבו מאזן ברצועה) ואיראן (העתקת המצב בגבול הצפוני דרומה)…
המתח בין איחוד מדינות המפרץ ואיראן – שצמח לאורך השנים האחרונות – צפוי להמשיך ולגדול. נימר א-נימר, השייח' השיעי והמנהיג הפופולרי ביותר של המיעוט השיעי בערב הסעודית, הוצא להורג ב 2 לינואר השנה; בתחילת פברואר העמידו הסעודים למשפט את 27 חברי רשת הריגול האיראנית שנעצרו בתחילת 2013. במקביל, מקצינה טהרן את עמדותיה: היא אסרה על אזרחיה להגיע לערב הסעודית; ומערבת לראשונה את צבאה הסדיר, בצד משמרות המהפכה, בסכסוכים שמחוץ לגבולות איראן. בנוסף, ניטשת מלחמת סייבר בין המדינות.
