בפרשת בא מגיע סדרת עשרת המכות לסיומה, ובעיצומה של מכת בכורות מצווים בני ישראל על קורבן פסח, שהוא פסח מצרים, וממנו נוצר הבסיס לחג פסח לדורותיו. השם פסח במקרא משמעותו ברוב הפעמים שהוא מוזכר לקורבן פסח, אבל המושג פסח כשלעצמו סובל פירושים רבים. בקבלה, איסור חמץ ומצה מוסבר על דרך הסוד. השחרור מהחמץ הוא בעצם שחרור מכוח הטומאה...
אחרי 9 מכות מפחידות ואיומות כשלעצמן, את המכה הקשה והאחרונה מבצע אלוהים בעצמו. מדוע?
במקום בו הכול ניתן לבירור על בסיס קריטריונים מוכרים ומקובלים; אין צורך, לא במנהיג לא בשופט, לא ברב ולא בריבון...
פרק י"ב בפרשת בא עוסק במכת בכורות המשולבת עם מצוות קורבן פסח. לכאורה אין קשר בין השניים, אולם ניתן להבין זאת, אם מייחסים לזבח פסח אופי גוון אפוטרופיאי, ריטואל קדום של רועי צאן, שנערך מדי שנה הבא להגן מפני חמת המשחית שפועל בדרך כלל בשעות החשיכה. ספר היובלים מאמץ גישה אפוטרופיאית זו, וחידושו נעוץ בזיהוי המשחית בדמותו של שר המשמטה...