ב-2019 ישראל היא בעלת-ברית ייחודית של ארה"ב במזה"ת ובעולם: יציבה, אמינה, דמוקרטית, פטריוטית, יצירתית וקוראת תיגר צבאית, כלכלית, טכנולוגית ומדעית. יחסי ישראל-ארה"ב מהווים דוגמה לכביש דו-סטרי לתועלת הדדית, למרות חילוקי דעות בנושא הפלסטיני; אך עקב אתגרים משותפים כבדי-משקל הרבה יותר...

כל המדיניות הישראלית נסובה סביב רעיון אסטרטגי מוביל – הימנעות ככל האפשר מטיפול בסוגיה הפלסטינית ביהודה ושומרון, לטובת קידומו של סיפוח זוחל ומחיקת האפשרות להסכם מדיני, מבלי שניתן יהיה להאשים את ישראל בזה...

ישראל מאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב במזה"ת, תורמת לבלימת תוקפנות האייתולות וליציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ומסייעת למלחמה בטרור האסלאמי. כך ישראל חוסכת מארה"ב את הצורך לתגבר את מערך נושאות המטוסים וחטיבות צבא ארה"ב באוקינוס ההודי, המזה"ת והים התיכון, ובכך חוסכת למשלם המסים האמריקאי מיליארדי דולרים לשנה...

מי שלא מוכן לשלם מחירים גבוהים לא יכול לצפות להישגים גדולים. פשוט צריך להיות מוכן להסתפק בזה... כאשר עושים הרבה רעש, ואין מחיר מאחורי הרעש, נשאר בעיקר הרעש!

היעדרה של המדינה גורם לחלל שאותו ממלאים בעלי עניין. חלקם, מתוך כוונות חיוביות שמטרתן לגשר על הפער ולאפשר איכות חיים ראויה, כפי שעושים פעילים חברתיים או כפי שפועלת המשטרה במקרים רבים וחלקם האחר הם גורמים פליליים שממלאים את החלל כדי לצבור כוח והשפעה...

מדינת לבנון כייצור כלאיים היברידי, ממצה את היתרונות הטמונים ביכולת להתנהל בתחכום בין שני קטבים מנוגדים: בין זיקה למדינות המערב, בעיקר צרפת וארה"ב בשיתוף פעולה צבאי וכלכלי בחתירה ליציבות; לבין זיקה הדוקה לאיראן ולסוריה, באמצעות ארגון חיזבאללה, המגלם מגמת מאבק וחתרנות. בכך טמון במידה רבה סוד הצלחתה של לבנון בשימור קיומה, כאי של יציבות בטלטלת המזרח התיכון בעשור האחרון.

ניתן לשער שטראמפ רצה להפגין את אהדתו ואת האחריות שהוא לוקח על עצמו להבטיח את ביטחונה של ישראל, אפילו במחיר חיי חייליו, אם יהי צורך בכך. אך בעשותו כך הוא חושף את ישראל לביקורת קשה כאשר די שחייל אמריקני אחד, יפצע או ייהרג חלילה בתאונת דרכים, כאשר ישראל היא זו שתואשם כגורם למותו!

העמידה האיתנה (בראי הפלסטינים) של החמאס אל מול צה"ל בעזה, חוסר היכולת של צה"ל להכריע ויכולתו של החמאס להכתיב למדינת ישראל את מועדי הלחימה, מחזקת את מעמדו בקרב על הירושה, ותתרום משמעותית להרחבת הפעפוע הקיים באיו"ש מתחת לפני השטח; ובסופו של דבר, עלולה להביא לניצחונו של החמאס בקרב על ירושת אבו מאזן. מי שלא רוצה להכיר בחמאס כישות עזתית, יאלץ לדבר איתו כשהוא יושב על כיסא השלטון ברמאללה!

אם ישראל לא תתפתה לאשר הפסקות אש הומניטריות, וההתקפות תהיינה יסודיות, ילך היתרון האסטרטגי ויינטה לצידה. אם יתפתה נתניהו ללכת להסדרה, כשחמאס בעמדת כוח; הוא ידרדר את מצבה האסטרטגי של ישראל במזרח התיכון; וניצחון עזתי לא ייעצר רק בעזה!

הרצון של מקבלי ההחלטות בישראל להכיר בעזה כיישות עצמאית - בעצם כמדינה עצמאית - הוא טבעי. האינטרס הלאומי של כל מדינה, שיש לה אויבים, הוא פיצול במחנה האויב. אבל העיתוי בעייתי, ושלוש סיבות חייבו למשוך זמן...