כחברה השואפת לשמור את צה"ל מעבר למחלוקת פוליטית, ראוי להיזהר במיתוג קצינים כמייצגי הזדהות מגזרית או פוליטית. שלא נגיע חלילה למינוי קצינים בכירים על בסיס הסכמים קואליציוניים, דוגמת ההתניה ההסכמית שהושגה לבחירת רב ראשי מהציונות הדתית. בהיבט זה, המאבק הממותג מגזרית ואף פוליטית למען תא"ל וינטר מזיק לצה"ל, מזיק לקצין ומזיק לקצינים רבים אחרים.
אחד המאפיינים של שנת המחאה הוא הוויתור על האמת. אנשים מובילים בציבוריות הישראלית הפכו עובדות בסיסיות בציבוריות הישראלית לפלסטלינה שניתן ללוש ולעצב על פי הצורך והרצון המשתנים. מקרה? ממש לא... זוהי שיטת מאבק רבת שנים! ראו למשל, את הכלל ה- 11 מתוך 13, של אקטיביסט השמאל הרדיקלי והתאורטיקן הפוליטי יהודי-אמריקאי סול אלינסקי (Saul David Alinsky; 1972-1909): 'מסר שלילי שקרי, שמהדהד שוב ושוב, ייקלט לבסוף ויבקיע'.
פרק כ"א בפרשת אמור עוסק בציוויים מיוחדים ונוספים בנושאי טהרה וטומאה על הכוהנים. לכאורה הדבר איננו מובן הרי כל בני ישראל נצטוו להיות קדושים, ומדוע המקרא מטיל על הכוהנים ציוויים נוספים ומיוחדים? התשובה לכך היא זאת. הכוהן נדרש לשמור על טוהר גופו כדי להגן על קדושת המשכן/מקדש. האיסור להיטמא למת, ואיסורי נישואין שונים, יאפשרו לכוהן להיות באופן תדיר טהור, גם אם איננו עובד באותה עת במשמרתו בקודש.
אם בא לכם להפעיל עורמה ותחבולה וליצור פניקה מוסרית, לכו ותפגינו בכיף בעד ערכי שוויון לסוגיהם; אבל לפחות תדעו, כשהצד השני משתמש במילה 'שוויון' (Equality) שמדובר בפניקה מוסרית מוכוונת מטרה אסטרטגית!
במקרה של "המקלל" ראינו שאמנם היו שני שלבים, אך שניהם היו רק לאחר ביצוע המעשה – ההנחייה של אלהים למשה להודיע לבני ישראל על הוראות חוק חדש האוסר נקיבת שם אלהים ומיד בסמוך לו הוראה אלהים על הוצאתו של העבריין להורג לאלתר וברגימה, ואז בוצע העונש מיד. כיצד השתלשלות פרשיה זאת מתיישבת עם העקרון ש"אין עונשין אלא אם כן מזהירים"? אתמהה.
על שמו של הנביא ישעיהו רשום הפטנט על העתיד, שמבטיח לעם ישראל שלא משנה מה קרה, העבר הנורא יימחק ו"מעתה ועד עולם" אלוהים יגן עליו מפני כל רע. זו הייתה דרכו ליישב את הקושי של חורבן למול הברית ההיסטורית.
האם אנו חיים כיום בדמוקרטיה? השאלה נראית, במבט ראשון, לא כל כך רחוקה מהוויכוחים המעוררים את החדשות הפוליטיות. עם זאת, במבט מעמיק יותר, היא משפיעה מאוד על האופן שבו מנוסחים ויכוחים אלה.
אחד הסימפטומים המאפיין את בית המשפט העליון כמערכת בקיפאון-סטגנציה, הוא התופעה המוכרת של 'שכפול עצמי' של הרובד הבכיר בארגון. האליטות של המערכת נוטות לשכפל את עצמן, על מנת לשמר את העוצמה בידיהן; ולהגן על שלמותן, לאורך שנים. ה'שכפול הזה מורכב משני סוגי פעולות: הכנסת המתאימים ל'משפחה' מחד גיסא; והדרת ה'לא מתאימים' ממנה, מאידך גיסא...
