פנחס יחזקאלי

אם מישהו נזקק להוכחה, שישראל איננה מבינה את כללי המשחק ב'שכונה' שבה היא חיה, הרי הלוויית שמעון פרס באוקטובר 2016, יכולה לשמש מקרה בוחן מצוין לכך…

אחד הנכסים החבויים מן העין, אך החשובים ביותר למנהל ארגון הם מה שמכונה 'סוכני השינוי': אותם עובדים שיש להם את העוצמה הדרושה (הישירה ו/או העקיפה) להניע את חבריהם לתמוך, או לחלופין לחבל, בתחומים שהם קריטיים להנהלת הארגון, כמו למשל בשינויים נדרשים (ומכאן שמם, 'סוכני השינוי'). אם 'סוכני השינוי' לא זוהו ולא נרקמה עימם מערכת יחסים תומכת, נאלצים מנהלים להישען רק על דרכי התקשורת הפורמליות כדי לשכנע את הארגון להשתנות. התוצאה, בדרך כלל, היא כישלון!

הרבה "מומחים" מתפרנסים מהבלוף שמשטרה מסוגלת להקטין את תאונות דרכים ונפגעיהן. על השקר הזה נבנה אגף התנועה, בתרומות של גופים אחרים שצברו עוצמה, בתמורה להגדלה מבחוץ של תקציב המשטרה. גם היום פועלים גופים אינטרסנטיים בתקשורת ליצור בעיני הציבור מצג, לפיו נובעת העליה בתאונות הדרכים מהיעדר אכיפה מספקת… שטויות! אם עשרה קבין של עילות לשבר בין המשטרה לציבור ירדו עלינו, שמונה מהם קשורים לאופן שבו המשטרה אוכפת תנועה על אזרחיה. הגורם המשמעותי ביותר לפיחות במעמד המשטרה הוא אכיפה לא מבוקרת – בכל התחומים הלא נכונים – מול אזרחים נורמטיביים שומרי חוק בדר"כ.

גל רציחות הבודדים היום מזכיר את גל רציחות האנרכיסטים – בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, שכונה: "תעמולה באמצעות פעולה"… ההיסטוריה אמנם אינה חוזרת, אולם, דפוסי הפעולה במערכת מורכבת (והיסטוריה היא מערכת מורכבת) בהחלט חוזרים!

'מפעל הזבל של הארגון' הוא כינוי למכלול פעולות הסרק המבוזבזות של ארגון, שאינן מייצרות ערך: כשלים ונפל בפס הייצור; בזבוז בחומר, באנרגיה, בזמן, במקום, ובמאמצים פקידותיים וניהוליים. כחמש מאות שוטרי סיור – בשנותיהם הראשונות במשטרה – עוזבים מידי שנה את משטרת ישראל. אלה שוטרים שהושקעו בהם ממון, ומאמצים רבים בהכשרות, והכל ירד לטמיון. רובם אינם עוזבים בשל חוסר התאמה למשטרה, אלא בשל חוסר התאמה לתרבות הארגונית…

עד היום למדנו, שמה שמבדיל משטרה בחברה דמוקרטית ממשטרות במדינות אחרות, הוא שני אלמנטים הבסיסיים שחייבים להתקיים: מתן לגיטימציה למשטרה; ואמון ציבורי בה. האבדן העקבי והמואץ של שני האלמנטים הללו במשטרות המערב, מחייב – בהיעדר לגיטימציה אזרחית – להישען, יותר ויותר, על לגיטימציה שלטונית, כמו במדינות הדיקטטוריות. משמע, הרבה פחות קשב לציבור; פחות שיתוף פעולה עמו, ומטבע הדברים, אלימות משטרתית גוברת מצד שוטרים, שהחרדה האישית שלהם לקיומם תלך ותתעצם!

ככל שההמצאה מהפכנית יותר, צריכים יזמיה להבין שהחדרתה תהיה, כפי הנראה, קשה יותר; ומרכיב המזל בה גדול במיוחד! צריך לזכור כי להמצאות משנות מציאות רבות לקח זמן רב, עד שהפכו לגורם משמעותי בחיינו. אחרות – מהפכניות ככל שהיו – נעלמו מחיינו, בלי שהגיעו לכדי מימוש; הדבר מחייב יזמים ל'כיסים עמוקים', להתמדה, לסבלנות בהקצאת משאבים, ול'חינוך צרכנים' למוצר חדש ולפרדיגמה חדשה.

מאמרו הרהוט והטוב של ד"ר אבי ברוכמן – בסוגיית הפיצויים שמשלמת המשטרה לאזרחים על עוולות שביצעה – הוא הזדמנות מצוינת לפתוח דיון בסוגיה זו, שבה דעתי שונה: אחוז מסוים של תקלות הוא מנת חלקו של כל תהליך ייצור, קל וחומר בתהליכים אנושיים, הפועלים במצבי לחץ וחוסר וודאות. בתחום זה של תשלום פיצויים לאזרחים על עוולות, משטרת ישראל אינה שונה מכל משטרה מערבית אחרת! נוח לנו לחשוב, שתקלות הן תמיד תוצרה של מחדל. לעולם תהיינה תקלות בלתי צפויות ותוצאות בלתי צפויות, וככל שהעומס המתח ואי הוודאות יגברו, כך תגברנה התקלות בהתאמה.

חג הפסח ודמותו של משה כמנהיג טומנים בחובם את השיעור החשוב ביותר בניהול ובמנהיגות, בעידן של אגו מנופח לעייפה של מנהלים, ומשכורות והטבות שאבדו מזמן קשר עם המציאות. זהו גם הרציונל העולה מספרו של ד"ר מיכה גודמן, "הנאום האחרון של משה". ההצלחה איננה מה שאני. זה מה שקורה לי! זוהי אמירה תקיפה נגד הסגידה של אדם לעצמו ונגד אשליית השליטה שלו. משמע, התחושה שלו שהוא בשליטה על סביבתו ועל גורלו…