האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
בתוך הדיון על החלת הריבונות בבקעת הירדן ויו"ש, הופנתה הדרישה לממשלת ישראל לממש קודם כל ריבונותה במרחבי הנגב. בעוד הנהגת המתנחלים ביו"ש מתריעה מפני הקפאת הבנייה ביישובים מבודדים, ראוי להטיל אור על האופן בו תכנית המתאר הארצית -תמ"א 35 – הקפיאה למעשה – כבר לפני כמעט שלושים שנים – את ההתיישבות היהודית במרחבי הגליל והנגב…
יש כאן אבחון של תסמונת בסיסית בדינמיקה של קבלת החלטות. בדילמה בין שתי דרכים, הדרך שזכתה להכרה כמובנת מאליה, כרציונלית, כמוסכמת ללא עוררין נראית על פניה גם בטוחה יותר. קודם כל, ההסכמה לגביה מחוללת עיוורון והכחשה לגבי הסיכונים הטמונים בה; ובתוך כך, מנהיג שיבחר בדרך המוסכמת יקבל גיבוי ותמיכה גם אם ייכשל, כי נצמד לדרך "הבטוחה"…
דילמות אסטרטגיות ביטחוניות מצויות תמיד בזיקה מעגלית בין שתי שאלות היסוד: האחת הנראית לגמרי מקצועית- ממוקדת בשאלה כיצד מגנים על הקיום? השנייה הנראית לגמרי ערכית – ממוקדת בשאלה בשביל מה מתקיימים?
המנהיג לימי השגרה איננו המנהיג לחירום. וכאן בעייתה של המדינה המודרנית, הנבנית בעיקר על בסיס הגיון השגרה ומכחישה את אחרותו העקרונית של הגיון החירום. לכן, ככל שהמערכת מצטיינת בהתנהלותה המתוקנת על מסילות השגרה, כך מוכנותה להתמודדות למול תרחיש החירום התקדימי הולכת ופוחתת…
בצומת אסטרטגית, ההחלטה תמיד מורכבת. הדילמה של נתניהו מורכבת שבעתיים: מהאגף השמאלי, בתמיכת קצינים ומשרתי ציבור לשעבר, מציבים כנגדו מסכת סיכונים מסועפת, עד כדי ביטול ההנחה שבכלל ישנה כאן הזדמנות. מהצד הימני – מנקודת המבט של נציגי מפעל ההתיישבות – מציגים לא רק סיכונים ביטחוניים, אלא אף חשש לצעד אל חזור, המעביר לרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון מחצית מהשטח שנותר עדין בידי ישראל, המוכר כשטחי C…
יש לשאול ממתי הערכת מצב מקצועית, מסתיימת תמיד במסקנה אחת שאין עליה עוררין? השאלה תובענית פי כמה, בסוגיית הסיפוח המתגלה בימים אלה כמחלוקת כוללת בין פרדיגמות מתחרות…
בעצם קיומו כאיום אסטרטגי על ישראל, חיזבאללה השיג הישג ענק: היא מצליח לגרום למומחי הביטחון הישראלים, להמליץ למקבלי ההחלטות להימנע מצעדי סיפוח, בגלל הצורך להתמקד בחיזבאללה. וואו, זה הישג אדיר שחיזבאללה השיג, בלי לירות ולו רקטה אחת!
עם פרסום תכנית הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, בכירים לשעבר במערכת הביטחון הישראלית יצאו למאבק כנגד סיפוח שטחים חיוניים לביטחון ישראל במרחבי יהודה שומרון ובבקעת הירדן. מתוך הערכתם לעליונותו המבצעית של צה"ל הם מבטיחים כי מדינת ישראל תוכל להמשיך להגן על עצמה, גם אם תיסוג מרוב השטחים שנכבשו ביוני 1967. האמנם?
מה שמטיל על מערכת היחסים עם ירדן צל של "קיום בדמי חסות", אינו נובע מהעדר סימטריה בתמורה שמניב הסכם השלום לכל אחת מן המדינות, אלא מן המקום שבו המשך קיום הסכם השלום מופעל על ידי עמאן כמנוף סחיטה, להגבלת מדינת ישראל ממימוש האינטרסים הפנימיים החיוניים לה.
למרות ההתפתחויות בלבנון ובעזה, ההתייחסות הישראלית לצורך בטריטוריה – בה מתרחש החיכוך בממדיו הישנים – אותה גישה "מקצועית" של גורמי הביטחון הישראליים למרחב, אינה מצליחה להשתחרר מראייתו כנטל הכרוך בחיכוך שמוטב לדלג עליו ולאיין אותו. כאן נלכדה תפיסת הביטחון הישראלית בתסביך "גנטי" שהולך ומועצם בכל סיבוב נוסף של "נישואי קרובים" בממסד הביטחוני הישראלי ובקרב מחוללי התודעה הישראלית!
