[המאמר ראה אור לראשונה בעיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]
[לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
מרגע שעלתה סוגיית החלת הריבונות לאוויר העולם, יש לה דינמיקה משלה. ההתנגדות העזה, חשפה שכבות בעמדות היסוד של הצדדים, ונוצרו תנאים לבירור עומק מחודש. לא רק שעמדות הצדדים נעשו ברורות יותר, אלא שהאופן בו הועלו הטענות בליווי איומים, העביר את הבעיה הישראלית פלסטינית למקום חדש.
בראש ובראשונה, כדאי לברר את מניעי ההתנגדות בזירה הפנימית הישראלית ובזירה האזורית והבינלאומית: המכנה המשותף לכלל ההתנגדויות, נובע מהכרה במשמעות התפנית, שחוללה תכנית הנשיא דונלד טראמפ. לראשונה, הכיר הממשל האמריקאי בחיוניות בקעת הירדן, לצרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל. המחלוקת הפנימית הישראלית ביחס לעתיד היישובים ביו"ש והבקעה, הוטלה בתוך כך לדיון החותר להכרעה.
לראשונה, נוצרה אפשרות להכרה באחיזה הישראלית במרחבים שמעבר לקווי 67, כמוחזקים בידי ישראל על מנת להישאר בהם לעד. עד כה, במיוחד אחרי עקירת יישובי פתחת ימית בהסכם השלום עם מצרים, ועקירת יישובי גוש קטיף בהתנתקות, האחיזה הישראלית סומנה וזוהתה כארעית. כאילו היה ברור לכל, כיצד בסופו של יום, ייחרץ גורל דומה גם על כל מה שנבנה על ידי ישראל במרחבי יו"ש והבקעה. עוצמת ההתנגדות מלמדת על משמעותה האסטרטגית-היסטורית של התפנית. כאן טמון ההסבר לאיומים חסרי התקדים של הרשות הפלסטינית וממלכת ירדן; ומכאן נובעים גם מאמצי השמאל הישראלי בגיבוי האיחוד האירופי וזרמים ליברליים בארה"ב, למניעת מיצוי ההזדמנות בידי ישראל.
בתוך כך, נוצרו תנאים לבירור נוקב בממסד הביטחוני הישראלי, על דרכה של מדינת ישראל וחזונה לעתיד, בהיבטי גבולות הביטחון והמורשת לאומית. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט כתב: "מי שטוען שסיפוח בקעת הירדן חיוני לביטחונה של ישראל, חי כנראה את חרדות 67, או שהוא מנסה למכור לנו סיפור כוזב על סכנה שאינה קיימת" (מעריב, 26.6.20).
[בתמונה: אהוד אולמרט. התמונה היא נחלת הכלל]
די במבט חטוף על השינויים שהתחוללו בעולם המלחמה - במיוחד במזרח התיכון - על מנת להעמידו על טעותו. לקחי ההתנתקות מרצועת עזה מלמדים עד כמה גדול איום הברחת הנשק, באופן המשנה לרעה את המאזן האסטרטגי האזורי. גם מרחב חצי האי סיני, כמרחב בידוד הנתון בידי מצרים, לא הצליח למנוע את מגמת ההתחמשות בעזה.
למרבית הפליאה - חברי תנועת "מפקדים לביטחון ישראל", במסמכיהם הכתובים, קרובים לעמדת אהוד אולמרט. כמודגש באתר שלהם: "גבולה המזרחי של ישראל בהסדר קבע עתידי, יהיה מבוסס על קווי 1967, עם התאמות הנדרשות מטעמים ביטחוניים ודמוגרפיים... לישראל אין תביעות ריבוניות בשטחים שממזרח לגדר הביטחון..." במבט לטווח הארוך, שאלת היסוד היא האם וכיצד ניתן יהיה להגן על מדינת ישראל ונכסיה האסטרטגיים ברצועת החוף, בתנאיי נסיגה לקדמת כביש 6?
[בתמונה: במבט לטווח הארוך, שאלת היסוד היא האם וכיצד ניתן יהיה להגן על מדינת ישראל ונכסיה האסטרטגיים ברצועת החוף, בתנאיי נסיגה לקדמת כביש 6?... התמונה היא צילום מסך]
בהטלת שאלה זו לדיון , מייצגי עמדת "המפקדים לביטחון ישראל" נוקטים עמדה מתחמקת. גם האלוף במיל' מתן וילנאי, גם אלוף מיל' גדי שמני אמרו בדיון מולי: "בוודאי שבקעת הירדן היא גבול הביטחון של מדינת ישראל". שניהם התכחשו לשאלה: למה באתר הרשמי, הם מתחייבים בהסדר הקבע לנסיגה לקוי 67; ומשיקולים הסברתיים, מובילה אותם העדפה מודעת לעמימות בסוגיה; או שטמון כאן משהו פנימי לא פתור ביסוד שיטתם.
ההכרעה מונחת על שולחן ראש הממשלה. גם אם ימנע בינתיים מהחלטה, הדיון במלוא משמעויותיו אינו יכול להמתין לעוד חמישים שנות התחמקות. הסטטוס קוו כפי שהוכר עד כה חדל להיות אפשרות מעשית. גם אם לפי שעה, החלת הריבונות, תסתיים בצעד חלקי וסמלי, די במאבק שכבר התרחש בזירה הפנימית והבינלאומית, כדי להציב את מדינת ישראל למול התהוותה של מערכת חדשה.
[לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן]
