פרשת ויקרא, המתחילה לעסוק בעייני הקרבת הקורבנות קובעת כי יש להביא כל קורבן יחד עם מלח. מכן שהוספת המלח היא מאבני הייסוד של הפולחן, ונהגה בכל הקורבנות, אפילו בקטורת שהייתה עשויה מצמחי בושם. השימוש במלח בקורבנות השונים הוא מובן מאליו, ואין המקרא טורח לאזכר זאת מחדש בכל סוג של קורבן שנמנה בספר ויקרא.

בפרשות השבוע ויקהל פקודי, העוסקות בבניית המשכן, נאמר כי לאחר סיום בנייתו, ה' ירד ושכן בתוכו. האם הדבר יתכן? כאשר אנו מעיינים בספרות חז"ל, אנו מוצאים שלא רק שדבר זה אפשרי אלה הכרחי למציאות ה' בעולם בכלל. השראת השכינה במשכן ואחר כך במקדש, לא בא לפתור בספרות חז"ל את השאלה בטיבה של מהות האלוהית, אלא לתת ביטוי להרגשת נוכחותו בעולם וקרבתו אל האדם, מבלי לאבד את תחושת המרחק בין האדם לבוראו.

לדעתם של הנביאים גמול אישי וגמול לדורות משמשים את ה' במקביל, לשון אחר – שתי התפיסות מסתברות על פי מידת הדין האלוהית, והן נבדלות רק במושאיהן – כלומר בני האדם שעליהם להיענש בידי שמיים.

תחילת פרשת כִּי תִשָּׂא היא המשך ההוראות לקראת בניית המשכן, אך לאחר מכן התעוררה פרשיה חמורה של "עגל הזהב"; בעקבותיה, שבירת הלוחות ופיסול לוחות חדשים.

אברהם בורג במאמר ב'הארץ' מה- 1 במרץ 2023, קורא לניצחון ממלכת ישראל החדשה, על ממלכת יהודה. הוא ממשיל את 'ישראל הראשונה' לממלכת ישראל הקדומה (להבדיל ממלכת יהודה), ומציע לנו להתחבר לאתוס חדש, אבל עתיק ימים, שישמש לנו מכנה משותף פנימי, איזורי ועולמי... כדאי לנו?

אינני רואה ב"מגילת אסתר" קרן אור והצלה. אני רואה בה דיכוי הרגש הלאומי ובגידה ברעיון שיבת ישראל לארצו. יהיו כאלה שיראו במלים אלה שלי כפירה בכח האמונה ובחסדי האל. אך עלינו לקרא במגילה וללמוד ממנה שהרצון מקדמת דנא להשמיד ולאבד את עמנו, התגלה בצורה חמורה כבר בתקופת מלכותו של אחשוורוש ומאז לא נעלם ואף חזר בכל שנות ההיסטוריה ולשיאו הגיע בגרמניה ובארצות אירופה כהעתק מדויק של גזרות אחשורוש בעצתו של המן.

בסופה של פרשת תְּצַוֶּה , לאחר חמישה פרקים מלאים וגדושים שמתארים את עשיית המשכן וכליו, כולל בגדי הכונה, בא הציווי על עשיית מזבח הקטורת שהיה מצופה זהב. למרות המיקום הזה בסדר הפסוקים, ברור שעבודת הקטורת הינה ריטואל דתי רב חשיבות...

מאחר שפרשת תְּצַוֶּה מייחדת ומפארת את מעמדם של הכוהנים, שמו של משה אינו מוזכר בה כדי לא להמעיט מכבודו של אהרן. בכך ניתנת תודה לאהרן הכהן והוקרה על פעילותו הרבה! 

בני ישראל אינם ערב רב. הם עם השב לאדמתו. הם בניו של עם הנושאים באופן מסודר ומאורגן את כלל רכושו, החומרי והרוחני, במהלך נדודיהם במדבר ועלייתם חזרה לארצם. פרופ' דוד א' פרנקל על פרשת תְּרוּמָה