פרשת כי תצא עוסקת בין שאר נושאיה באיסור כלאיים. המקרא לא מפרט את הטעם של איסור כלאיים, אבל הוא בא ככול הנראה מתוך חשש לפגיעה בסדרי הטבע, כפי שנקבעו במעשה בראשית. הצירוף של שני מינים, מן הצומח או מין החי, נחשב כמעשה בלתי טבעי, ולכן ככול הנראה נאסר. אשר על כן, איסור כלאיים נכתב במקרא בסמוך לאיסורים מוסריים שנועדו לשמור על קדושתו ומוסריותו של עם ישראל.
פרשת שופטים - שבעיקרה עוסקת במוסדות השלטון ובחוקים שעניינם בעיקר המשטר - מביאה גם מחוללי כאוס לסדר קונסטיטוציוני זה, שאחד מהם הוא השוחד. אמנם במקרא המנעד בו השוחד קיים הינו רחב יותר מאשר בימינו אנו, בו השוחד מוגבל בעיקר למעשי שחיתות, והוא שייך גם לתחום היחסים הבין לאומיים, שיחוד שליטים למטרות מדיניות, כמו גם כמתן לעריץ שיפסיק את מעשיו הרעים וכדומה.
פרק י"ד בפרשת ראה, מביא את רשימת בעלי החיים הטהורים והטמאים, שמותרים/אסורים באכילה. אחד מהעופות הטמאים המוזכר ברשימה, היא הדוכיפת, שזיהויה עבר גלגולים שונים. לציפור זו נקשרו אגדות לרוב, בגין התנהגותה המוזרה, והיא מוזכרת במדרש, בקוראן וגם בספרות העברית של העת החדשה.
בפרשה זו עולה השאלה התיאולוגית המתבקשת, את מי ה' מנסה? מי קהל היעד של ניסיונות אלה? לכאורה התשובה פשוטה, היות וניסיון צריך לחול על כלל העם. ברם חז"ל במדרש בראשית רבה, נוטים לחשוב שהאל מנסה רק את אלה שיכולים לעמוד בניסיונותיו. דעה זו הופרכה אין ספור פעמים במהלך ההיסטוריה היהודית...
פרשת וָאֶתְחַנַן כוללת בתוכה ארבעה נושאים עיקריים: הודעת משה על העונש שנגזר עליו; הבהרה של עשרת הדיברות; חובת העברת המסורת לדורות הבאים, ואזהרה מפני נישואי תערובת.
רבי סעדיה גאון (רס"ג) מביא חמש אפשרויות של תשובה, מהנכון ביותר מההיבט של גיל ביצוע העבירה והמקום שבו נעשתה, עד התשובה הבאה ביום המיתה עצמו. בכול השלבים הללו האדם שחוזר נקרא בעל תשובה, אולם ברור שהתשובה הנזכרת ראשונה היא התשובה הנכונה והראויה ביותר.
שתי סוגיות עיקריות בפרשת דְּבָרִים: סקירת המסע מיציאת מצרים עד לכניסה לארץ; והחובה לשפוט. ספר דברים הוא האחרון בחומשי התורה. בחומש זה ארבעה סוגים של נאומים: א) דברי תוכחה של משה, ב) נאומים על חוקים ומשפטים שניתנו לעם ישראל מצאתו ממצרים עד שהגיע לשערי הארץ, ג) נאומים על התנהגות חברתית. מוסר ואזהרות ולסיום ד) – נאומו האחרון של משה לפני מותו.
הפתיח של ספר דברים עוסק בשלושת הפרקים הראשונים שלו במסעם של בני ישראל מקדש ברנע לערבות מואב. אין המדובר בתיאור יחידאי במקרא, והוא נזכר גם בספר במדבר ובספר שופטים. למרות שיש קווי דמיון בסיסיים בין מקורות אלו, הרי יש בהם הבדלים באזכור מקומות גיאוגרפיים, בהיבט הספרותי והסגנוני, ובעיקר בהיבט התיאולוגי.
בפרק קכ"ח מובטחת הדרת הנשים לעד, בדרך של ראיית הטוב בבנים ובבני בנים. בפעם הבאה שאמצא במקום בו יפצחו בשיר ובריקוד לצלילי הפסוקים האלה, אני אפרוש הצידה ואבקש שיבוא יום ומזמורים כאלה לא יושמעו בעולמנו...
