מורכבות בביטחון לאומי

בישראל ראשי ממשלה רחוקים מלהיות "פרח מוגן". ניסיון עשרים השנים האחרונות מלמד שחקירת ראש ממשלה מכהן הפכה לדפוס של קבע במדינת ישראל (רבין, נתניהו, שרון, ברק, אולמרט ונתניהו; החקירה הובילה לסיום הכהונה של שניים מהם, רבין ואולמרט; ועוד היד נטויה…). מה כל זה מלמד אותנו?

במשפט קצר ובמילים ברורות, העביר רב אלוף גדי איזנקוט מסר מכונן לצה"ל ולחברה הישראלית: חייל בצה"ל הוא קודם כל חייל ולא ה'ילד' של כולנו. רצוי לברך על דבריו, שיחקקו בדברי ימי צה"ל לדורות, בצדם של נאומים קנוניים כהספד הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנח"ל עוז. זוהי הזדמנות לברור חברתי עמוק חוצה מגזרים על גישתנו כהורים לדור הצעיר, גם לאחר תום השרות הצבאי. עד מתי נמשיך לראות בהם "ילדינו"?

מלכות בית שני היא המודל המודל שלאורו עלינו לבחון את מדינת ישראל של היום, כחמישים שנה לאחר הקמתה… מנהיגינו שלנו היום אינם גרועים ממלכי בית חשמונאי, ומדינתנו אינה גרועה ממדינתם. להפך: מבחינה מוסרית, ההנהגה שלנו, וגם החברה שלנו, עולות בהרבה על אלו שלהם…

גם אם תכנית אובמה תעבוד היטב: עקרונות נאום שר החוץ קרי יגובשו להצעת החלטה בועידת השלום הצרפתית – שמתכנסת ב- 15 לינואר 2017, ותקבלנה גושפנקה חוקית בהחלטה מחייבת של מועצת הביטחון, שתתכנס ב- 18 לחודש זה, סביר להניח, שרמת המוטיבציה של הממשל החדש לא לסבול יריקה בפרצופו תהיה כה גבוהה, עד כי ישראל עשויה להרוויח מצעדי הנגד שלו הרבה יותר משהפסידה מהוועידה ומשתי החלטות מועצת הביטחון.

למרות שכולנו גדלנו על דמותו של יהודה המקבי כמנהיג המרד החשמונאי הרי שהדמות המרכזית האמיתית שייכת דווקא לאחיו הצעיר יונתן. חנוכת המקדש האמתית – שהחזיקה מעמד "יתר על מאתיים שנה" – היא חנוכת המקדש של יונתן ולא של יהודה. יתכן שדמותו של יהודה התקבעה כדמות המרכזית של חג החנוכה בעקבות התפיסה הציונית של שלהי המאה התשע-עשרה. היותו של יהודה לוחם אמיץ שנטל את גורלו בידיו, הייתה הדמות שרבים מראשוני הציונות חיפשו…

הנה לכם תרגיל מחשבתי על 'רעיון מחולל' שיכול לסדר מחדש את הכלים על לוח השחמט. את הרעיון הזה יכול בנימין נתניהו לממש, על מנת לסכל את ההחלטות העתידיות של ועידת השלום הצרפתית – שמתכנסת ב- 15 לינואר 2017, ואת הגיבוי שתקבלנה בהחלטה מחייבת של מועצת הביטחון, שתתכנס אחריה… האם לסיפור שלפניכם יש היתכנות ריאלית במציאות המטורפת שלנו? בניתוח המציאות – שתשתרר באזור אחרי החלטות 'וועידת השלום' ומועצת הביטחון – זה יכול בהחלט להיות סוג של נטילת סיכון סביר…

אובאמה איננו יכול פוליטית לפגוע במערכת הקשרים בין ארה"ב לישראל, כיוון שהקונגרס יסכל כל החלטה כזו. על כן, מגרש המשחקים הנוח מבחינתו הוא המגרש הבינלאומי. וועידת השלום הצרפתית – שמתכנסת ב- 15 לינואר 2017 בהשתתפות מזכיר המדינה האמריקאי – איננה מתכנסת רק להצהיר הצהרות לתקשורת; ומן הסתם, הצהרות הוועידה תגובינה בהחלטה מחייבת של מועצת הביטחון, שתתכנס ב 18 לינואר, לבקשת אחת המדינות החברות…

ההצבעה על ההתנחלויות בעצרת האו"ם מילאו את הרשתות החברתיות בפוסטים רגשניים, מימין ומשמאל: הימין מלין על האנטישמיות של אובאמה וחוזר לכנותו "אוסאמה". השמאל טוען לנקמה בראש ממשלת ישראל. אבל האמת היא שאובמה כמו אובמה, מקדם את המדיניות בה הוא מאמין ולא עוסק בענייני נקמה. אובאמה התנהל גם הפעם כמו שהתנהל לאורך שמונה שנות כהונתו: בהעדר יכולת פנים אמריקאית לקדם את עניניו – השתמש בקהילה הבינלאומית על מנת לקדם את מטרותיו הפוליטיות.

הנוצרים במזרח התיכון, שהיו חלק מהמרקם החברתי והתרבותי של האזור במשך מאות שנים, מתמודדים בעשורים האחרונים עם אתגרים קשים שמסכנים את קיומם ההיסטורי. חלקם היגרו, חלק גדול אחר עבר רצח שיטתי וטרנספר. עוד מספר עשורים ישארו נוצרים במזרח התיכון רק בישראל. מאמר זה מוקדש לטרגדיה של הנוצרים במזרח התיכון: להיסטוריה שלהם, להתנגדות החברתית והפוליטית שהם חווים, ולתופעת הטרנספר שנוגעת לגירוש מכוון של הקהילות הנוצריות מהאזור.