גרשון הכהן

הצהרת טראמפ צריכה להיבחן להבנתי, מנקודת מבט החורגת הרחק מעבר לשאלה, מה קיבלנו ומה נידרש לתת. הפרשנויות הרווחות לכודות בתפיסה רציונלית מערבית, על אופיו והגיונו של תהליך אסטרטגי. אלא, שהמפתח להבנת הגיונו של טראמפ מצוי במודל תכנון אסטרטגי אחר, קרוב במידה רבה לאורח החשיבה הרוסי…

נתוני בדיקת המוטיבציה של צעירים להתגייס לשירות קרבי בצה"ל מלמדים על ירידה קלה אך עקבית, הנמשכת לאורך זמן. מה ניתן ללמוד מזה?

בעימות שגרתי בנבי סאלח, קצין צה"ל צולם סופג סטירת לחי מנערה פלסטינית. בלילה הנערה נעצרה בביתה. בכך האירוע היה יכול להסתיים. לא הנערה ולא המצלמה עשו את האירוע למוקד דיון תקשורתי, אלא אנחנו בחרדותינו, באי יכולתנו להכיל את האירוע כעוד מאותו דבר מוכר, כמו עוד עץ שנפל ביער בסיביר…

בסיום ברכת כוהנים, מהדהדת תמצית הברכה: "יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום". בני אדם יודעים להבחין באדם הזוכה להארת פני שכינה, האור ניכר בכל התנהלותו. כאן לפי דברי איוב, טמון כל ההבדל בין האיש המצליח, לבין האיש המתהלך בהעדר הארה, וכושל מדחי אל דחי. בתיאור זה, בני האדם בזיקתם לאור העליון – כמו הירח בזיקתו לשמש – הם רק שיקוף של אור רב עוצמה: לא הם מחוללים אותו ולא בידיהם השליטה בקיומו…

נוכחותם של חובשי כיפה בצה"ל בשורות הלוחמים ובשדרת הפיקוד, אכן הפכה בעשורים האחרונים לתופעה בולטת ובעלת השפעה ניכרת על האווירה ביחידות. אולם, לא התנגדות לעצם נוכחותן הגוברת של הכיפות מניעה את המאבק בתופעת ההדתה, כמו החשש מאבדן אופיו של הצבא כמרחב ציבורי ממלכתי…

כנגד אויב נחוש ומאורגן, גם היעיל שבצבאות אינו מסוגל להעניק לאורך זמן הגנה הרמטית. גדרות וחומות – על אף נוכחותן המרשימה במרחב – מספקות מענה טכני, הניתן תמיד למעקף על ידי אויב, הממוקד במאמציו להתגברות על מכשולי הגבול. גם תעלת סואץ לא העניקה לצה"ל מכשול בלתי עביר…

התלבטויות הנשיא טראמפ  בסוגיית ירושלים, והחלטתו, התרחשו השבוע על רקע מגמתו הכוללת של הבית הלבן לגיבוש הצעת שלום מקיפה. הלחצים והאיומים שעלו השבוע ממנהיגי העולם הערבי, כמו גם ממדינות האיחוד האירופי, צריכים לעורר תמיהה על הנחות היסוד המנחות את הנשיא, להשגת מה שכינה ה"עסקה הכוללת". כבר בכניסתו לתפקידו לפני כשנה, הכריז הנשיא טראמפ כי  כאיש עסקים מנוסה, יוביל  לעסקה מועילה לשני הצדדים…

חלפו מאה שנה מאז הצהרת בלפור, והעם היהודי במקום אחר: מצד אחד, בארץ ישראל מתבססת זהות יהודית אתנית מחוברת למקום, שממש אינו עוד רק ״עיר מקלט״. מצד שני, יהדות ארצות הברית מתמודדת באתגרי זהות, שלא נודעו עד כה; ובריבוי הולך וגדל של נישואי תערובת. הגדרת הקהילה זקוקה למסד מחבר, מעבר לזהות האתנית. הסיפור הישן – שחיבר במשך מאות שנים בין התפוצות היהודיות בגולה – מיצה את כוחו. זו הצומת, שבה נדרשת ונוצרת מנהיגות חדשה, שמולידה סיפור מסגרת חדש ורלוונטי. האם יש ביהדות ארץ ישראל פוטנציאל מנהיגותי בשיעור הקומה המתאים לאתגר זה?

לנוכח התבוננותנו בהתהלכותו של אברהם, בהכרת חובתו לפעולה בארץ, ההתנגדות החרדית לציונות מעוררת תמיהה. ראוי לבחון, עד כמה ההתנגדות רבת השנים, במיוחד במגמה הליטאית, סובלת מסירוב מתמשך לחיבור, בין הכרת חובתם לאלוהי השמים לבין הכרת חובתם לאלוהי הארץ…

שורש התודעה שמכוננת את היגיון המאבק של המאמינים, בני דת האסלאם, מגולם במושג "אל מוּקאוומה" (مقاومة), המתורגם בעברית בטעות ל'התנגדות'. הוא משלב בתוכו שישה מרכיבים: (1) הניסיון המתמיד ליצירת התהוות חדשה, בדרך להשגת המטרה האסטרטגית; (2) המוכנות למאבק אינסופי עד להשגת המטרה; (3) במאבק הזה, כל האמצעים כשרים; (4) חובת ההשתדלות המתמדת, למען קידום חזון דתי נצחי; (5) גמישות ואורך רוח, בהתמודדות עם קשיים; ו- (6) הנכונות לסבול הרבה במעלה הדרך.