האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
אינני איש הציונות הדתית ואני מודה שקשה לי להבין רבים מהלכי הרוח המפכים בתוכה. אבל, האניגמה הגדולה ביותר, לטעמי, היא היחס של אנשי הציונות הדתית לאלוף במיל' גרשון הכהן…
במאבק על הסיפור – המסביר לציבור את הגיון התפתחות האיום מעזה מאז ההתנתקות – טמונה הצלת מדינת ישראל מפני פוטנציאל הסיכון החבוי ב"פתרון" שתי המדינות…
לזיכרון חורבן בית המקדש בתשעה באב, הצטרף זיכרון עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. למבקשים להמשיך במעשה העקירה לעוד עשרות יישובים ביהודה ושומרון, מה שעלול לחולל עקירת כמאה חמישים אלף מתיישבים, חייבים להדגיש כי השתנו הנסיבות במלוא הממדים. לא עוד! לעומתם, המבקשים למנוע עקירה נוספת, חייבים בשינוי תפיסתי: לחלץ את ההתיישבות ביהודה ושומרון מתיוג מגזרי דתי לאומי, ולעשות אותה לבשורת הזדמנות למיליוני ישראלים.
בפריזמה שלי, גם הנאורות כגישה וכתפיסה מגלה התנהלות קנאית כאחת הדתות אלא שהיא עושה זאת במסווה של ״אמת מדעית״ ותבונה צרופה…
ההתרחשויות בחודשים האחרונים בסוגיית הבחירות מלמדת על סערה קרבה, ואני מודאג מאוד. זוהי בעיני שעת חירום לציונות הדתית ולעם ישראל. המגמות המתהוות – המובלות בעיקר על ידי אהוד ברק ואביגדור ליברמן – מסמנות את הציונות הדתית כ'אחר' שיש לגלגל אותו לתהום…
שוחרי ההפרדות – ובמיוחד אהוד ברק – מנסים להבהיל אותנו, ומאיצים בנו להיפרד; כי אם לא נמהר להיפרד, המציאות שתתהווה תוביל, או לאבדן המדינה היהודית כי יהיה רוב ערבי; או למדינה לא דמוקרטית שתתכנס לאפרטהייד. זו הצגה דיכוטומית קלאסית שמציגה מציאות מורכבת באופן מקובע על שתי דרכים בלבד: ״או – או״…
כאחד הנביאים, בטקס באוניברסיטה העברית, מיצה הסופר מאיר שלו את ההזדמנות לנאום תוכחה על מצבה של ירושלים: "עיר שמחלקת תוארי קדושים לשם כבוד, סיקריקים לשם כבוד, מהרסים ומחריבים לשם כבוד… עיר של עמודי האש והענן, של התשוקה למנהיגים מחוללי נסים"… מן המקום בו עמד מאיר שלו בנאומו, באורח בו בחר לפרש את ציווי הבחירה בחיים, ספק אם היה קם המפעל הציוני!
זוכרים את היישוב שביקש בנימין נתניהו להקים על שם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לאות תודה על ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל ברמת הגולן? סביר להניח שטראמפ לא יזכה לראות את היישוב הזה עומד על תילו, גם אם ייבחר לכהונה שנייה… ברוכים הבאים לתמ"א 35, הספר הלבן של ההתישבות היהודית בישראל!
סיפור העזיבה של משפחות לפורטוגל לצורך הקמת חוות, הוא סיפור הנוקשות והטיפשות של פקידים בישראל, שמקדשים את הפרוצדורה על חשבון המהות…
הטרגדיה שעברה נעמי עם מות ילדיה ובעלה בהגירתם למואב, מלמדת כי אין ליהודי עתיד של חיים בגולה, אך גם בארץ אין לו אפשרות לחיים ילידיים של חיבור לאדמה ככה סתם כי כאן נולד. הוא זקוק לתורה. בלעדיה הוא נתלש מאדמתו; והוא זקוק למצטרפים חדשים, כמו רות, שיחדשו מידי דור את הציווי ״לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך״…
