כמה טוב שיש את מי להאשים… הציונות הדתית נגד האלוף גרשון הכהן

[בתמונה: הסירו את ראשו מעליו... יצירת גיפי שנערכה על ידי ayekabiznik באתר GIPHY, על בסיס סרט האנימציה ההמוחשבת: עליסה בארץ הפלאות (Alice In Wonderland); הסופרת: לינדה וולוורטון. הבמאי: טים ברטון. הפקה‏: ‏ריצ'רד די. זאנוק; ג'ו רות; סוזן טוד; ג'ניפר טוד. אנו מאמינים שאנו עושים ביצירה שימוש הוגן]

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

אינני איש הציונות הדתית ואני מודה שקשה לי להבין רבים מהלכי הרוח המפכים בתוכה. אבל, האניגמה הגדולה ביותר, לטעמי, היא היחס של אנשי הציונות הדתית לאלוף במיל' גרשון הכהן.

הכהן הוא לטעמי גיבור לאומי, שמעולם לא קיבל את התודה הראויה לו. באותם ימים קשים של קיץ 2015 הוא יכול היה לברוח מהתפקיד שהועיד לו הגורל; ולהפוך לגיבור המגזר הדתי לאומי; שמאשים אותו היום שלקח על עצמו את התפקיד למטרות יחצנות וקידום אישי...

אבל מנהיגים אמתיים לא בורחים מאתגרים לאומיים בגלל מחיר אישי: למרות שהבין היטב את המחיר שישלם - הוא בחר לעמוד, כמעט לבדו, בינינו לבין מלחמת אזרחים, שפיכות דמים נוראה וקרע שלא היה מתאחה לעולם; והצליח - נגד כל הסיכויים - במשימה בלתי אפשרית.

כיום, הכהן הוא לטעמי, הדובר הרהוט והמקצועי ביותר של מפעל ההתיישבות. כמה בציונות הדתית משקיעים מאמץ שיטתי, כמוהו, בעיצוב מקומה של ההתנתקות בלב הסיפור הישראלי? כמה מהם מצליחים לעמוד כנגד קבוצה שלמה של "מומחי ביטחון" המטיפים לחלוקת יהודה ושומרון לשתי מדינות, ולחזרת ישראל לגבולות, שבעידן המלחמה המודרנית, אינם ברי הגנה?

אבל במקום שבציונות הדתית יטפחו אותו, הם מנאצים אותו. עבור האליטה הזו של ישראל, הוא בוגד, "מפקד הגירוש בגוש קטיף", ש"עכשיו הוא מנסה להלבין את חטאיו" (יחזקאלי, 2019).

[לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן] [למאמר: 'ה’רומן’ של גרשון הכהן עם שמעון ריקלין', לחצו כאן]

מנהיגים אמתיים לא בורחים מאתגרים

הכהן מצא את עצמו בקיץ 2005 במצב של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מייצרי". צה"ל נזקק לשתי מפקדות האוגדות הסדירות לצורך ביצוע ההתנתקות. גרשון הכהן היה מפקדה של אחת מהם. ברגע אחד הוטל האיש הזה - שלכל מי שמכיר אותו אין מחלוקת באשר לעוצמת האמונה והלהט המפכים בו - לתוך הקלחת הלוהטת ביותר הבוערת בציבוריות הישראלית, אולי מאז הפצצת אלטלנה.

[בתמונה: הקלחת הלוהטת ביותר בציבוריות הישראלית, אולי מאז הפצצת האלטלנה. בצילום - האלטלנה אחרי הפגיעה. התמונה באדיבות מרכז מורשת מנחם בגין]

רבים הפצירו בו שיניח את מדיו, נשקו ותעודת המינוי שלו וילך במחאה הביתה. אם כך היה הכהן בוחר בדרך הקלה הזו ועושה כן, הוא היה הופך למנהיג הציונות הדתית; אבל היה מכתים דורות של קצינים מהציונות הדתית אחריו, שהיו נחשדים לעד בנאמנות כפולה, ויוצר כיפת זכוכית ששנים לא היו יכולים לשבור אותה בדרך לתפקידים הבכירים באמת בצה"ל.

יתרה מכך. לא יהיה מוגזם לקבוע, שבין כל מתכנני ההתנתקות, הוא היחידי שהכיר והבין את האנשים שאותם אולץ לפנות. בלעדיו, הגלישה במדרון הייתה כמעט וודאית!

מנהיג איננו בורח מאתגרים קשים. מרגע שהבין שזה ייעודו, הוא פעל בתבונה - שכל כך הרבה גנרלים חסרים היום - להשיג שתי מטרות עיקריות:

  1. למנוע פצע בלתי ניתן לאיחוי בציבוריות הישראלית;
  2. לביים את המצג הזה באופן שלא ישכח לעולם, כהכנה לדרישות עתידיות שתבואנה לנסיגות חדשות. הוא עיצב אותו כטרגדיה לאומית יהודית, שהחיילים יעברו ויחוו יחד עם המפונים. לצורך כך, בשבועות שקדמו לפינוי, הורה הכהן לחייליו ולקציניו להסתובב בתוך היישובים ולהתחכך עם התושבים, כבעתות שגרה. במקום להתייחס ליישובים כאל אזורים עוינים, ניתנה לחיילים ההזדמנות לראות כי המתיישבים הינם ישראלים רגילים כמוהם. כאשר הגיע מועד הפינוי, מרבית החיילים לא חשו ניכור כלפי האזרחים. במסכי הטלוויזיה בתודעה הלאומית נצרבו חיילים ומתיישבים מתפללים בצוותא ומתאבלים יחד בבית הכנסת של נווה דקלים; נצרב מח"ט גולני מתחבק ובוכה עם בני הנוער בגני טל (גליק, 2015).

[למאמר: 'מדגלאס מקארתור ועד גרשון הכהן – המצביא כבמאי של ההיסטוריה', לחצו כאן]

אני זוכר אותו אומר אז: "בעלייה השנייה, על כל אחד שנטע עץ, שניים כתבו שיר, אחד כתב מאמר ומישהו נסע לאירופה לאמריקה לספר את הסיפור. מראשית התהליך הבנתי שאם אהיה שם תהיה לי נקודת יתרון ביכולת לספר את הסיפור. מישהו אחר היה מספר סיפור אחר..." הוא צודק!

[בתמונה: בעלייה השניה, על כל אחד שנטע עץ, שניים כתבו שיר, אחד כתב מאמר ומישהו נסע לאירופה לאמריקה לספר את הסיפור. חלוצי העלייה השנייה במגדל ב-1912. התמונה  הועלתה לויקיפדיה על ידי יעקב בן דב, והיא נחלת הכלל]

הייתה זו דווקא קרולין גליק בשר בשרו של הימין הישראלי - שקבעה כי בזכות גרשון הכהן, מקום שהפינוי יהרוס את החיבור של הציונות הדתית ליתר האזרחים ולמדינה, הוא רק חיזק אותו... (גליק, 2015).

[לכתבה המלאה של קרוליין גליק, לחצו כאן]

לגרשון הכהן אף פעם לא היו אשליות באשר לאופן שבו יתפסו הדברים במגזר שלו. הוא יודע שהם לא קולטים, שמי ששולט במרחב התרבותי שולט במרחב הפיזי, ולכן לא היה להם סיכוי בהתנתקות; ושגם היום המתנחלים הם מגזר מבודד, ומוקע על ידי הרוב החילוני.

והוא מרבה לכתוב על מה שהוא מכנה "הציונות הדתית בכבלי הבידוד המגזרי": "מגמות עומק - המכוננות מורשתית את דרכה וזהותה של הציונות הדתית - ", כותב הכהן, חוסמות אותה מן היכולת לעצב מחדש את זהותה באופן שירחיב את גבולותיה, ומונעות בכך את התהוותה של קבוצת רוב מאוחדת על בסיס ברית זיקות דתיים ומסורתיים..." (הכהן, 2019).

כתב, וידע מה הוא כותב!

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

מקורות

2 thoughts on “כמה טוב שיש את מי להאשים… הציונות הדתית נגד האלוף גרשון הכהן

  1. Pingback: ההתנתקות והשלכותיה באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. יישר כחך. היטבת לנתח ולנסח. מצער שלמרות בהירות הדברים. למרות שהציונות חייבת לגרשון כל כך הרבה, דווקא האנשים שבלב הציונות היום, אינם מסוגלים לחשיבה מורכבת ולראיה בפרספקטיבה רחבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.