אלעד רזניק: קונים את גרינלנד?

[בתמונה: מפת החוג הארקטי. התמונה היא נחלת הכלל]

במהלך השבוע האחרון, נפוצו חדשות על רצונו של הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, לקנות את גרינלנד מדנמרק. קהל המגיבים והפרשנים התייחס לחדשות כמו שהוא מתייחס לשאר דבריו של טראמפ דרך הפריזמה הרגשית. ברשותכם אנסה להרחיב…

המירוץ לעבר החוג הארקטי

החוג הארקטי נמצא בקרוב לקו הרוחב 66.5 צפון, ועובר דרך האוקיאנוס הארקטי, סקנדינביה, גרינלנד וצפון אמריקה. האזור עשיר במשאבי טבע וגובל בנורווגיה, בשוודיה, בפינלנד, ברוסיה, בארצות הברית, בקנדה בדנמרק (באמצעות גרילנלד) ובאיסלנד.

המדינות הנ"ל נחשבות למדינות הארקטיות; והגבול ביניהן נתון במחלוקת. החוג הארקטי לא יהיה נקודת הציר הגיאו-פוליטית החדשה של המאה העשרים ואחת; אבל, הוא עלול להיות גורם מכריע בשמירה או בהעברה על שיווי המשקל העולמי.

[בתמונה: גרינלנד. החוג הארקטי לא יהיה נקודת הציר הגיאו-פוליטית החדשה של המאה העשרים ואחת; אבל, הוא עלול להיות גורם מכריע בשמירה או בהעברה על שיווי המשקל העולמי. תמונה חופשית – CC0 Creative Commons – שעוצבה והועלתה על ידי Barni1 לאתר Pixabay]

המירוץ לעבר הקוטב הצפוני, ייתן את הטון בהתפתחות היחסים בין השחקנים השונים במאה העשרים ואחת, הכוללים: מדינות, שחקנים פרטיים וארגונים חוץ ממשלתיים. שינויי האקלים המתהווים, צפויים להוות נדבך חשוב בתמונת יחסי הכוחות העולמית; אך עתידו של האזור הארקטי לא ייקבע רק בעקבות אותם שינויי אקלים צפויים. אסטרטגיה מדינתית ורכיבים כלכליים אינם תלויים בהכרח באותם שינויים צפויים.

אי וודאות גאו-אסטרטגית באזור הארקטי דוחפת את השחקנים המדינתיים לכיוון של מדינות יזומה, על מנת לצמצם את חוסר הוודאות הזה. יחד עם זאת, הפוטנציאל לאסקלציה עקב תאונות בין השחקנים השונים; או פרשנות שגויה של עמדותיהם, לא תורם להגדלת מרווחי היציבות בחוג הארקטי בפרט, ובין המעצמות בכלל.

התפקיד – ההולך וגובר – של המעצמות האסיאתיות, מהווה גם הוא מרכיב בהסלמה האסטרטגית, הנסובה סביב החוג הארקטי. סין קוריאה ויפן עלולות להעביר את המתחים – הקיימים ממילא באזורם – גם לאזור גאוגרפי זה.

'ציר הנוחות' הקיים בין רוסיה לסין (מורכב לכשעצמו), יושפע מהותית מהמתרחש באזור הארקטי. מוסקבה – שגם כך חוששת מדחיקת מעמדה הבינלאומי – רואה בהשתלטות על החוג הארקטי הזדמנות לשדרוג מעמדה הבינלאומי; גם אם שאיפות אלו מנותקות במקצת מיכולותיה הצבאיות הכלכליות והדיפלומטיות. באמצעות המירוץ לעבר החוג הארקטי, מקווה מוסקבה לחזק את מעמדה הבינלאומי, ולקבע את מעמדה כמעצמה, שיש להתחשב בה בזכות ולא בחסד ימי עבר.

האוקיאנוס הארקטי שימש בעבר כרצועת ביטחון בעבור רוסיה; הגביל את תנועת יריבותיה באזור; ושימש כנתיב תחבורה מאובטח למוסקבה. השינויים האקלימיים באזור החוג הארקטי – שפותחים את האזור לתנועת יריבותיה של מוסקבה – יאלצו אותה להשקיע השקעה מסיבית בכוחות הצי שלה; ויאלצו אותה להקצות משאבים להגנה על קו גבול חדש.

[בתמונה: נושאת המטוסים הרוסית, אדמירל קוזנייצוב. השינויים האקלימיים באזור החוג הארקטי – שפותחים את האזור לתנועת יריבותיה של מוסקבה – יאלצו אותה להשקיע השקעה מסיבית בכוחות הצי שלה; ויאלצו אותה להקצות משאבים להגנה על קו גבול חדש. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Mil.ru. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 4.0]

השינויים האקלימיים בחוג הארקטי שינו את ההסתכלות האסטרטגית של מוסקבה (חלק ממסמך האסטרטגיה הרוסי). מוסקבה מסתכלת על החוג הארקטי בהיבטים ארוכי הטווח; ומקווה שדרך ההשתלטות על האזור, היא תוכל לשדרג את מעמדה הטכנולוגי. הקרמלין רואה בסטטוס קוו של 20 השנה האחרונות חיסרון. לכן – באופן חריג למסורת הראיקציונרית של מדיניות החוץ הרוסית -מוסקבה נוקטת יוזמה פעילה בחוג הארקטי, במטרה לשבור את אותו סטטוס קוו.

רוסיה מקווה למצוא בחוג הארקטי פתרון לבעיותיה הכלכליות. מוסקבה מקווה, שהחדשנות הטכנולוגית הנדרשת לצורך השתלטות על משאבי האזור, תוציא את העגלה הרוסית מהבוץ הכלכלי בו היא תקועה. הבעיה המרכזית העומדת לפני הקרמלין במאה ה- 21 היא גדילת תשומת הייצור מחד גיסא; והירידה החדה ביכולות הטכנולוגיות הרוסיות מאידך גיסא.

המשטר הרוסי נשען על שלוש אבני יסוד:

1. אוטונומיה פיננסית;
2. ביטחון אנרגטי;
3. ויציבות פנים.

לעיתים נדמה שסדרי העדיפויות הרוסים מתנגשים; ויש להם מסגרות זמן שונות, בהתייחס לטווחים בהם עובד הממשל הרוסי.

רוסיה עומדת בפני משבר דמוגרפי חסר תקדים; וצפויה לסבול מחוסר בכוח אדם; ובמיוחד בכוח עבודה משכיל. אך רוסיה מאמינה, שגודל שטחה יכול להבטיח את הישרדותה של המדינה. המאבק על החוג הארקטי הוא מבחינתה של רוסיה צומת דרכים; שתקבע במידה רבה, האם גורלה ייקבע באמצעות הדמוגרפיה או הגאוגרפיה.

דף הטוויטר של Ken Moriyasu: למה טראמפ צריך את גרינלנד?

עבור דונלד טראמפ, רכישת גרינלנד אינה רק עסקה נדל"נית, אלא מהלך גאו-אסטרטגי המגדיר מחדש את הביטחון הלאומי האמריקאי. בראייה זו, גרינלנד היא "תעלת פנמה של הצפון": יחד עם אלסקה, היא מאפשרת לארה"ב להחזיק בשני קצוות המעבר הצפון-מערבי ולהבטיח שליטה בלעדית על נתיבי הסחר העולמיים החדשים שנפתחים עם הפשרת הקטבים.

בדיוק כפי שטראמפ נאבק לצמצום ההשפעה הסינית בתעלת פנמה המקורית, הוא רואה בגרינלנד נכס חיוני לבלימת "דרך המשי הקוטבית" של בייג'ינג ולמניעת כיתור רוסי בצפון האוקיינוס האטלנטי. השילוב בין המיקום הקריטי הזה לבין עתודות המינרלים הנדירים שבאי הופך את גרינלנד למרכיב קריטי בדוקטרינה של עצמאות משאבים ודומיננטיות ימית, המבצרת את מעמדה של ארה"ב כמעצמה היחידה השולטת בשערים הימיים של חצי הכדור המערבי.