[בתמונה: הנפש מקורה ונצחיותה... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי geralt לאתר FIXABAY]

[לקובץ המאמרים על פרשת וילך, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על משנתו של ר' משה נתן בן יהודה, לחצו כאן]

עודכן ב- 8 בספטמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ נאמר למשה מפי ה' כך: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ" [1].

מפסוק זה למד רבן גמליאל, כי מכאן לתחיית המתים מן התורה [2]. על תחיית המתים כמושג תיאולוגי/דתי עסקנו במקום אחר [3], ובדברינו הבאים נעסוק בדבריו של רבי משה נתן אודות מקורה ונצחיותה של הנפש, שני תנאים שבלעדיהם תחיית המתים לא תתקיים.

[לקובץ המאמרים על פרשת וילך, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על משנתו של ר' משה נתן בן יהודה, לחצו כאן]

[בתמונה: הנפש מקורה ונצחיותה... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי geralt לאתר FIXABAY]

הקרבה לזרם הניאו אפלטוני

ההתייחסות של רבי משה נתן [4], בעניין מקורה של הנפש, מקרבת אותו לזרם הניו-אפלטוני. לדעתו, הנפש נאצלת מהעולם העליון אל הגוף החומרי: "...כי אמר (בשיר השירים), האל מאציל הנפש המדברת, כי היא חשוקה והיא חשוקתו..." [5], כלומר- מקור הנפש הוא מהעולם העליון, וזאת בניגוד חריף להגדרה האריסטוטלית, בה הנפש אינה אלא צורת הגוף בלבד [6].

דעה זו של רבי משה נתן, מנוגדת לדעת הרמב"ם (ראו תמונה משמאל) במורה נבוכים: "...והתבונן איך מנו נשמתן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידים להבראות...כי הנשמות הנשארות אחרי המוות אינם הנשמה ההווה באדם כשיתהווה, שזאת ההווה בעת התהוותו היא כוח הכנה לבד, והדבר הנבדל אחרי המוות הוא הדבר המגיע בפועל..." [7].

[תמונת הרמב"ם משמאל היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Guillaume Mangeret לאתר flickr]

לפי דברים אלה, נוטה הרמב"ם לדעת אלכסנדר מאפרודיסיאס [8] (ראו תמונה למטה), הרואה בנפש הכנה לקליטת המושכלות, ובשל כך הוא מגדיר את הנפש ככוח פיזי.

יתרה מזאת. רבי משה נתן הבחין בקשר בין דעת הרמב"ם, לדעתו של אלכסנדר, כפי שעולה מדבריו הבאים: "...רבי משה(=הרמב"ם) סובר בנפש המדברת, כי במה היא אישית, שהיא כוח והכנה לבד, וזאת היא סברתו לפי דעתנו סברה מה המסכימה עם אלכסנדר..."[9].

כאמור, רבי משה נתן אינו מגדיר מהיכן במדויק נאצלת נפש האדם, כלומר- האם היא נאצלת מהנפש הכללית של העולם, שהיא מונח ניאופלטוני מובהק, או היא נאצלת מהאל עצמו.

[בתמונה: אלכסנדר מאפרודיסיאס. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי I, Sailko. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0] 

האצלת הסיבות (עלולים) מהאל

כאשר עוסק רבי משה נתן בנושא האצלת הסיבות (עלולים) מהאל, מתברר כי העלול האחרון, הוא אשר משפיע על העולם השפל: "... מה שיתקרב אליו (אל האל) במדרגה קרובה היותר חזקה שאפשר, והוא העלול (הסיבה) הראשון על צד ההמנות (הספירה) מאיתו יתברך..." [10], דהיינו, העלול הראשון הוא הקרוב ביותר לאל, ולאחריו מתרחשת מערכת ההאצלה, עד ההגעה לעלול האחרון שהוא השכל הפועל, והוא אשר משפיע על העולם השפל, כך שלפי מערכת זו, הנפש נאצלת מהעלול האחרון.

ברם, במקור אחר אומר רבי משה נתן, כי האל בכבודו ובעצמו הוא בורא של נפשות הגלגלים: "...והאל יתברך ברא נפשות הגלגלים..."[11], כך שיתכן שלא בנמצא מערכת של האצלה בכלל.

וכן, במקום אחר, הקשור לעניין הנבואה אומר רבי משה נתן כי הנפש השכלית נאצלת ישירות מהאל, ובגלל זה מעלתה היא למעלה ממעלת המלאכים: "...וזה שהנפש המדברת היא כוח אלוהי נפלא נאצל מהאל יתברך, למה שהיא נפש מדברת והיא נצחית בעתיד כי מאצילה (האל) נצחי, והיא למעלה מהמלאכים זולת מאצילה יתברך..."[12].

למרות המקורות הסותרים, מכריע רבי משה נתן, באופן חלקי בסוגיה האמורה, והוא מאמץ את הגישה הניאופלטונית בעניין האצלתה של הנפש: "...ובכלל הנפש האנושית האלוהית נאצלת ממנו יתברך..."[13], כלומר- הוא דוגל בשיטה הניאופלטונית, האומרת כי הנפש נאצלת מהעולם העליון לעולם החומרי השפל, אולם אין הוא מתייחס ומכריע בשאלה האם הנפש האנושית נאצלת מהנפש הכללית של העולם או מנפש הגלגל.

[בתמונה: הנפש מקורה ונצחיותה...... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 愚木混株CDD20 לאתר Pixabay]

נצחיותה של הנפש

לאחר הדיון על מקורה של הנפש, אומר רבי משה נתן כי עניין נצחיותה של הנפש קשור ברכישת הדעות הפילוסופיות האמיתיות: "... וגם כל עת התעסק האדם בעיון בחכמה העיונית ליקח ממנה הקדמות להוליד בהם דעת אמיתי, והחכמות הם חיים למוצאיהם ובהפסק הדעות ההם האמיתיות, ואשר יאמין הנפסדות ויקיימם בתמורת האמתיות ואז בעת ההיא מת המוליד ההוא באמת ונפשו בכלל, ואם הדעות האמיתיות יאמנו ויקוימו עולמית בקצת אישים, אז הוא חי לעולם ולא ייזכר בו מיתה, כי לא מת בדעותיו האמיתיים..."[14] , דהיינו- הדעות האמיתיות מקנות נצחיות לנפש. עניין זה קשור קשר הדוק לדבקות, מכיוון שבעת הלימוד של הדעות האמיתיות מרוכז האדם בדבקות עם השכל הפועל: "...ואמנם בידיעת השכל הנקנה באמת יגיע לידיעת השכל הפועל, ואמנם כשידע עצמות השכל הפועל מן ההכרח הוא שנפשו תישאר לנצח..."[15].

כדוגמא להישארות הנפש בעטיה של הדבקות, מביא רבי משה נתן את משה רבנו: "...כי למה שלא נפסקה נבואתו, מת על פי השם, והוא כי בעודו (במהלך חייו), דבק בהשגת השכל הפועל, נפרדה נפשו הדברית (מלשון דיבור – חכמה) העליונה ונשארה לבדה עם מאצילה, כי כבר קיבלה (השיגה) הנבדל, ונשאר באותה מדרגה לנצח..."[16].

[בתמונה: משה רבנו כדוגמה להישארות הנפש בעטיה של הדבקות... מקור התמונה: Contributed by Wong Chim Yuen, free bible images]

לאחר הקביעה כי יש לנפש המשכלת חיי נצח, מביא רבי משה נתן מספר דעות בעניין הישארות הנפש, ובסופן הוא מביא את הדעה הנכונה לדעתו.

הדעה הראשונה מיוחסת לאפיקורס. דעה זו אינה מאמינה בהישארות הנפש לאחר מות הגוף. רבי משה נתן פוסל על הסף דעה זו, תוך חזרה על העמדה שהאדם המשכיל זוכה לאחר מות הגוף לחיי נצח של הנפש : "...ההישארות הנפשי יש מי שכופר במציאותו, והוא שקר, וזה דעת אפיקורס, כי האדם מתדמה לפועל הגלגל או למלאך, ואם ידמו, יחויב שיהיה הטבע האנושי, והוא השכל העיוני הנצחי, כמו שהמלאך והגלגל נצחיים..."[17].

הדעה השנייה אומרת כי הן הגמול והן העונש לאחר מות הגוף, מהותו חומרית, עובדה שאינה מתקבלת על דעתו של רבי משה נתן: "...ויש שהאמינו שעם הגמול והעונש הוא גופני, ייחדו לנפש מקום, עם התענוגים הגופניים והצער, והוא שקר כי לא יישאר הגוף, ואם לא יישאר הגוף, אין בו אכילה ולא שתייה, כי אם הנפש האנושית, אינה אוכלת ואינה שותה ולא מתענגת בתענוגי העולם הגופניים ולא המפורסמות בכללם..."[18].

הדעה השלישית קושרת בין הדבקות ונצחיות הנפש, דעה שהיא בעצם המסקנה שהוזכרה לעיל: "...ומהם מי שיסבור כי השארות לנפש אם תדבק בעת הפרד (בזמן מותו של הגוף) עם השכל הפועל, ואז היה השכל ההוא עם דבקותו, ותמהר להיפרד הנפש ותישאר עם הדבקות בפועל ההוא לנצח...", ובהמשך הדברים מביא רבי משה נתן אמרות נוספות לחיזוק דעה זו, שתמציתם, חיי הנצח של הנפש הינם פועל יוצא של רכישת המושכלות בעולם הזה.

[בתמונה: נצחיות הנפש... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

יתר על כן, כל זמן הימצאותה של הנפש בגוף, יש לה מונעים חומריים להשגת המושכלות, והיא מוגבלת בהשגותיה. ברם, במות הגוף מתבטלת הגבלה זו, ואז מקבלת הנפש את שכרה הראוי: "...והקנותה המושכלות הוא מצד הזרחת השכל הפועל, והזרחה היא על הנפש ועל המושכלות, ואחר היפרדה נשארה הנפש פנויה מעסק החושים ואז נדבקה ההזרחה תמיד עמה, ואחר ההפרד תוכל להשיג, בבלתי חושים כלל, ובלתי כוח גופני כלל, וזה הגמול הטוב הרוחני אשר אין לו תואר ולא ערך האדם בטובה (אין אפשרות לאדם להעריך שכר רוחני זה) ..." [19].

ובניגוד לאדם שהתעסק במושכלות, זה שהתעסק במהלך חייו אך ורק במפורסמות, ללא לימוד של עניינים שכליים, נענשת נפשו בגיהינום רוחני: "...ואמנם הנפש אשר לא התעסקה כלל במושכלות, אבל במפורסמות הרעות, אחרי ההפרד נשארה הנפש עם טבעה ועם הרושם הטבעי הגשמי במה שהתעסקה בעסק הגוף, (ועונשה) שהיא משתוקקת אליו (אל המושכלות), והיא בצער גדול, וזה הצער הגדול והנורא הרוחני, אשר אין לו דומה ברוע אשר הוא לנפש אחר הפרדה מגופה המיוחד, ויכונה בשם גיהינום..." [20].

[בתמונה: נצחיותה של הנפש... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי geralt לאתר FIXABAY]

אחרית דבר

בוויכוח בעניין מקורה של הנפש, נוקט רבי משה נתן בעמדה כי נפש האדם נאצלת מהעולם העליון. לאחר קביעה זו, הוא מסביר מקצת מכוחות הנפש וחשיבותם לגוף האדם. הסבר זה אינו מהווה חידוש והוא קיים בספרות הפילוסופית והרפואית קודם תקופתו של רבי משה נתן, ולכן הדיון בעניין זה לא הובא כאן מקוצר היריעה.

בהמשך דבריו הוא קובע כי הנביא או הפילוסוף יש באפשרותם לדבוק באל בחייהם, תוך הדגשת העובדה כי אנשים אלו זכו להשיג מהויות מופשטות מחומר, ובשל השגתם העליונה הפכו להיות מושגחים באופן מיוחד. זאת ועוד, אותם אישים אף זכו לאחר היפרד נפשם מגופם לחיי נצח, שכוונתה הישארותה הנצחית של הנפש.

אולם, בדוגמאות הרבות שהביא רבי משה נתן בנושא, הייתה התייחסות למשה רבנו בלבד.

עובדה זו לדעתי מצביעה על כך, כי רבי משה נתן האמין כי יש ביכולת האדם להגיע לדבקות בשכל הפועל כפוטנציאל, אולם אפשרות זו הינה רחוקה מרוב המין האנושי ומתרחשת בפועל ביחידי סגולה, שהם הנביאים או הפילוסופים.

ראוי לשים לב לנקודה עקרונית ובולטת נוספת, העולה מדבריו של רבי משה נתן והיא- שאין הוא מאזכר את עשיית המצוות כדרך המובילה לנצחיותה של הנפש. המצוות חשובות בהיבט החברתי-סוציאלי- דתי, אבל אין הם הגורם המכריע בעניין הישארותה הנצחית של הנפש. זו עמדה רדיקאלית, שיש לה השלכות מרחיקות לכת בוויכוח האם יש שכר למקימי המצוות אם לאו. הדרך המוצעת כאן מתרכזת רובה ככולה בהשגה שכלית - עיונית טהורה.

[בתמונה: נצחיותה של הנפש... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Erosvideos לאתר FIXABAY]

לקובץ המאמרים על פרשת וילך, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על משנתו של ר' משה נתן בן יהודה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וילך באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 2/10/19.  

[1] דברים, פרק ל"א, פסוק ט"ז.

[2] בבלי, סנהדרין, דף צ', עמוד ב'.

[3] אבי הראל, תחיית המתים – מציאות או דמיון, ייצור ידע, ספטמבר 2016.

[4] רבי משה נתן, פעל ויצר במאה ה14, וחיבר ספר פילוסופי גדול מימדים, בשם אהבה בתענוגים. פרט לכך אין לנו ידיעות עליו. ראה – הראל, א. מבוא לזיהויו של רבי משה נגה, הוצאת מנדלי, 2012.

[5] כתב יד I, עמוד 20, ב'. (כל המבואות מדבריו של ר' משה נתן הם ספרור שלי).

[6] בעניין הנפש הנאצלת והבעיות הכרוכות בה ובשיטה זו עיין:Rist ,J. M. Plotinus The Road to Reality, Cambridge University Press P.P. 112-129

[7] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק א', פרק ע'.

[8] אלכסנדר מאפרודיסיאס, היה פילוסוף מהאסכולה הפריפטטית מן המאה ה-3 לספירה, פרשנו היווני הידוע ביותר של כתבי אריסטו בעת העתיקה.

[9] כתב יד I,עמוד 150, ב'.

[10] כתב יד I, עמוד 284, א'.

[11] שם, עמוד 297 א'.

[12] שם, עמוד 315, ב'.

[13] שם, עמוד 383, ב'.

[14] כתב יד I, עמוד 177, ב'.

[15] שם, עמוד 179, א'.

[16] שם, עמוד 330, א'. דברים אלו מזכירים את דברי הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג', פרק נ"א בסופו, המאזכר  את מיתת הנשיקה של משה אהרון ומרים, תוך הקשר להשגה השכלית.

[17] כתב יד I, עמוד 380, ב'.

[18] כתב יד I, עמוד 380, ב'. גם הדעה השלישית מובאת מאותו מראה מקום.

[19] שם, עמוד 381, ב'.

[20] שם, עמוד 382, א'.