פנחס יחזקאלי: האם השקר הפוליטי בישראל עלה מדרגה?

תקציר: השקר קיים מאז ומעולם. החידוש הוא פוליטיקת הקצה: השינוי בנורמות המאפשרות לפוליטיקאי להפר התחייבות מרכזית ולזכות בהמשך בהגנת מחנהו. המאמר סוקר את הדרך שעברו פוליטיקאים, מהשקר המסורתי, דרך הפרת חוזה האמון עם הבוחר, ועד לעידן שבו האמת עצמה הופכת לעניין של השקפת עולם משתנה.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

למה הפוליטיקאים אינם מקיימים הבטחות בחירות? האם הם משקרים יותר מבעבר? האם אי קיום הבטחות לבוחר הוא רמיסת הדמוקרטיה (אם ניתן לכנות את המשטר בישראל, דמוקרטי?), האם השקר הפך בעשור האחרון לכלי מרכזי ומתוחכם יותר במאבק על השלטון, או שמא אנחנו פשוט מתגעגעים לעבר שמעולם לא היה נקי משקרים?

התשובה אינה פשוטה. פוליטיקאים שיקרו מאז ומעולם. הם הסתירו מידע, הפריזו בהישגים, הבטיחו הבטחות שלא התכוונו לקיים, השחירו יריבים והציגו מציאות חלקית כאילו הייתה התמונה כולה.

כבר מקיאוולי, ב"הנסיך" (1532; ראו תמונת הספר למטה), עסק במתח שבין האמת המוסרית לבין צורכי השלטון, ובאופן שבו מנהיג נדרש לעתים לנהל את הרושם שהוא יוצר בעיני הציבור: ״כולם רואים את מה שאתה מראה" – טען מקיאוולי – "אך מעטים חשים את מה שאתה באמת.״ (מקיאוולי, הנסיך, פרק י״ח: ״כיצד צריכים השליטים לשמור על מילתם״).

אלא שנדמה כי בעשור האחרון התחולל שינוי עמוק יותר. לא בהכרח עלייה מוכחת בכמות השקרים, אלא שינוי במעמדם, בצורת הפצתם, ובעיקר בנורמות הציבוריות המאפשרות לפוליטיקאים להשתמש בהם. השאלה החשובה איננה רק כמה פוליטיקאים משקרים, אלא מה השתנה בחברה המאפשר להם לעשות זאת.

השקר הישן: כלי להשגת השלטון

בפוליטיקה המסורתית היה לשקר תפקיד ברור: להשיג תמיכה, להסתיר כישלון, להציג הישג או לפגוע ביריב. הפוליטיקאי נדרש לשכנע את הציבור שדבריו נכונים, או לפחות להעמיד פנים שהוא מאמין בהם.

היו הבטחות בחירות שלא קוימו, היו פשרות קואליציוניות שסתרו הצהרות קודמות, והיו מנהיגים ששינו את עמדותיהם בהתאם לנסיבות. הפוליטיקה של העבר ממש לא הייתה עולם של יושר והגינות. גם בישראל היו מאז ומתמיד פערים בין הצהרות פוליטיות לבין מעשים.

אולם יש הבדל בין הבטחה כללית שלא מומשה, בין שינוי עמדה בעקבות נסיבות משתנות, לבין התחייבות מפורשת ומרכזית שעל בסיסה ביקש פוליטיקאי את אמון הציבור – והפרתה לאחר הבחירות. ההבחנה הזאת חשובה במיוחד להבנת הפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות.

[בתמונה: מעבר כרונולוגי משקר פוליטי מסורתי (המסכה), דרך שבירת חוזה האמון עם הציבור (מסמך קרוע ולחיצת יד שבורה), ועד לעידן שבו קבוצות שונות רואות מציאויות שונות לחלוטין (מסכים מנוגדים ופרופיל מפוצל). התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של Copilot ב- Windowes]
[בתמונה: מעבר כרונולוגי משקר פוליטי מסורתי (המסכה), דרך שבירת חוזה האמון עם הציבור (מסמך קרוע ולחיצת יד שבורה), ועד לעידן שבו קבוצות שונות רואות מציאויות שונות לחלוטין (מסכים מנוגדים ופרופיל מפוצל). התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של Copilot ב- Windowes]

בנט וליברמן: כשההתחייבות לבוחר מאבדת את משמעותה

שתי דוגמאות ממחישות את השינוי האפשרי בנורמות הפוליטיות:

הראשונה היא נפתלי בנט בבחירות 2021

בנט ביקש את קולותיהם של מצביעי הימין, הציג את עצמו כחלופה ימנית לנתניהו והצהיר במפורש שלא יאפשר ליאיר לפיד להיות ראש ממשלה, גם במסגרת רוטציה, ושלא יקים ממשלה הנשענת על תמיכת רע"ם. ב-21 במרץ 2021 אף חתם על התחייבות פומבית בנושא (The Times of Israel, 2021).

לאחר הבחירות הקים בנט ממשלה עם לפיד, מפלגות המרכז והשמאל ורע"ם, והיה לראש הממשלה הראשון ברוטציה. מפלגת ימינה, שקיבלה שבעה מנדטים, הפכה לשותפה מרכזית במהלך שהחליף את ממשלת הימין.

אפשר לטעון שבנט פעל מתוך שיקולים לאומיים, מתוך רצון להפסיק את המשבר הפוליטי או מתוך הערכה שהחלופה טובה יותר למדינה. אפשר גם לטעון שהמציאות הפוליטית הציבה בפניו אילוצים. אלה טיעונים לגיטימיים לדיון. אבל הם אינם מבטלים את הסתירה בין התחייבותו המפורשת לבוחרים לבין המהלך שביצע לאחר הבחירות.

המקרה השני הוא אביגדור ליברמן

ב-2019 הפך ליברמן את חוק הגיוס ואת השוויון בנטל לאחד הנושאים המרכזיים בסדר היום של ישראל ביתנו. הוא סירב להצטרף לממשלת נתניהו ללא העברת חוק הגיוס בנוסח שעליו התעקש, והיה מוכן ללכת לבחירות נוספות בשל כך. למעשה, אי-ההסכמה סביב החוק הייתה הסיבה הפורמלית לפיזור הכנסת ה-21 (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2019; גלובס, 2019).

בהמשך הצטרף ליברמן לממשלת בנט-לפיד, שבה לא הושלמה חקיקת חוק הגיוס בנוסח שעליו התעקש ב-2019. אין פירוש הדבר שכל עמדותיו בנושא השתנו, וגם אין כאן זהות מלאה למקרה בנט. אולם הפער בין מרכזיותו של הנושא במאבק הפוליטי לבין יכולתו להפוך לתנאי מכריע בהתנהלות הקואליציונית מעורר שאלה רצינית על מידת המחויבות של פוליטיקאים לעקרונות שהם מציגים לבוחריהם.

שני המקרים מצביעים על תופעה הראויה לבחינה: האם התחייבויות פוליטיות חדלו להיות חלק מחוזה האמון שבין הנבחר לבוחר והפכו למכשיר טקטי להשגת כוח?

[בתמונה: ציוץ של השר איתמר בן גביר המלעיג על ה'פליק פלאק' שביצע אביגדור ליברמן]
[בתמונה: ציוץ של השר איתמר בן גביר המלעיג על ה'פליק פלאק' שביצע אביגדור ליברמן]

מהבטחת בחירות להפרת חוזה האמון

בדמוקרטיה ייצוגית, הבוחר אינו מוסר לפוליטיקאי רק כוח. הוא מעניק לו מנדט על בסיס זהותו, השקפת עולמו, תוכניותיו והתחייבויותיו.

כמובן, מנדט דמוקרטי אינו חוזה משפטי המחייב את הנבחר לקיים כל הבטחה ללא קשר למציאות. נסיבות משתנות, מתגלים נתונים חדשים, ולעתים טובת הציבור מחייבת שינוי עמדה. פוליטיקאי רשאי לשנות את דעתו, אך הוא חייב להסביר זאת ולשאת באחריות הציבורית הנובעת מכך.

הבעיה מתחילה כאשר עצם ההתחייבות מאבדת ממשמעותה. כאשר פוליטיקאי יכול להצהיר דבר אחד לפני הבחירות ולעשות את ההפך אחריהן, בלי לראות צורך ממשי לתת דין וחשבון לבוחריו, מתרחש שינוי ביחסי הנבחר והבוחר.

אפשר להבחין כאן בשלוש רמות:

  1. הבטחה שלא קוימה: פער בין ציפייה לבין תוצאה.
  2. שינוי עמדה: נסיגה מהתחייבות בשל נסיבות, תוך הסבר ומתן דין וחשבון.
  3. הפרת התחייבות מרכזית: היפוך של מסר מפורש שעל בסיסו התבקש אמון הבוחר, תוך צמצום משמעותה של ההתחייבות בדיעבד.

אין זה חידוש היסטורי מוחלט. גם בעבר היו מקרים כאלה. אבל יש מקום לבדוק אם בעשור האחרון התרחבה הלגיטימציה הציבורית להתנהגות הזאת, ואם הנאמנות המחנאית הפכה לחזקה יותר מהדרישה לאחריות אישית של הנבחר.

כשהאמת הופכת ליחסית

כאן נכנס לתמונה ממד אינטלקטואלי עמוק יותר, הקשור להתפתחות המחשבה הפוסטמודרנית ולחלק מהזרמים המזוהים עם אידיאולוגיית ה-WOKE.

הפוסטמודרניזם ערער על התפיסה שלפיה אפשר לתאר את המציאות מנקודת מבט ניטרלית לחלוטין. הוא הדגיש את השפעתם של כוח, אינטרסים, זהות ומיקום חברתי על יצירת ידע ועל פרשנות המציאות.

יש בביקורת הזאת תרומה חשובה. היא מאפשרת לחשוף הטיות, אינטרסים ומנגנוני כוח המסתתרים לעתים מאחורי טענות המוצגות כאמת אוניברסלית. אולם בין הטענה שכל ידע אנושי מושפע מנקודת מבט לבין הטענה שאין אמת אובייקטיבית שאפשר להבחין באמצעותה בין עובדה לבדיה, פעורה תהום.

בחלק מהזרמים הביקורתיים המזוהים עם WOKE, ובייחוד ביישומים רדיקליים של פוליטיקת הזהויות, נוצרה נטייה להעניק משקל מכריע לזהותו החברתית של הדובר. חווייתה של קבוצה מוחלשת עשויה להיחשב מקור ידע מועדף, ואילו טענה של קבוצה חזקה נבחנת גם דרך יחסי הכוח שבתוכם נוצרה.

אין פירוש הדבר שכל מי שמזדהה עם WOKE שולל אמת אובייקטיבית. גם בתוך המסורות הביקורתיות קיימות גישות המבקשות להבחין בין נקודת מבט לבין אמיתותן של טענות. הבעיה מתעוררת כאשר הזהות של הדובר מחליפה את בדיקת העובדות, וכאשר ביקורת על טענה נתפסת כהתקפה על הקבוצה שממנה היא באה.

מכאן עלולה להיווצר גלישה מסוכנת: אם כל אמת היא למעשה תוצר של יחסי כוח, ואם כל טענה עובדתית היא רק ביטוי של אינטרס קבוצתי, מה נותר מן האפשרות להכריע במחלוקת באמצעות ראיות? הסכנה אינה בעצם ההכרה בריבוי נקודות מבט. הסכנה היא בהפיכת ריבוי נקודות המבט לריבוי אמיתות סותרות, שאין אמת מידה משותפת להכריע ביניהן.

[בתמונה: מכאן עלולה להיווצר גלישה מסוכנת... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]
[בתמונה: מכאן עלולה להיווצר גלישה מסוכנת… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

מהאמת היחסית לפוליטיקה של תירוצים

הקשר בין התפיסות הללו לבין השקר הפוליטי אינו ישיר או חד-ערכי. אין ראיה לכך שה-WOKE הוא שיצר את השקר הפוליטי או שהפוליטיקאים בישראל אימצו בהכרח תפיסה פילוסופית פוסטמודרנית. אבל אפשר לזהות זיקה רעיונית: שחיקת מעמדה של האמת האובייקטיבית מספקת שפה שבאמצעותה ניתן להצדיק סתירות בין הצהרות למעשים.

כך, למשל, אפשר להציג הפרת הבטחה כשינוי נסיבות, שינוי עמדה כהתפתחות רעיונית, נסיגה מעיקרון כהכרח לאומי, וביקורת על המהלך כניסיון של מחנה יריב להפעיל כוח. כל אחד מההסברים הללו עשוי להיות נכון במקרה מסוים. אבל כאשר הם משמשים באופן אוטומטי, ללא בחינת העובדות, הם הופכים למנגנון המאפשר לפוליטיקאי להתחמק מאחריות.

כאן מתרחש המעבר החשוב: מפוליטיקאי שמשקר ומנסה להסתיר את שקרו, לפוליטיקאי שמבקש לשנות את אמות המידה שלפיהן הציבור שופט את דבריו. הוא אינו חייב עוד להוכיח שהבטחתו הייתה נכונה או שמעשיו תואמים אותה. הוא יכול לטעון שהנסיבות השתנו, שהמבקרים אינם אובייקטיביים, או שהאמת של המחנה היריב אינה אלא פרשנות אינטרסנטית.

[בתמונה: המעבר מפוליטיקאי שמשקר ומנסה להסתיר את שקרו, לפוליטיקאי שמבקש לשנות את אמות המידה שלפיהן הציבור שופט את דבריו... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של Wonder AI]
[בתמונה: המעבר מפוליטיקאי שמשקר ומנסה להסתיר את שקרו, לפוליטיקאי שמבקש לשנות את אמות המידה שלפיהן הציבור שופט את דבריו… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של Wonder AI]

הרשתות החברתיות: השקר מקבל מנוע הפצה

לצד השינוי הרעיוני התרחש שינוי טכנולוגי דרמטי.

בעבר, הפצת מסר פוליטי הייתה תלויה במידה רבה בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה ובמנגנונים מפלגתיים. היו מתווכים, עורכים ועיתונאים, שלעתים בדקו את המידע, חשפו סתירות והעמידו את הפוליטיקאים בפני שאלות.

כיום כל פוליטיקאי יכול להפיץ מסר ישירות למיליוני אנשים, בלי לעבור דרך עורך או גוף תקשורת. הרשתות החברתיות יוצרות תמריץ להפצת תוכן המעורר תגובה רגשית חזקה: כעס, פחד, עלבון ושנאה. מסר חריף ופשטני עשוי לזכות בתפוצה רחבה יותר מהסבר מורכב ומסויג.

נוסף על כך, האלגוריתמים מאפשרים להתאים מסרים לקבוצות שונות, ולעתים אף להפיץ לקהלים שונים הבטחות סותרות, מבלי שכל קבוצה תיחשף בהכרח למסרים שנשלחו לאחרות.

הבינה המלאכותית מוסיפה ממד חדש: תמונות, סרטונים, הקלטות וקולות מזויפים יכולים להיראות אמינים. לא רק שהפוליטיקאי מסוגל לספר סיפור שקרי, הוא יכול גם לייצר ראיה חזותית שנועדה לאמת אותו.

כך נוצר מצב שבו מהירות ההפצה של השקר גדולה לעתים ממהירות ההפרכה שלו.

[בתמונה: מהירות ההפצה של השקר גדולה לעתים ממהירות ההפרכה שלו… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

הבוחר אינו רק קורבן

אבל אי אפשר להטיל את מלוא האחריות על הפוליטיקאים. גם הציבור שותף לתהליך. הפסיכולוגיה החברתית מכירה את תופעת הטיית האישור (Confirmation Bias): הנטייה להעדיף מידע התומך באמונותינו ולדחות מידע הסותר אותן.

כאשר אדם מזדהה עם מחנה פוליטי, הוא אינו בוחן כל אמירה של מנהיגו באופן ניטרלי. הוא בוחן אותה גם דרך שאלת הנאמנות הקבוצתית: מי אמר אותה, נגד מי היא מופנית ומה משמעותה עבור הקבוצה שאליה הוא משתייך. במצב של קיטוב עמוק, הודאה בכך שמנהיג המחנה שיקר עלולה להיתפס כמעט כבגידה במחנה עצמו. לכן תומכים עשויים להגן על מנהיגם גם כאשר הסתירה בין דבריו למעשיו ברורה.

נוצר מעגל משוב: הפוליטיקאי מספק לקהל את הסיפור שהוא רוצה לשמוע; הקהל מתגמל אותו בתמיכה; התמיכה מחזקת את התנהגותו; וההתנהגות הופכת לנורמה. השקר הפוליטי אינו עוד רק כלי שהמנהיג מפעיל על הציבור. לעתים הוא הופך למוצר שהציבור עצמו דורש ומתגמל.

[בתמונה: מעגל השקר בפוליטיקה הישראלית... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של ChatGTP]
[בתמונה: מעגל השקר בפוליטיקה הישראלית… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של ChatGTP]

והימין אינו חסין

חשוב להדגיש: התופעה אינה נחלתו של מחנה פוליטי אחד.

גם פוליטיקאים פופוליסטים מהימין מערערים לעתים על עובדות שאינן נוחות להם, תוקפים את אמינותם של מומחים ועיתונאים ומציגים ביקורת כקנוניה של האליטות. גם הם עשויים להעדיף נאמנות למחנה על פני בדיקה עובדתית.

מחקרם של Hameleers ו-Van der Meer (2025) עוסק בקיטוב אפיסטמי וביחסיות עובדתית, ומראה כיצד הטיות אידיאולוגיות ומחנאיות עלולות להעמיק את הפער בין קבוצות המחזיקות בתפיסות עובדתיות מנוגדות.

לכן, אין מדובר בבעיה של השמאל או של הימין, אלא בסכנה מבנית של פוליטיקה מקוטבת שבה הזהות גוברת על העובדות.

[בתמונה: אין מדובר בבעיה של השמאל או של הימין, אלא בסכנה מבנית של פוליטיקה מקוטבת שבה הזהות גוברת על העובדות. התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]
[בתמונה: אין מדובר בבעיה של השמאל או של הימין, אלא בסכנה מבנית של פוליטיקה מקוטבת שבה הזהות גוברת על העובדות. התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

האם אנחנו חיים בעידן הפוסט-אמת?

המונח "פוסט-אמת" מתאר מציאות שבה עובדות אובייקטיביות משפיעות פחות על עיצוב דעת הקהל מאשר רגשות, אמונות והזדהויות אישיות.

עם זאת, יש להיזהר מהכרזה גורפת שהאמת חדלה לעניין את הציבור. Jeffrey Friedman (2023) ו-Michael Hannon (2023) מצביעים על המורכבות הפילוסופית והמחקרית של אבחנת הפוסט-אמת, ומזהירים מפני שימוש במונח כתווית המבטלת מראש את עמדותיהם של מי שאיננו מסכימים איתם.

Sorensen ו-Krämer (2024) מציעים אבחנה מעניינת נוספת: ייתכן שלא מדובר בהיעלמות האמת, אלא בשינוי באופן שבו פוליטיקאים מבקשים להיתפס כאמינים. במקום להישען על עובדות, מומחיות וראיות, הם מדגישים אותנטיות, הזדהות ודיבור ישיר עם הציבור. זוהי תובנה חשובה. הפוליטיקאי אינו חייב לשכנע את הבוחר שכל דבריו נכונים. לעתים די בכך שהבוחר מאמין שהוא "אחד משלנו", שהוא מבטא את רגשותיו ושאפשר לסמוך על כוונותיו. במציאות כזאת, האמינות אינה נמדדת רק בהתאמה בין מילים למציאות, אלא גם בתחושת ההזדהות עם הדובר.

[בתמונה: האם אנחנו חיים בעידן הפוסט-אמת? התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]
[בתמונה: האם אנחנו חיים בעידן הפוסט-אמת? התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]

השורה התחתונה: לא רק יותר שקרים, אלא פחות אחריות על האמת

הפוליטיקאים שיקרו תמיד. אין בסיס מחקרי מוצק לקביעה כמותית שהם משקרים כיום יותר מאשר בעבר. אבל אפשר לזהות שינוי משמעותי בתנאים שבהם השקר הפוליטי פועל.

הוא הפך למהיר יותר, קל יותר להפצה, ממוקד יותר בקהלים, ולעתים גם מתוחכם יותר מבחינה טכנולוגית. במקביל, הקיטוב החברתי, הנאמנות המחנאית והשחיקה באמון במוסדות יוצרים סביבה שבה הפרת התחייבויות והפצת מידע כוזב אינן מובילות בהכרח למחיר ציבורי.

הזרמים הפוסטמודרניים וחלק מהיישומים הרדיקליים של פוליטיקת הזהויות תרמו, במקרים מסוימים, לערעור מעמדה של האמת האובייקטיבית. אך אין לייחס להם לבדם את התופעה. גם הפופוליזם הימני, הרשתות החברתיות והקיטוב הפוליטי משתתפים בתהליך.

ואולי זה ההבדל העמוק ביותר בין השקר הפוליטי הישן לחדש: בעבר הפוליטיקאי נדרש לפחות להעמיד פנים שהוא דובר אמת. כיום, בחלקים מסוימים של הפוליטיקה, הוא יכול להסתפק בכך שהציבור יאמין שהצד השני משקר יותר ממנו.

במקרה של בנט, השאלה אינה רק מדוע שינה את עמדתו, אלא מה משמעותה של התחייבות מפורשת לבוחר כאשר אפשר להפר אותה לאחר הבחירות ולהמשיך להצדיק את המהלך. במקרה של ליברמן, השאלה היא מה ערכו של עיקרון שהוצג כתנאי שאין להתפשר עליו, כאשר בהמשך הוא אינו מתפקד באותה צורה כתנאי להשתתפות בשלטון. אלה אינם רק סיפורים על פוליטיקאים. הם סיפורים על חברה, על נורמות ועל מערכת היחסים שבין נבחרים לבוחריהם.

הסכנה הגדולה לדמוקרטיה אינה רק שפוליטיקאים משקרים. היא שחברה שלמה עלולה להתרגל לכך, להפסיק לדרוש דין וחשבון, ולוותר על עצם קיומה של אמת משותפת שבאמצעותה אפשר לשפוט את בעלי הכוח. כאשר זה קורה, השקר אינו עוד חריגה מכללי המשחק הפוליטי. הוא הופך לחלק מכללי המשחק עצמם.

[בתמונה: השקר אינו עוד חריגה מכללי המשחק הפוליטי. הוא הופך לחלק מכללי המשחק עצמם... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של ChatGTP]
[בתמונה: השקר אינו עוד חריגה מכללי המשחק הפוליטי. הוא הופך לחלק מכללי המשחק עצמם… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של ChatGTP]

[לאוסף המאמרים על שקרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה, והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות והעשרה

מחשבה 1 על “פנחס יחזקאלי: האם השקר הפוליטי בישראל עלה מדרגה?”

כתיבת תגובה