תקציר: מאמצי החקירה להבנת כישלון השבעה באוקטובר, לא יוכלו להתעלם מהנחות יסוד בהשקפת העולם הישראלית על מצבי מלחמה ושלום. הדחקת איום המלחמה בתודעה הישראלית, נעשתה בהשפעת תפיסה רעיונית מערבית ליברלית שסיפרה והאמינה, שהעולם מתפתח למגמת יציבות ותם עידן המלחמות הגדולות...

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון', ב- 30 בינואר 2026. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר.

* * *

מאמצי החקירה להבנת כישלון השבעה באוקטובר, לא יוכלו להתעלם מהנחות  יסוד בהשקפת העולם הישראלית על מצבי מלחמה ושלום. הדחקת איום המלחמה בתודעה הישראלית, נעשתה בהשפעת תפיסה רעיונית מערבית ליברלית, שסיפרה והאמינה שהעולם מתפתח למגמת יציבות ותם עידן המלחמות הגדולות (ראו למטה את כריכת ספרו של פרנסיס פוקאימה, המבשר על "קץ ההיסטוריה").

במגמת האמונה הזו, קשה היה לטעון שהיציבות ארעית, ומלחמה תמיד עלולה לפרוץ, אפילו במדינות מערב אירופה השלוות.

[לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן]

'שלום בר קיימא'?

בתרבות המודרנית, השלום נתפס כמצב יסוד קיומי, אליו העולם שואף  ואף ניתן להשגה בהתנהלות תבונית של הנהגה נאורה. בשורת הנאורות מייחסת לתהליך הזה כיוון ליניארי מתפתח, שאינו נסוג לאחור. התפרצויות של מלחמות, מוסברת בגישה זו כסוג של תאונה, כסטייה ממסילת הסדר היציב. מה שנדרש הוא להשיב את הסדר הנכון על כנו, במאמץ להציב את המציאות מחדש על 'מסילת השלום'. כמו שניגשים לתיקון בתאונת רכבת, כך מצפים לטפל במלחמה, כסוג של תקלה שמומחים יודעים לתקן. כך מאמינים כי גם בסכסוכים ממושכים ומורכבים, ניתן  להשיג שלום בר קיימא, מה שנוהגים לכנות: ever lasting peace.      .

מדובר למעשה בשתי השקפות עולם קוסמיות שונות:

• האחת מייצגת אמונה בסדר היקום הנתון על פי טבעו במצב שלום ומתקיים בשיווי משקל יציב וקבוע בדומה לתנועת הכוכבים במערכת השמש. במבט זה, המלחמה היא תקלה ארעית, שתיקונה נתון בידי בני אדם שוחרי טוב ותבוניים.
• השנייה מטילה ספק בעצם אפשרותה של יציבות בת קיימא, גם מצבי שלום הנראים כיציבים אינם מבטאים יותר משיווי משקל ארעי. מצב השלום חולף כמו הרוגע על פני הים. התנ"ך במבט הזה מציג לאורך רוב פרקיו, קוסמולוגיה של ארעיות.

ואכן, שלימות הניגודים היא חלק מכל מערכת מורכבת: הניגודים מוכלים הדדית זה בזה, וכך נוצר השלם, כמו היום והלילה היוצרים את היממה… אין צחוק בלי בכי, אין שמחה בלי עצב, אין חום בלי קור, וכדומה.

[לאוסף המאמרים על שלימות ניגודית / שלימות הניגודים, לחצו כאן]

ארעיות בחיי האדם על פי שירת חנה

שירת חנה בספר שמואל, נתנה  לתודעת הארעיות  ביטוי מכונן: "קשת גיבורים חתים ונחשלים אזרו חיל. שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו. עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה. ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל. ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון." (שמואל א' ב')  

תודעת הארעיות היא מקור התקווה  לעני המשווע לשינוי במצבו. מצד שני, אותה הכרת ארעיות, היא מקור החרדה לעשיר, שעלול  לאבד מחר את עושרו. במגמת הרעיון הזה  מסתיימת השירה במילים: "וייתן עוז למלכו וירם קרן משיחו". לב הרעיון המשיחי טמון בתקווה לשינוי המציאות לקראת גאולה, והוא תלוי כולו בארעיותה הבסיסית של  המציאות. מעומק הכרת ארעיות זו, יכולים פרטיזנים בשיא אפלת  השואה לשיר "יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא".

קריאת פרק זה בספר שמואל, בהפטרת היום הראשון לראש השנה, משתלבת היטב במסר השזור בתפילת ראש השנה: מהפיוט נתנה תוקף "מי במים ומי באש" ועד לאמירה "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע". זו ההכרה שבתחומים קיומיים אלה, לא הכול נתון בידי אדם.

הכלכלה והפוליטיקה המודרנית מבקשים ממש להיפך: דווקא להעצים את תודעת היציבות והביטחון. בלעדיהן אין אמון במוסדות המדינה, במערכת הבנקאות ואין עידוד להשקעות. בתפילת ראש השנה, אמונה זו ביציבות הקיום האנושי מוצגת כאשליה. 

בהקשר הזה מתפרשת בראש השנה גם  הקריאה בתורה בסיפור הולדת יצחק וציוויי העקדה, כמבטאים את אי הוודאות והארעיות כמצב קיומי. גם על הסוכה כמסמלת ארעיות נכתב רבות. בכל הלכות סוכה מהמשנה לתלמוד ועד לראשונים הרי"ף והרמב"ם, הדיון  מתמקד בתנאים האדריכליים שמבטאים את ייצוג הסוכה כמבנה ארעי. בברכת המזון בחג הסוכות אומרים: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת" זו סוכה שקמה ונופלת בהווה מתמשך, כאילו אף פעם לא תעמוד אחת ולתמיד ללא סכנת נפילה. זה קיום הנתון בתנועת מטולטלת מחזורית בין נפילה לתקומה, בדינמיקה שהיטיב לתאר רבי נחמן מברסלב בתופעת  "רצוא ושוב":

"וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקיא בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאות: היינו בקיא ברצוא ובקיא בשוב... וכשיש לו את שני הבקיאות הנ"ל אזי הולך בדרכי התשובה וזוכה לכבוד ה'  . "

פירושים רבים ניתנו לדבריו אלה של רבי נחמן. רובם לא משכו  את רעיון ה"רצוא ושוב" עד למקום של תיאור תהליך גאולה לאומי בדינמיקה המחזורית שבין נפילה לתקומה. אלחנן ניר הקדיש לרעיון הזה ספר ראוי ללימוד מעמיק, ובו סיכם בתמצית: "לרצוא ושוב משמעויות רבות היוצאות מן המתח בין שמיים לבין ארץ, בין שאיפה לעוצמות רוחניות אדירות לבין ניהול חיים רגילים ונורמטיביים, אחדים מזהים זאת עם המתח בין קודש לחול,,, בין יש  לאין. מתח מכל אחד מן הסוגים האלה יוצר מאבק ומאבק יוצר חיים." (אלחנן ניר, אם רץ לבבך, עמ' 14)

הרעיון הנכון מבחינתי להדגשה הוא הקיום בתנועה, במאבק במתח המתמיד בין קצוות שאינן ניתנות לגישור. במילים הפשוטות כמו בהקשר של תהליך חזרה בתשובה גם בהקשר הלאומי הרחב של תהליך גאולה, מדובר ביכולת הנדרשת להכיל את התנועה המתמדת בין נפילה לתקומה. במבט מתוך תודעת הארעיות, היכולת להכיל את הנפילה טמונה בהכרה שהיא ארעית, שטמון בה כמו במטולטלת, גם הכוח להוביל לתנופת התקומה. אלא שבדימוי הזה של דינמיקה מעגלית-מחזורית גם התקומה היא ארעית. זו גם נקודת מבטו של הרב יהודה הרצל הנקין, כפי שתוארה במאמר במוסף בשבת "גאולה על תנאי" (חנה הנקין ועוז בלומן, מוסף השבת ו' טבת תשפ"ו).

[לאוסף המאמרים בנושא אי הוודאות והשלכותיה, לחצו כאן]

זו נקודת המבט שאני מבקש להציע למתח הדינאמי שבין מלחמה לבין שלום

תפיסה מעגלית של התנועה בין מלחמה לשלום ממש שונה מהתפיסה הרווחת כיום בעיקר בתרבות המערב שהיא תפיסה לינארית. על פי ספר קוהלת, מלחמה ושלום אכן נתונים במעגליות המאפיינת חיי אדם: "עת שחוק ועת בכו עת מלחמה ועת שלום." אלה חיי האדם, הנתונים בין עצב לשמחה, בין מלחמה לשלום. המלחמה במבט זה, אינה סטייה או תקלה היא נחלת חיי אדם בטלטלה המתמדת בין מצבים אנושיים מנוגדים. 

בהפטרת שמיני עצרת, שאינה נקראת בארץ ישראל (בארץ ישראל, בשונה מחו"ל, שמיני עצרת ושמחת תורה מאוחדים ביום אחד) קוראים על חגיגת חנוכת מקדש שלמה: "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים שבעה ימים... ביום השמיני שילח את העם ויברכו את המלך" שם ברך העם "ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל". (מלכים א', ח')

כידוע, המנוחה עליה הודו,  לא החזיקה מעמד. עם מות שלמה נחלקה הממלכה. חמש שנים לאחר מכן פרצה מלחמה: "ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם, עלה שישק מלך מצרים על ירושלים. ויקח את אוצרות בית ה', ואת אוצרות בית המלך ואת הכול לקח. ויקח את מגיני הזהב אשר עשה שלמה." (מלכים א', י"ד, כ"ה-כ"ו)

הכול ארעי! גם זריחת החמה ארעית: בכל בוקר בתפילת יוצר אור: "ברוך...יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכול"-  יהודי אמור להזכיר לעצמו עד כמה ארעית מציאות חייו. הכריכה של זריחת החמה יחד עם מצב השלום, מבהירה טענה כפולה. אם לרגע נחשוב על זריחת החמה בכל בוקר מחדש כקבועה ויציבה בכוח חוקי הטבע, כורכים אותה יחד עם השלום כמצב הידוע בארעיותו. גם היא כמו השלום אינה מובטחת למחר. מצד שני אם לרגע נתחיל לחשוב על השלום כמצב טבעי יציב ובר קיימא, נזכיר כי גם זריחת החמה שאין יציבה ממנה, אינה באמת מובטחת למחר. עסקו בכך גדולי המדענים והפילוסופים של המדע. אמנם הידע המדעי יכול לחזות בסבירות גבוהה מאוד את זריחת החמה למחר, אבל חיזוי זה נסמך על ההנחה שחוקי הטבע כפי שפעלו והוכרו עד היום ימשיכו לפעול גם מחר. את הנחת קביעות  חוקי הטבע, אין יכולת לאשש כאמת הכרחית. מתוך כך, בכל בוקר בתפילת יוצר אור, מכיר המתפלל בחסדו של בורא עולם "כי הוא לבדו, פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". זו תובנה עם מסר מעשי ריאליסטי ולא רק תאולוגי.  

המחלוקת על הסכם השלום עם מצרים

על שתי השקפות העולם השונות ניתן להעמיד כמשל, את המחלוקת של מפלגת העבודה על הסכם השלום של מנחם בגין עם מצרים: בהצבעה בכנסת על ההסכם יגאל אלון נמנע. יתר חברי מפלגת העבודה תמכו. אבל לא בלב שלם.  ברגע ההצבעה לא יכלו להתנגד להסכם לשלום אולם הסתייגו מהסכמת מדינת ישראל לעקירת היישובים בסיני.

ההיסטוריון אודי מנור בספרו הביוגרפי על יגאל אלון (ראו תמונה למטה), מרחיב בתיאור הסתייגותו של יגאל אלון, שזכתה לתמיכה רחבה בין רוב חברי מפלגת העבודה. על המחיר שישראל הסכימה לשלם בהסכם, נודע בינואר 1978, והוא כלל נסיגה מלאה מכל סיני עד המטר האחרון, עקירת היישובים הישראליים בסיני והחלת אוטונומיה פלסטינית בגדה המערבית ובירושלים. במסיבת עיתונאים שנערכה בגינוסר בפברואר 1978, דרש אלון "למצוא פתרון לשליטה ישראלית קבועה באזורים קטנים ממערב לגבול המנדטורי, בעיקר בפתחת רפיח, בעוג'ה אל חפיר-קסימה, בסיס חיל האוויר ליד אילת ושארם א-שיח'." למחרת קיבלו דברי אלון גיבוי מהלובי החקלאי בכנסת שפרסם הודעה: "היישובים בפתחת רפיח הוקמו במגמה להבטיח לישראל גבולות בני הגנה, במהלך המשא ומתן לחתימת חוזה שלום עם מצרים, יש להיאבק למען הכללת חבל זה בתחומי ריבונות מדינת ישראל". על ההודעה חתמו חברי ליכוד: פסח גרופר, מיכאל דקל  ויגאל כהן. חברי המפד"ל: אליעזר אבטבי ושרה שטרן קטן וחברי מפלגת העבודה-המערך: יגאל אלון, דני רוזולויו, אהרון ידלין, עמוס הדר, יחזקאל זכאי, חיה גרוסמן, אמרי רון, מאיר תלמי ומאיר זורע.

גם שמעון פרס הציג  בסוף אוגוסט 1978 עמדה דומה בסוגיית היישובים: "בעניין פתחת רפיח יש למפלגה עמדה ברורה ומפורשת, שאין להוריד את היישובים" .  אבי עליו השלום ידעיה הכהן סיפר לי על דברים שאמר יצחק רבין בביקורו באותם ימים בגוש עציון. בפגישה בהשתתפות הרב עמיטל, חנן פורת, משה מושקוביץ' וידעיה הכהן, אמר רבין שהם במפלגת העבודה היו מעדיפים הסכם אי-לוחמה עם מצרים שאינו כרוך בעקירת היישובים על פני הסכם שלום מלא. יגאל אלון קבע אז במפורש שעדיפים הסדרי ביניים בסיני , על פני מסגרת השלום של קמפ דיוויד. (אודי מנור, ביוגרפיה פוליטית 1949-1980, עמ' 391-397).

למדתי מפרופסור אריה נאור שהיה מזכיר ממשלת מנחם בגין והתלווה למשא ומתן בקאמפ דיוויד, שמנחם בגין שאף לחוזה שלום עם ביטוי של סופיות. כאן להבנתי טמון הבדל תפיסתי עמוק, בין מנחם בגין ומורשת ז'בוטינסקי לבין מורשתן המהפכנית של מפלגות הפועלים החלוציות. טמונה כאן מחלוקת עמוקה על עצם תוחלת השאיפה לסופיות בתופעות אנושיות. הגישה המהפכנית של מפלגות הפועלים, בניגוד למורשת הרויזיוניסטית מבית ז'בוטינסקי,  התקיימה  בתודעת מאבק ובשאיפה לתנועת מהפיכה מתמדת, שאין בה  סופיות.

במבט המעשי בגישה זו, גם מה שנראה כנקודת סיום עם הסכמה חוזית, אינו נתפס כבעל ממשות סופית. כך, אם ממילא גם חוזה שלום עם חתירה לסופיות סכסוך אינו יותר מארעי, יש מקום לתהייה, מדוע לא להסתפק בהסכם אי-לוחמה ולהימנע מעקירת היישובים?

בתרבות הערבית הבנת אי הסופיות,  מושרשת מדורות

גם חוזה חתום שהוסכם בפומבי, יכול מחר להיפתח מחדש: מחר יום חדש, נסיבות חדשות אינטרסים חדשים ובכל יום הכול נפתח מחדש.

בתפיסת ארעיות זו, מונחת נקודת הממשק בין השקפת עולמה של  תנועה מהפכנית  לבין הרעיון המשיחי. יסוד הסיכוי להצלחת המאבק המהפכני זקוק לאמונה, שהמציאות הקיימת אכן נתונה לשינוי. כך שזורה בממד הזה הנחת הארעיות הקוסמית בשורשי הרעיון המשיחי: זו בשורת התקווה לאפשרות ההשפעה על התפתחותה של המציאות במאבק לצמצום הפער בין המצוי לרצוי, בדרך הארוכה למימוש חזון נצחי שביסודו הוא אין סופי.

כך תפס בן גוריון את מטרת הציונות כמכוונת לתהליך אין סופי. משיקולים מובנים, בן גוריון המיר את הדיבור על "מהפיכה", בדיבור על "חלוציות", כמושג הרבה פחות מאיים. במשמעותו המושג "חלוציות" מסמן את הכוח המניע את המציאות בתנועה מתמדת לקראת קידום חזון אין סופי. כך הסביר אחרי הקמת המדינה על הכרח שימור החלוציות: "אין טעות מזיקה ומסוכנת מההנחה שעם הקמת המדינה עברה שעתה של החלוציות. ההיפך הוא הנכון. יש דברים שיעשו בכוח המדינה ובכוחה בלבד: פתיחת שכערי הארץ לרווחה לכול יהודי הרוצה לחזור למולדת, מתן חינוך יסודי לכל ילד וילדה, שרותי בריאות וכדומה. אולם גם העליה והחינוך והקליטה לא ייעשו בלי התאזרות חלוצית ובלי צורות חיים חלוציות." ( "ייעודי הרוח החלוצית בישראל"  תשי"ג, כוכבים ועפר, עמ' 42)

הבירה תמיד דולקת/בוערת

הקשר הדיון מזמין קריאה מחודשת במדרש רבא הידוע על אברהם שראה בירה דולקת: "אמר רבי יצחק, משל לאדם שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר, תאמר שבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה. "

בהקשר לדיוננו, המדרש ניתן לקריאה כמציע מבט קוסמולוגי על מצב היקום ועל תפקיד המדינה והאדם. כמשל, המדרש מציג מבט ביקורתי על האידאל המערבי של מדינה מתוקנת ומנהל ציבורי יעיל. על פי המדרש, גם בורא עולם מותיר את עולמו חשוף לדלקות בציפייה מהאדם לפעול לתיקון. בהשלכה אל המדינה, מומלץ להכיר במגבלת היומרה של המדינה המודרנית למסד הכול בשלטון החוק ובמנהל תקין. זו תפיסה שלא רק מכירה בתנאיי כאוס כמצב קיומי בסיסי, אלא מציבה תפיסת ניהול שקובעת שההנהלה המוסדית הרשמית, לעולם לא תצליח לסדר את כל הטלטלות והסטיות  ממסילת היציבות. זו תפיסת ניהול משתפת שמתוך ענווה קוראת לפועלי רצפת הייצור, ללקיחת אחריות. זו מהות החלוציות.

בהשלכה מעשית אל הטלטלה הגדולה שארעה לעם ישראל בבוקר שמחת תורה שבעה באוקטובר, ניתן לומר שמתוך שאננות וציפיות שווא ממוסדות המדינה, חיסלנו את תודעת החלוציות, באחריות המוטלת במיוחד על אזרחי הספר,  ואז עולמנו קרס.

צוואת משה דיין לילדיו

בימיו האחרונים קרא משה דיין לילדיו אל הגן בבית החולים והקריא להם צוואתו: " את ימי לא הקדשתי לכם, אב למופת לא הייתי. בדרכי שלי הלכתי. רק שניים ידעתי: לזרוע לחרוש ולקצור הקמה, וברעום תותחים על ביתינו, בשער השב מלחמה. את נחלת האבות לו עבדו נא כל אחד והחרב מעל מיטתכם. ובערוב היום תורישונה להיות נחלה לבניכם".

על הצוואה הזו התקוממה יעל דיין בספרה: "הייתה לי תחושה של גירוש האדם מגן עדן. קללה יותר מברכה. על כולנו נגזר לעבוד את האדמה ולהילחם. וזאת נצווה לילדינו." (יעל דיין, אבי ביתו)

זו השאלה הישראלית המהדהדת מראשית ימי הציונות "הלנצח נחיה על חרבנו?" ומשה דיין בערוב ימיו משיב לה בשלווה ובהשלמה: כן אל לנו לזנוח את החרב ונוריש אותה לילדינו מדור לדור . כאן בפשטות מונחת נקודת המוצא לברור העמוק שהחברה הישראלית צריכה לערוך עם עצמה כנקודת מוצא לכל לקחי וועדת חקירה.

[לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא אי הוודאות והשלכותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שלימות ניגודית / שלימות הניגודים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום.
• אוסף המאמרים בנושא אי הוודאות והשלכותיה.
• אוסף המאמרים על הצלחה וכישלון: תוצאות המרוץ אל המטרה.
• אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל'.
• הרחבת המושג 'ליניאריות';
• הרחבת המושג 'חוסר ליניאריות'.
• אוסף המאמרים על: שלימות ניגודית / שלימות הניגודים.
• הרחבת המושג: 'סדר'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2021), שלום עולמי וסתם שלום באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 24/3/21.
• פנחס יחזקאלי (2014), אי ודאות - חוסר ודאות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• יחזקאלי פנחס (2014), ליניאריות, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), חוסר ליניאריות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), ליניאריות וחוסר ליניאריות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 14/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2024), שלימות ניגודית / שלימות הניגודים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 16/2/24.
• פנחס יחזקאלי (2014), סדר, ייצור ידע, 12/4/14.