תקציר: בוז ולעג נדמים לעתים כקישוטים רטוריים: בדיחה, עקיצה, מם ויראלי. אולם מנקודת מבט סוציולוגית־פוליטית, מדובר בכלי כוח מן המעלה הראשונה. לא רק ביטוי של עליונות, אלא מנגנון המייצר אותה. בוז ולעג מערערים זהות, שוחקים לגיטימציה ומפרקים סמכות, לעתים ביעילות רבה יותר מאלימות פיזית או כפייה מוסדית.

עודכן ב- 24 בינואר 2025

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

בוז ולעג נדמים לעתים כקישוטים רטוריים: בדיחה, עקיצה, מם ויראלי. אולם מנקודת מבט סוציולוגית־פוליטית, מדובר בכלי כוח מן המעלה הראשונה. לא רק ביטוי של עליונות, אלא מנגנון המייצר אותה. בוז ולעג מערערים זהות, שוחקים לגיטימציה ומפרקים סמכות, לעתים ביעילות רבה יותר מאלימות פיזית או כפייה מוסדית.

לבוז יש בראש ובראשונה אופי של אלימות סמלית. פייר בורדייה הגדיר אלימות זו כפגיעה המופעלת דרך שפה, סמלים וקטגוריות תרבותיות, מבלי להיתפס ככפייה גלויה (Bourdieu, 1991). כאשר קבוצה חברתית מוצגת בעקביות כנלעגת, פרימיטיבית או היסטרית, עצם השתתפותה בשיח הציבורי נפסלת מראש. טיעוניה אינם מופרכים – הם פשוט מגוחכים. כך נחסך הצורך בעימות רציונלי, והכוח מופעל במסלול עוקף־דיון.

מעבר לכך, לבוז יש תפקיד דיסציפלינרי מובהק. מישל פוקו הראה כיצד כוח מודרני פועל לא רק באמצעות חוק וענישה, אלא דרך נורמליזציה ותיוג (Foucault, 1977). הלעג מסמן את גבולות הלגיטימי: מי שחורג מהם צפוי להשפלה פומבית. החשש מהלעג – במיוחד בעידן הרשתות החברתיות – יוצר ציות יעיל יותר מכל סנקציה פורמלית. מנגנוני שיימינג, קנצלציה והוקעה ציבורית מתפקדים כמשטר משמעת מבוזר.

בוז הוא גם נשק א־סימטרי. קבוצות חלשות יכולות לערער סמכות שלטונית באמצעות ערעור סמלי של יוקרה. סאטירה פוליטית, קריקטורה או חיקוי חד יכולים לשחוק הילה של כוח הרבה יותר מנאום אידאולוגי ארוך. מסיבה זו משטרים אוטוריטאריים מגלים רגישות קיצונית ללעג: הוא מנפץ את דימוי הרצינות והבלתי־נמנעות של השלטון (Billig, 2005).

עם זאת, הלעג אינו פועל בריק. הוא נטוע ביחסי כוח. כאשר אליטות תרבותיות או מוסדיות לועגות לפריפריות חברתיות, למיעוטים או למחנות פוליטיים מוחלשים, אין מדובר בהומור תמים אלא במנגנון הדרה. כפי שהראה ארווינג גופמן, סטיגמה אינה רק תיוג – היא שלילת אנושיות ולגיטימציה (Goffman, 1963). הבוז מכין את הקרקע להצדקת מדיניות, הדרה ואכיפה: אם “הם” מגוחכים, אין צורך להקשיב להם.

ובכל זאת, ללעג יש גם פוטנציאל משחרר. סאטירה הפועלת “כלפי מעלה” יכולה לחשוף אבסורדים, לפרק שיח רשמי ולפתוח מרחב ביקורתי. ההבחנה הקריטית היא בין לעג שמבקר כוח לבין בוז שמוחק אנושיות. הראשון עשוי להיות כלי דמוקרטי; השני הוא אלימות סמלית לכל דבר.

בעידן הדיגיטלי, הבוז והלעג הוחרפו. אלגוריתמים מתגמלים הקצנה, והלעג מספק תשומת לב וקליקים. כך נוצרת פוליטיקה של בוז: מחנות סגורים, אטומים, המשוכנעים שהצד האחר נלעג מכדי להקשיב לו. הדמוקרטיה נשחקת לא משום מחסור בטיעונים, אלא משום היעדר הקשבה.

לכן, הבוז והלעג הם הנשק האימתני ביותר של האדם לא מפני שהם רועשים, אלא מפני שהם שקטים, יעילים וממכרים. הם עוקפים מוסדות, מקצרים דיון, ומסמנים בני אדם כבלתי ראויים. במקום שבו הצחוק מוחק את האדם – הכוח כבר ניצח.

שמאל, ימין ובוז כטכנולוגיה פוליטית

בזירה הפוליטית המודרנית, הבוז אינו עוד תוצר לוואי של קיטוב אידאולוגי, אלא טכנולוגיה פוליטית מודעת. בישראל - בדומה לדמוקרטיות מערביות אחרות - ניתן לזהות אסימטריה מובהקת בשימוש בבוז בין מחנות פוליטיים. בעוד הימין נוטה להיאבק על לגיטימציה, השמאל־הליברלי מחזיק לאורך זמן בעמדות מפתח במוסדות ייצור המשמעות: תקשורת, אקדמיה, מערכת המשפט והתרבות (Bourdieu, 1991). יתרון זה מאפשר הפעלה יעילה במיוחד של בוז ככוח משטרתי רך.

הבוז משמש כאן לא כהתקפה ישירה על עמדות הימין, אלא כשלילה מוקדמת של כשירותו המוסרית והאינטלקטואלית. מצביעי ימין מוצגים כ“בבונים”, כ“משיחיים”, כ“פופוליסטים” או כ“קורבנות של פייק ניוז”. בכך, מתבצע מהלך כפול: גם דה־לגיטימציה של הטיעון, וגם פתולוגיזציה של הסובייקט עצמו. זהו בדיוק המנגנון שגופמן תיאר כסטיגמטיזציה: תהליך שבו זהות שלמה מצטמצמת לפגם מדומיין אחד (Goffman, 1963).

מנקודת מבט פוקויאנית, מדובר בהפעלת כוח דרך שיח נורמליזטורי. השמאל אינו נדרש עוד לשכנע; הוא מגדיר את גבולות הסביר, הנאור והראוי. מי שסוטה מהם אינו “טועה”, אלא “מביך”, “מסוכן” או “חשוך”. הבוז מתפקד כאן כתחליף לארגומנט: הוא חוסך את הצורך בהתמודדות אינטלקטואלית, ומעביר את הדיון מרמת הרעיונות לרמת האישיות (Foucault, 1977).

הימין, מצדו, מגיב לעיתים בלעג נגדי, אך זהו לרוב לעג מגננתי, המכוון לחשיפת צביעות האליטות ולא לשלילת אנושיותן. בשל נחיתותו המוסדית, הלעג הימני מתקשה להפוך לנורמה תרבותית מחייבת. לכן הוא נתפס כ“אלימות מילולית” או “הסתה”, בעוד בוז אליטיסטי זוכה לעטיפה של “סאטירה”, “ביקורת” או “חופש ביטוי”.

כך הופך הבוז לכלי של שימור הגמוניה. הוא מאפשר למחנה הדומיננטי להפסיד בבחירות אך להמשיך לשלוט בשיח, להציג את הכרעת הרוב כטעות מביכה, ולמסגר את הדמוקרטיה עצמה כבעיה כאשר תוצאותיה אינן רצויות. במובן זה, הבוז אינו רק נשק נגד היריב הפוליטי, אלא גם נגד עקרון הריבונות הלאומית.

התוצאה היא העמקת הקיטוב: הימין מפנים כי לעולם לא יזכה ללגיטימציה תרבותית, והשמאל מאבד את היכולת להבין מדוע הבוז אינו “מחנך”, אלא מייצר התנגדות, ניכור והקצנה. כאשר פוליטיקה מתנהלת דרך בוז, השיח הציבורי חדל להיות זירה של שכנוע והופך לזירת השפלה.

בוז מתוכנן: יועצים אסטרטגיים ואנרכיסטים בשירות הנשק הסמלי

הבוז אינו רק תוצר ספונטני של קיטוב פוליטי; הוא כלי עבודה מודע בידיהם של אסטרטגים פוליטיים ואקטיביסטים רדיקליים. דמויות שונות לכאורה כמו ארתור פינקלשטיין, יועץ הבחירות הרפובליקני, וסול אלינסקי, האידאולוג של האקטיביזם הרדיקלי המודרני, זיהו - כל אחד בדרכו - את הפוטנציאל ההרסני של הבוז והלעג כטכנולוגיה פוליטית (שניהם התבססו על הפרקטיקה הבולשביקית).

ארתור פינקלשטיין הבין מוקדם כי הפוליטיקה המודרנית אינה מוכרעת באמצעות שכנוע רציונלי, אלא באמצעות קיטוב רגשי. אסטרטגיית הבחירות שפיתח התבססה על הצגת היריב לא כטועה, אלא כראוי לבוז: אליטיסט, מנותק, מזלזל ב“אדם הפשוט” (Sherman, 2014). פינקלשטיין לא ביקש לאחד – אלא להעמיק שסע, תוך יצירת זהות קולקטיבית מגובשת באמצעות תחושת עלבון משותפת. הבוז הופעל כאן באופן הפוך: לא כלעג של האליטה לעם, אלא כהפניית הלעג חזרה אל האליטה, ככוח מגייס.

אצל פינקלשטיין, הבוז שימש מנגנון דה־לגיטימציה: אם היריב מושחת, מנותק או בז לעם – אין צורך להתווכח עמו. עצם השתייכותו ל“הם” מספיקה. זהו שימוש מודע באלימות סמלית הפוכה, המכוונת לשחיקת סמכות מוסדית ותרבותית (Bourdieu, 1991). האפקט הפוליטי אינו שכנוע מתלבטים, אלא הנעת בסיס תומכים באמצעות זעם ולעג [ראו המחשה במאמרו של דני וידיסלבסקי: 'הסוד השלישי של נתניהו: תיוג שלילי של מתנגדים!'].

לעומתו, סול אלינסקי פיתח תפיסה שיטתית אף יותר של הבוז כנשק. ב-Rules for Radicals הוא מגדיר לעג כאחד הכלים היעילים ביותר במאבק פוליטי, משום שהוא “מוציא את היריב מאיזון רגשי” ומכריח אותו להגיב (Alinsky, 1971). עבור אלינסקי, הלעג אינו רק אמצעי תודעתי אלא טקטיקה של לוחמה פסיכולוגית: הפיכת היריב למגוחך שוללת ממנו את דימוי הסמכות, ומעבירה את המאבק ממגרש הרעיונות למגרש ההשפלה [ראו הרחבה במאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: דמוניזציה, בוז ולעג אישי הם נשק אימתני. הכללים ה- 5, ה- 8 וה- 13 של סול אלינסקי].

המשותף לפינקלשטיין ולאלינסקי הוא ההבנה שהבוז עוקף מוסדות. הוא אינו זקוק לאישור, לחוק או לאלימות פיזית. די בהטמעת נרטיב לעגני כדי לערער היררכיות קיימות. בכך הם מקדימים את פוקו: הכוח פועל דרך שיח, רגשות וסובייקטיביות – לא רק דרך המדינה (Foucault, 1977).

עם זאת, קיים הבדל מהותי: אלינסקי ראה בלעג נשק של חלשים נגד חזקים, בעוד פינקלשטיין השתמש בו כדי לבנות קואליציות פוליטיות בתוך מערכות שלטוניות קיימות. במעבר זה – מאקטיביזם רדיקלי לאסטרטגיה אלקטורלית – הבוז עבר נורמליזציה. הוא חדל להיות חריג והפך לשגרה פוליטית.

בעידן הנוכחי, מורשתם של השניים מתלכדת. הבוז הפך לאבן יסוד של קמפיינים, מחאות ושיח תקשורתי. הוא מופעל הן “מלמעלה” והן “מלמטה”, עד שהגבול בין התנגדות למשילות מיטשטש. כאשר בוז הופך לשפה המרכזית של הפוליטיקה, הדמוקרטיה עצמה משתנה: מהתמודדות בין רעיונות – להתנגשות בין זהויות פגועות.

[לאוסף המאמרים על שנאת נתניהו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על שנאת נתניהו.
• המאמר: כך תופסים שלטון בדמוקרטיה – 13 העקרונות של סול אלינסקי;
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• הרחבת המושג 'אפקטיביות';
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו';
• מאמרו של דני וידיסלבסקי: 'הסוד השלישי של נתניהו: תיוג שלילי של מתנגדים!'.
• אוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: דמוניזציה, בוז ולעג אישי הם נשק אימתני. הכללים ה- 5, ה- 8 וה- 13 של סול אלינסקי.
• מאמרו של דני וידיסלבסקי: 'הסוד השלישי של נתניהו: תיוג שלילי של מתנגדים!'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על שנאת נתניהו, ייצור ידע, 25/7/24.
• ויקפדיה: הומור.
• ויקיפדיה: כינויי גנאי בשיח הפוליטי בישראל.
• פנחס יחזקאלי (2023), כך תופסים שלטון בדמוקרטיה – 13 העקרונות של סול אלינסקי, ייצור ידע, 9/3/23;
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• דני וידיסלבסקי (2019), הסוד השלישי של נתניהו: תיוג שלילי של מתנגדים!, ייצור ידע, 1/6/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), דמוניזציה, בוז ולעג אישי הם נשק אימתני. הכללים ה- 5, ה- 8 וה- 13 של סול אלינסקי, ייצור ידע, 7/6/23.
• דני וידיסלבסקי (2019), הסוד השלישי של נתניהו: תיוג שלילי של מתנגדים!, ייצור ידע, 1/6/19.

• Billig, M. (2005). Laughter and ridicule: Towards a social critique of humour. Sage Publications.
• Bourdieu, P. (1991). Language and symbolic power (J. B. Thompson, Ed.; G. Raymond & M. Adamson, Trans.). Harvard University Press.
• Foucault, M. (1977). Discipline and punish: The birth of the prison (A. Sheridan, Trans.). Pantheon Books.
• Goffman, E. (1963). Stigma: Notes on the management of spoiled identity. Prentice-Hall.