תקציר: הקרע בין 'מדינת תל אביב' ליתר העם מזכיר במידה מפתיעה את הקרע הפנימי שהיה בשבט דן המקראי, ששכן במרכז הארץ. שבט זה מוצג בתנ"ך כ"שבט ערמומי ופרודוקטיבי" (בראשית מ"ט, 16–17; דברים ל"ג, 22). הברכות מצביעות על אופי עצמאי ולעתים חתרני, המעורר גם הערכה וגם ביקורת מצד יתר השבטים...

שמעון אלקיים הוא באר שבעי וותיק, שמשלב ניסיון חיים עשיר באמונה ובתורת ישראל, שהן לחם חוקו. חווה את כל מלחמות ישראל והשתתף השתתף במלחמת שלום הגליל.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר ראשון המביא אנלוגיות מתקופת התנ"ך, לעידן 'מהפכת הצבע' בישראל. המאמר האחר:

*  *  *

חברות אנושיות לאורך ההיסטוריה לא נבדלו רק על פי עימותים חיצוניים עם אויבים, אלא גם באמצעות סכסוכים פנימיים בתוך הקהילה עצמה. בישראל המודרנית, נתפסת העיר תל אביב כ'מדינה בתוך מדינה', בשל מיקומה התרבותי, הכלכלי והאידאולוגי ביחס ליתר חלקי המדינה (אלמוג, 2015).

הקרע בין 'מדינת תל אביב' ליתר העם מזכיר במידה מפתיעה את הקרע הפנימי שהיה בשבט דן המקראי, ששכן במרכז הארץ, אך חש פריפריאליות בשל מיקומו ליד אויבים חזקים (הפלישתים והכנענים), ותלותו בגורמים חיצוניים (שופטים א', 34–35; שופטים י"ז–י"ח; ראו תמונה למטה).

שבט זה מוצג בתנ"ך ע"פ ברכות יעקב ומוספיות הברכה של משה, כ"שבט ערמומי ופרודוקטיבי" (בראשית מ"ט, 16–17; דברים ל"ג, 22). הברכות מצביעות על אופי עצמאי ולעתים חתרני, המעורר גם הערכה וגם ביקורת מצד יתר השבטים.

במאמר זה אבחן את הדמיון בין שבט דן לבין 'מדינת תל אביב' של היום, תוך שילוב של פרספקטיבה היסטורית, סוציולוגית ופסיכולוגית. אבחן כיצד דינמיקות של בידול, ניכור, ובדלנות פנימית יוצרות מתחים בתוך חברה אחת, והאם ניתן להבין את המתח הזה ככלי לניתוח החברה הישראלית המודרנית.

שבט דן היה בין השבטים הבעייתיים יותר במבנה הקונפדרטיבי של שבטי ישראל, ולו תדמית כפולה: מצד אחד מאוים מבחוץ על ידי הפלשתים והכנענים, ומצד שני מצוי, לא אחת, בקונפליקט עם יתר השבטים.

לפי המקרא, נחלת שבט דן נקבעה בגבול הדרום-מערבי של ארץ ישראל, באזור מישור החוף הדרומי, סמוך לנחל הירקון (ראו את מפת חלוקת השבטים למטה). בספר יהושע י"ט 40–46 מתואר גבול נחלת דן, ושם נזכרים יישובים כמו יקתאל, גת־רימון, מי־ירקון והראקון – "עם הגבול מול יפו" (פס' 46). כלומר, העיר יפו (יאפו/יפו) נכללה בגבול נחלת שבט דן. הבעיה הייתה שנחלה זו שכנה בקרבת הכנענים, ובסמוך לערי הפלשתים, שהיו חזקים ממנו, והקשו עליו להשתלט בפועל על האזור (Lewis, 1990). במקרא מתוארת גם נדידת השבט צפונה לכבוש את העיר ליש (ש later נקראה דן), תמרון שהעיד על חיפוש פתרונות חוץ־מקומיים לאי־יכולת להחזיק בנחלתו המקורית (שופטים י"ח, 1–6).

מקורות למתח פנימי עם שבטי ישראל

הכל מתחיל מהאם...

שבט דן יוצא דופן בכך שהוא נולד ליעקב מבלהה, שפחתה של רחל, ולא מאחת הנשים החוקיות (לאה או רחל). המשמעות החברתית־סמלית הייתה כפולה:

1. מעמד פחות יציב בתוך ההיררכיה המשפחתית: במקרא ניתן לראות עקבות לכך, למשל בקנאה ובתחרות בין נשות יעקב סביב "בני השפחות" (בראשית ל׳). הדבר עשוי היה להשליך על היחס ההיסטורי־שבטי לדן.
2. פער זהותי: אם נבחן את חלוקת השבטים, רובן ככולן מזוהות בקשר ברור עם דמויות מרכזיות (לאה = שבטים רבים, רחל = יוסף ובנימין). בני השפחות – דן, נפתלי, גד ואשר – לעתים מוצגים במקורות כיותר פריפריאליים, הן גיאוגרפית והן פוליטית (לדוגמה, גד ואשר בגבולות רחוקים, דן בצפון הרחוק לאחר הנדידה).
3. השלכה על ניכור: אפשר בהחלט לשער (וזהו ניתוח פרשני־סוציולוגי) שהעובדה שדן היה "בן פלגש" תרמה לתחושת זרות הן פנימית והן חיצונית. הדבר היה עשוי להעצים את המתח בינו לבין שאר השבטים – לא רק בשל האיום הפלשתי־כנעני על נחלתו, אלא גם בשל תחושת אי־שייכות לשושלת המרכזית.
4. ביטוי במקרא המאוחר: מעניין ששבט דן הוא היחיד שמוזכר כבעל אופי בעייתי מבחינה דתית (פסל מיכה בשופטים י"ח, מזבח חלופי בדן במלכים א׳ י״ב). ייתכן שיש כאן השתקפות של זהות "מרוחקת" או "חסרת שורש" במרכז הישראלי, שמקורה כבר במעמד היסוד השבטי.

כלומר – הניכור לא נבע רק מגורמים גיאוגרפיים־ביטחוניים, אלא גם משורש משפחתי־חברתי: בן של פלגש מול בני הנשים החוקיות. זה מייצר הקבלה מעניינת בין שבר משפחתי אינטימי לבין קרעים אתניים־לאומיים שהתבטאו בהיסטוריה השבטית.

ברכת יעקב (בראשית מ"ט, 16–17)

יעקב מתאר את דן כ"שפט עמו כאחד שבטי ישראל" – כלומר, בעל תפקיד של הנהגה או שיפוט. אולם מיד לאחר מכן הוא מוסיף: "יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח" – דימוי שלילי של שבט ערמומי ותוקפני. זה מצביע כבר על תפיסה אמביוולנטית של דן בתוך המערכת השבטית.

ברכת משה (דברים ל"ג, 22):

כאן נאמר: "דן גור אריה יזנק מן הבשן" – רמז להתפשטותם צפונה (ליש/דן). יש מפרשים שראו בכך ביטוי לפער בין מקומו הייעודי של השבט במישור החוף לבין "נדידתו" צפונה, דבר שיכול היה לעורר מתיחות עם שבטים שכנים.

פרשת פסל מיכה

פרשת פסל מיכה (שופטים י"ז–י"ח) היא מקרה של עבודת אלילים בתוך ישראל, שנתפסה כמקור מתמשך לחטא ושחיתות דתית, ואף שימשה בסיס לפולחן אלטרנטיבי בשבט דן. היא ממחישה כיצד השבט ניהל פולחן עצמאי ומקדים את האינטרסים שלו על פני ערכי האחדות הדתית. בכך, דן הפך "שבט בתוך שבט" – חלק מהעם אך גם נבדל ממנו. זוהי אחת מן האפיזודות הדרמטיות ביותר בספר שופטים (שופטים י״ז–י״ח), והיא מציגה תערובת של עבודת אלילים, נדודים שבטיים ומאבקי זהות:

עיקרי הפרשה: מיכה, איש מהר אפרים, גונב כסף מאימו. לאחר שהוא מודה, היא מקדישה חלק מהכסף לַה', אך בפועל משתמשת בו ליצירת פסל וּמסכה. מיכה מקים בית אלהים פרטי בביתו, מכין אפוד ותרפים, וממנה אחד מבניו לכהן (שופטים י״ז, ה׳). לוי צעיר מבית לחם יהודה עובר במקום, ומיכה ממנה אותו לכהן אישי: "וַיְמַלֵּא יַד הַלֵּוִי וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן" (שופטים י״ז, י״ב), מתוך אמונה, שהדבר יביא לו ברכה.

בני דן - שטרם הצליחו לרשת את נחלתם במרכז הארץ - שלחו מרגלים לחפש מקום אחר להתיישבות. בדרכם הם פגשו בבית מיכה, זיהו את קול הלוי ושאלו בעצת האל. הלוי מאשר את דרכם. בהמשך, כששבט דן עולה לכבוש את העיר לַיִש (לימים "דן"), הם שוב עוברים בבית מיכה, ושודדים את פסלו, האפוד והתרפים, ואף משכנעים את הלוי להצטרף אליהם ככהן כללי לשבט, באומרם: "הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹּהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד, אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹּהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל?" (שופטים י״ח, י״ט).

בני דן כובשים את לַיִש, משנים שמה לדן, ומקימים שם מרכז פולחני עם פסל מיכה והכהן הלוי, שהפך לחלק ממסגרת שבטית. נאמר במפורש שפסל מיכה נשאר בשימוש "כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלוֹ" (שופטים י״ח, ל״א) – כלומר, התקיים פולחן מתחרה למקדש שילה, שבו שכן ארון הברית.

הסיפור הזה מלמד עד כמה הייתה אמונתם של בני דן רעועה, ועד כמה ביקשו תמיד ליצור אלטרנטיבה לשבט יהודה. יש כאן דוגמה מוקדמת ל"תחרות מוסדית" בין מוקדי פולחן, שהיו גם מרכזי סמכות פוליטית וחברתית. הוא מצייר את שבט דן כ'שבט נודד'. חז"ל רואים בפרשת מיכה סמל להשחתה רוחנית. מדרשים שונים קושרים אותו גם לחטאי עגל הזהב (סנהדרין קג ע"ב).

סירובו של דן להצטרף למלחמות כלל־ישראליות

שבט דן נודע במקרא לא רק בחיפושיו אחר נחלה חלופית בצפון, אלא גם בתחושת הניכור שלו מהעם, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בסירובו ליטול חלק במאבקים כלל־ישראליים. בשירת דבורה נאמר: “וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת” (שופטים ה׳, י״ז), פסוק שמבקר את הימנעות דן מלהצטרף למערכה הגדולה נגד סיסרא, בעוד שבטים אחרים התגייסו להגן על ישראל.

התיאור משרטט את דן כמי שמעדיף להתמקד בעיסוקיו הכלכליים – מסחר ימי ונמלי – במקום לשאת בנטל המלחמה. בכך משתקפת תופעה של "פרטיקולריזם שבטי": שבט שראה את עצמו כקהילה נפרדת, עם אינטרסים עצמאיים, ולא כחלק מגוף פוליטי-לאומי אחיד. מגמה זו של בדלנות שבטית, הבאה לידי ביטוי גם בהקמת פולחן עצמאי בדן, נתפסת במסורת המקראית כסמל לפירוד ולחוסר סולידריות לאומית.

תל אביב: מרכז מנותק

תל אביב היא הליבה הכלכלית והתרבותית של ישראל, והיא מייצגת ערכים פרוגרסיביים, פתיחות גלובלית והשפעה תרבותית משמעותית על המדינה כולה (Almog, 2015). העיר בולטת בכלכלה, חינוך, תרבות ואמנות, ומכילה רוב של אוכלוסייה חילונית, שככל שהיא עשירה יותר, היא גם פוסט־ציונית. במובנים רבים היא "שונה" מיתר המדינה – לא רק במישור הערכים אלא גם במישור התפיסה הציבורית: רבים מחוץ לתל אביב תופסים את העיר כמנותקת מהמציאות הלאומית והדתית.

כפי ששבט דן אימץ פולחן עצמאי, כך גם תל אביב יצרה זהות תרבותית ייחודית: חיי לילה, אמנות, תאטרון, מוזיקה בינלאומית ומסחר חופשי יוצרים תרבות עירונית כמעט "עצמאית" בתוך מרחב לאומי אחד. העיר נתפסת ליתים כמתנשאת על יתר הפריפריה והחברה המסורתית, ומחזקת את תחושת הקרע בין מרכז לפריפריה (Shils, 1975).

[להורדת החוברת: מדינת תל אביב - איום על ישראל, לחץ כאן]

ההקבלה בין שבט דן לתל אביב

1. פריפריאליות בתוך המרכז: דן ישב במישור החוף, אך הרגיש פריפריה עקב אי־יכולת להתמודד עם הפלשתים. תל אביב היא במרכז הארץ אך נתפסת מנותקת אידיאולוגית ותרבותית משאר המדינה.
2. פולחן עצמאי / תרבות עצמאית: דן הקים מקדש עצמאי בעירו בצפון; תל אביב מפתחת תרבות וערכים עירוניים שונים מהערכים המסורתיים של המדינה.
3. העדפת כלכלה על ביטחון: דן העדיף מסחר ימי על פני מלחמה; תל אביב נתפסת כמרכז כלכלי וחברתי, לעתים על חשבון מחויבות לאומית-מסורתית.
4. ניכור פנימי: דן הסתכסך עם יתר השבטים; תל אביב נתפסת כעיר נפרדת שמייצגת ערכים שונים ומחוץ למוקד הלאומי של יתר האזרחים.

השפעות סוציולוגיות ופסיכולוגיות

תחושת ניכור ושבר זהות: בכל חברה קיימת מתיחות בין מרכז לפריפריה. בהשוואה ההיסטורית, ניתן לראות שבט דן כתופעה של "שבט נפרד" – חלק מהעם אך בעל זהות עצמאית. תל אביב, במובנים רבים, ממחישה את אותו דפוס: מרכז עירוני ליברלי וגלובלי מול פריפריה מסורתית ושמרנית. מצב זה מייצר תחושת ניכור ואי־הזדהות הדדית.

מרכז מול פריפריה במונחים פסיכולוגיים: המטאפורה של דן מראה כיצד קונפליקטים פנימיים נוצרים לא רק עקב משאבים או כוח, אלא גם עקב תפיסת זהות עצמית. בני דן ראו עצמם "ערמומיים" ויעילים בדרכי הישרדות שונות, מה שהוביל למתיחות עם יתר השבטים. תל אביב, לעומת זאת, מתאפיינת בדימוי של יזמות, קוסמופוליטיות ופתיחות – תכונות שמגבירות את הפער הפסיכולוגי מול חלקי המדינה המסורתיים.

דינמיקות פוליטיות: בדומה לשבט דן, שתדמיתו כבדלני השפיעה על יחסי כוח פנימיים, תל אביב נתפסת כקובעת את סדר היום הציבורי, התרבותי והפוליטי בישראל, ובכך יוצרת מתח בין "מדינת תל אביב" לבין הציבור הלא-עירוני, הדתי או המזרחי. הקונפליקט הזה משפיע על תחושת ההכללה והייצוג הפוליטי, ומחזק את הקרע החברתי והאידאולוגי.

השלכות והשלכות עתידיות

מאבק על אחדות לאומית: הקרע בין תל אביב לשאר המדינה אינו מקרי; הוא חלק מתופעה רחבה של מתח בין מרכז פריפריה, בין ליברליזם לערכים מסורתיים, בין גלובליות לייחוד לאומי. בדומה לשבט דן, שתפקודו הפרטני הוביל למתיחות עם יתר השבטים, תל אביב יוצרת דפוס חוזר של ניכור ופרידה אידאולוגית.

אפשרויות גישור: ההיסטוריה מלמדת ששבט דן לא נעלם, אלא המשיך לחיות בתוך עם ישראל תוך מציאת איזון חלקי עם יתר השבטים. במקביל, תל אביב יכולה לנסות לגשר על הקרע באמצעות שיתופי פעולה כלכליים, חינוכיים ותרבותיים עם הפריפריה, לצד הכרה זהירה בערכים הלאומיים המשותפים.

אז מה דומה בין שבט דן ל'מדינת תל אביב'?

• ברכת יעקב (בראשית מ"ט, 16–17) מציגה את שבט דן כאליטה, בעל תפקיד של הנהגה או שיפוט. אולם מיד לאחר מכן הוא מוסיף: "יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח" – דימוי שלילי של שבט ערמומי ותוקפני. זה מצביע כבר על תפיסה אמביוולנטית של דן בתוך המערכת השבטית. משמע, אמננם אליטה, אבל אליטה רעילה!
• לשניהם אופי עצמאי וחתרני ביחס לשאר העם. תכונות אלה מעוררות בעם הערכה מצד אחד וביקורת רבה מצד שני.
• הערמומיות מחד גיסא והפרודוקטיביות מאידך גיסא, מאחדת את שניהם.
• שניהם חיים בתחושה של 'מגיע לי', ושל 'אני ואפסי עוד'.
• שניהם מעדיפים את הכסף והגלובליזציה על פני הלאומיות.
• שניהם מאופיינים בהשחתה רוחנית: אמונה רעועה וחיפוש אלטרנטיבות.
• שניהם מנוכרים לאתגרי העם ואינם רואים עצמם חלק ממלחמותיו.
• למרות שהאיום האמיתי עליהם היה תמיד חיצוני, ראו ביתר השבטים את האויב האמיתי שלהם והיו לעומתיים להם.

סיכום

כמו שבט דן בתקופת השופטים, שבחר לעסוק בענייניו – מסחר ימי ופרויקטים מקומיים – במקום להצטרף למלחמות כלל־ישראליות ("ודן למה יגור אוניות" – שופטים ה׳, י״ז), כך גם "מדינת תל אביב" נתפסת כיום בעיני רבים כחלק בעם שמנותק מן האתוס הלאומי הרחב. בעוד "שבט יהודה" מגלם את ההתגייסות הביטחונית, את מרכזיות ירושלים ואת תחושת הייעוד ההיסטורי, הרי ש"תל אביב" מסמלת קוסמופוליטיות, פרטיקולריזם ונטייה לעסוק בפיתוח כלכלה, תרבות וגלובליזציה – לעתים תוך התרחקות מהאחריות הקולקטיבית לשאלות קיומיות. ההקבלה אינה טענה היסטורית אלא פרשנות סמלית: בדומה לדן, שהתבדל והקים פולחן עצמאי בצפון, כך גם "מדינת תל אביב" יוצרת לעצמה מרחב תרבותי־ערכי נפרד. החיכוך בין שני הדפוסים - שבט יהודה כאתוס לאומי־מסורתי מול דן/תל אביב כאתוס פרטי־גלובלי - מייצר את אחד מצירי הקרע המרכזיים בחברה הישראלית בת זמננו.

שבט דן במקרא נתפס כ"שבט פריפריאלי במרכז" – נדד, הקים פולחן עצמאי, העדיף מסחר על ביטחון וסירב לשתף פעולה במלחמות כלל־ישראליות. במובנים רבים, ניתן לראות את דמותו של דן כקודמת היסטורית ל"מדינת תל אביב" – מרכז עירוני, כלכלי ותרבותי שמייצג ערכים שונים ומנותק במידה מסוימת משאר העם.

הקרע בין מרכז לפריפריה, בין גלובליות למקומיות, בין ערכים ליברליים למסורתיים, אינו רק תופעה מודרנית. ההשוואה לשבט דן ממחישה שהקונפליקטים הפנימיים הם חלק בלתי נפרד מהחיים החברתיים והלאומיים, וכי הדרך לגשר עליהם דורשת הכרה, דיאלוג ושילוב זהויות שונות במרחב משותף.

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2024), הכל על אליטת ההון הישראלית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/11/24.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.

• Almog, A. (2015). Medinat Tel Aviv. Tel Aviv: Am Oved.
• Bible: Judges 1, 5, 17–18; Genesis 49; Deuteronomy 33.
• Lewis, B. (1990). The Political Language of Islam. University of Chicago Press.
• Shils, E. (1975). Center and Periphery: Essays in Macrosociology. Chicago: University of Chicago Press.