תקציר: המבקש להבין את מהפכת הצבע הישראלית – על שלל מופעיה האקטיביסטיים, המשפטיים, התרבותיים והתקשורתיים – נדרש להעמיק במכניקה ההיסטורית של מהפכות השמאל לאורך הדורות. המילים אמנם משתנות, אך תפיסת ההפעלה והכלים נותרים זהים, וחשוב לשאול: עד כמה תומכי המחאה מבינים שהם חלק ממהפכת שמאל לא דמוקרטית, שמחופשת לתנועה להצלת הדמוקרטיה?

.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

המבקש להבין את מהפכת הצבע הישראלית – על שלל מופעיה האקטיביסטיים, המשפטיים, התרבותיים והתקשורתיים – נדרש להעמיק במכניקה ההיסטורית של מהפכות השמאל לאורך הדורות. אמנם המילים משתנות, אך תפיסת ההפעלה והכלים נותרים זהים.

במאמר אמנה עשרה מאפיינים / כלים כאלה:

1. אידאולוגיה שוויונית כטריגר למהפכה: שימוש באידאולוגיה שוויונית-מוסרית מוחלטת ("שוויון", "צדק", "זכויות"), כהצדקה למלחמה במבנה הישן.
2. יצירת אויב פנימי - שיש להשמידו, לבודד אותו ו/או למחוק את לגיטימיותו ("פשיסטים", "מתנחלים", "ביביסטים") - עומדת בבסיס הזהות המהפכנית.
3. טרור מוסרי – מנגנון משמעת והטלת אימה: הפעלת טרור מוסרי או ציבורי לצורך השתקה, תוך שימוש ב'שיימינג', בהדחה, בהדלפות וכדומה).
4. טיהור תרבותי והנדסה חברתית: ניסיון להנדס זהות קולקטיבית חדשה במנותק מהמסורת הלאומית או הזהות ההיסטורית.
5. המהפכה כדת חילונית: שלוש המהפכות הפכו לא רק לתנועה פוליטית אלא לתחליף דתי.
6. מהפכה ביורוקרטית – השתלטות מבפנים על מוסדות: בניגוד למהפכות ספונטניות שמתבצעות "מהרחוב", מהפכות השמאל הגדולות - מהיעקובינים ועד תנועות הווק - אינן פועלות מחוץ למערכת, אלא דווקא חודרות אל תוכה ומשתלטות על מוסדותיה: משפט, חינוך, אקדמיה, תרבות, תקשורת, ולעתים אף צבא וביטחון.
7. החלפת היררכיות קיימות בחדשות, בשם "צדק מתקדם".
8. חוק ההקצנה: מהפכות השמאל שואפות לטהר את עצמן שוב ושוב.
9. המעגל הסגור והמסוכן המוסדי-אידיאולוגי: מצב שבו מוסדות המדינה, התרבות והמשפט חדלים מלהיות שומרי סף ניטרליים, והופכים למשכפלי-על של אידיאולוגיה אחת, תוך חיזוק מתמיד של שליטתה. המערכת כבר אינה פתוחה לוויכוח רציונלי או לבחינה ציבורית – אלא מייצרת ומשעתקת את עצמה.
10. תמיכה באויב החיצוני – כשהשנאה ל'אויב שבפנים' גוברת על הפחד מהאויב שמבחוץ.

ככל מהפכה שמאלית בעבר - מצרפת דרך רוסיה ועד תנועת ה- WOKE באמריקה - מדובר באותה מכונה אידאולוגית: מחליפה את החולצות, אך משמרת את ה'צנטריפוגה'. מאפיינים אלה יכולים, בין היתר, להבהיר מדוע ממשל טראמפ למשל, רואה במהפכות הווק סכנה לביטחונה הלאומי של אמריקה.

במאמר אתמקד בשלוש מהפכות: 'המהפכה הצרפתית' (1789), 'המהפכה הבולשביקית' (1917) ו'מהפכת הווק' הפרוגרסיבית במאה ה-21. כולן התרחשו בתקופות שונות ובתנאים חברתיים מגוונים, אך נושאות, כאמור, עימן תבנית רעיונית ומכנית דומה. אבחן את המכניקה המשותפת לשלוש המהפכות, את הקווים המקבילים בין רדיקליזם שמאלי לאורך הדורות, ואת התהליכים הפסיכו-חברתיים המניעים אותם.

מאפיין ראשון: אידאולוגיה שוויונית

אידאולוגיה זו משמשת כטריגר למהפכה, תוך שימוש באידאולוגיה שוויונית-מוסרית מוחלטת ("שוויון", "צדק", "זכויות"), כהצדקה למלחמה במבנה הישן

המהפכה הצרפתית נישאה על גבי אידיאלים של "חירות, שוויון ואחווה" (liberté, égalité, fraternité), אולם במהרה הפכה אידאולוגיה זו לאמצעי לרדיפת כל מי שסומן כאויב "העם". תחת רובספייר והיעקובינים, ה"שוויון" הפך לנשק מוסרי נגד האריסטוקרטיה והכנסייה (Furet, 1981).

במהפכה הבולשביקית, לנין וטובארישצ'יו סימנו את הקפיטליסטים, הבורגנות והכמורה ככוחות של דיכוי שיש לחסלם בשם הקולקטיביזם המרקסיסטי. גם כאן השוויון שימש כאמצעי פוליטי להצדקת אלימות מהפכנית וטרור שלטוני (Pipes, 1990).

במהפכת הווק של המאה ה-21, שוויון מגדרי, גזעי וזהותי מוצג כאידאל מוחלט. אך בפועל, הוא מוביל לדה-לגיטימציה של קבוצות "פריבילגיות" (בעיקר גברים לבנים, סטרייטים, יהודים ציונים) ומאפשר דיכוי בשם "צדק חברתי" (Pluckrose & Lindsay, 2020).

מאפיין שני: יצירת אויב פנימי

יצירת אויב פנימי - שיש להשמידו, לבודד אותו ו/או למחוק את לגיטימיותו ("פשיסטים", "מתנחלים", "ביביסטים") - עומדת בבסיס הזהות המהפכנית:

במהפכה הצרפתית, ה"אויבים של העם" היו האצולה, הכמורה ו"הריאקציונרים". הם לא רק סומנו כמתנגדים פוליטיים, אלא כדמויות בלתי אנושיות שיש להשמידן לטובת גאולת האומה (Tackett, 2015).

במהפכה הבולשביקית, "הבורגנים", "הכוהנים", "הפשיסטים", "הטרוצקיסטים" וכל מתנגד לתודעה המעמדית — הוגדרו כאויבים פנימיים שיש להגלותם או להוציאם להורג (Conquest, 2007).

ובמהפכת הווק, האויב הפנימי במונחים ווקיים הוא כל מי שנחשב ל"מייצג ההגמוניה הלבנה": כולל אקדמאים, סופרים, אנשי שמרנות ליברלית וציונים. ההשפלה הציבורית ברשתות ("Cancel Culture") הפכה לאמצעי מחיקה חברתי דומה ל"טיהור" אידאולוגי (Kissel, 2022).

מאפיין שלישי: טרור מוסרי – מנגנון משמעת והטלת אימה

הפעלת טרור מוסרי או ציבורי לצורך השתקה, תוך שימוש ב'שיימינג', בהדחה, בהדלפות וכדומה):

הטרור היעקוביני במהפכה הצרפתית (1793–1794) - בו בוצעו הוצאות להורג המוניות בגיליוטינה - הוצדק על ידי "טוהר המהפכה". טרור היה לא אמצעי טכני, אלא מוסרי – חובה מהפכנית (Furet, 1981).

בתקופת סטאלין, הטיהורים הגדולים של שנות ה-30 במאה הקודמת, נועדו לייצר חברה "טהורה" אידאולוגית. הפחד היה מנגנון של שליטה, והמוסר היה נחלתה של המפלגה בלבד (Applebaum, 2003).

בעידן הווק, הטרור אינו פיזי אלא סימבולי: סנקציות, חרמות, מחיקת זהויות, פיטורים ודמוניזציה, וגם שימוש במערכת אכיפת החוק כולל מאסר. האקדמיה, התרבות והתקשורת הפכו לזירות משטור רעיוני (Mac Donald, 2018).

מאפיין רביעי: טיהור תרבותי והנדסה חברתית

ניסיון להנדס זהות קולקטיבית חדשה במנותק מהמסורת הלאומית או הזהות ההיסטורית:

במהפכה הצרפתית בוטלו חגי דת, שונו שמות חודשים, ונהרסו סמלים דתיים. מהפכנים ניסו ליצור "אדם חדש" חופשי מהעבר (Ozouf, 1988).

בברית המועצות, הנדסה תרבותית כללה הכחדת תרבות דתית, יצירת "בריה חדשה", ומערכת חינוך שמחקה היסטוריה לא רצויה (Figes, 2007).

במהפכת הווק, נרטיבים ישנים, סמלים, פסלים וספרים נחשבים ל"אלימים" ומוסרים; מחיקה של מגדרים, יצירת "פרונאונס", שכתוב היסטורי של עבדות, מגדר, זהות יהודית ויחסים קולוניאליים – מבטאים ניסיון לבנות אדם פוסט-זהותי חדש (Snyder, 2023).

מאפיין חמישי: המהפכה כדת חילונית

שלוש המהפכות הפכו לא רק לתנועה פוליטית אלא לתחליף דתי:

• לנין ורובספייר דיברו על "היסטוריה כמושיעת האדם".
• הווקיזם מלווה בריטואלים של היטהרות, הודאה ב"פריבילגיות", כפיית חרטה קבוצתית, ובחוקי טאבו אידיאולוגיים (Lilla, 2017).

בכולן – לא ניתן לערער על עקרונות המהפכה מבלי להיחשב ככופר.

מאפיין שישי: מהפכה ביורוקרטית – השתלטות מבפנים על מוסדות

בניגוד למהפכות ספונטניות שמתבצעות "מהרחוב", מהפכות השמאל הגדולות - מהיעקובינים ועד תנועות הווק - אינן פועלות מחוץ למערכת, אלא דווקא חודרות אל תוכה ומשתלטות על מוסדותיה: משפט, חינוך, אקדמיה, תרבות, תקשורת, ולעיתים אף צבא וביטחון.

בצרפת, הרפובליקה הראשונה לא הסתפקה בנפילת המלוכה, אלא השתלטה על בתי הדין, המועצות המקומיות והצבא, ודרכם הפעילה את הטרור והמהפכה הרעיונית (Furet, 1981).

ברוסיה, הבולשביקים, קבוצת מיעוט, השתלטו על הסובייטים, מועצות הפועלים, מערכת החינוך והתעמולה. תוך זמן קצר בנו מדינה טוטליטרית "מלמעלה" תוך שימוש בכלי המדינה (Pipes, 1990).

גם מהפכת הווק אינה תנועת רחוב גרידא, אלא תהליך הדרגתי של השתלטות רעיונית על מוסדות מערביים – במיוחד באקדמיה, בארגונים המזויינים, בגורמי אכיפת החוק והמשפט ובתקשורת – אשר מכתיבים מחדש את גבולות הלגיטימציה של השיח הפוליטי והחברתי (Pluckrose & Lindsay, 2020). בישראל, תהליכים דומים מתרחשים בקרב מערכות החוק, האקדמיה ותקשורת המיינסטרים, תוך שימוש בשפה ניטרלית-לכאורה (כגון "שמירה על הדמוקרטיה") להפעלת לחץ פוליטי עמוק.

מאפיין שביעי: החלפת היררכיות קיימות בחדשות, בשם "צדק מתקדם"

אחד המאפיינים המרכזיים של מהפכות שמאל רדיקליות הוא שאיפתן לא לבטל היררכיות באשר הן, אלא להחליף היררכיה קיימת באחרת - לעיתים קנאית, נוקשה ומדירה יותר - תוך הצדקה מוסרית של "צדק מתקדם". בשם תיקון עוול היסטורי או חברתי, נבנית היררכיה חדשה המבוססת לא על כישרון, מצוינות או אחריות, אלא על זהות קורבנית, שייכות פוליטית או קונפורמיות אידאולוגית.

בצרפת המהפכנית, האצולה והכמורה, שייצגו את הסדר הפיאודלי, הוחלפו ב"נציגי העם" — אך הללו הפכו במהרה לקבוצת שלטון אליטיסטית חדשה, שפועלת מתוך אידאולוגיה קנאית ואינה פתוחה לביקורת (Furet, 1981). במקום "אדוני הארץ", נוצרה אוליגרכיה מהפכנית שטיהרה כל מי שחלק על עקרונותיה.

ברוסיה הסובייטית, הבורגנות והאינטליגנציה הישנה דוכאו והוחלפו במנגנון בירוקרטי של מפלגה אחת, שבו הפריבילגיות נקבעו לא לפי מעמד או הישגים אלא לפי "תודעה מהפכנית" ונאמנות למפלגה. מעמד הפועלים לא שוחרר – אלא שועבד למערכת חדשה שהגדירה מחדש את הזכאים לשלוט (Pipes, 1990).

מהפכת הווק יוצרת היררכיה חדשה, המדרגת אנשים לפי "מדד דיכוי": ככל שקבוצת הזהות שלך נחשבת ליותר מודרת – כן אתה זכאי ליותר סמכות מוסרית. גברים לבנים "צרים" מוצבים בתחתית הפירמידה, בעוד קבוצות בעלות "הצטלבות של דיכוי" זוכות להובלה (Pluckrose & Lindsay, 2020). בישראל, תהליך זה מקבל ביטוי במעבר ממודל אזרחי-רפובליקני של אחריות ושירות – למשל, גיוס לצה"ל, תרומה לאומית – למודל קורבני-שיחני שבו פריבילגיה שווה השתקה, וחולשה שווה כוח פוליטי.

מאפיין שמיני: חוק ההקצנה – מהפכות השמאל שואפות לטהר את עצמן שוב ושוב

מהפכה שמאלית, בניגוד לרפורמה מתונה, איננה יודעת גבול טבעי. עצם ההיגיון הפנימי שלה מחייב הקצנה מתמשכת, שכן אם קיימת אי-שוויון כלשהו, סימן שהמהפכה עדיין לא הושלמה.

מהפכת היעקובינים 'אכלה' את ילדיה: דנטון, מרה ולבסוף רובספייר עצמו. כל שלב במהפכה האשים את הקודם בבגידה בעקרונות (Tackett, 2015).

במהפכת הבולשביקים, סטלין חיסל את קודמיו ואת חברי המפלגה הבולשביקית עצמם. כל גל טיהור היה רדיקלי מקודמו, עד שהטרור הפך לעצם טבעו של המשטר (Conquest, 2007).

מהפכת הווק אינה עוצרת: מי שהגן על זכויות להט"ב נדרש כעת לתמוך בהפרדת מגדר מילדות, ומי שתמך בשוויון גזעי חייב כעת להכיר ב"פריבילגיה לבנה" גם אם הוא עני או מהגר. אפילו סופרים ליברלים לשעבר, כגון ג'יי. קיי. רולינג (ראו הכתבה למטה), מותקפים כ"שמרנים מסוכנים" (Mac Donald, 2018). בישראל, ניתן לראות תהליך דומה בקרב האליטות המשפטיות והתרבותיות, שהולכות ומקצינות את הדרישות בשם "הדמוקרטיה", גם במחיר סתירה לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים כמו הכרעת הרוב.

מאפיין תשיעי: המעגל הסגור והמסוכן המוסדי-אידאולוגי

אחת הסכנות הגדולות של מהפכות שמאליות במתכונת שתוארה היא היווצרות "מעגל סגור" בין מוסדות ואידיאולוגיה – מצב שבו מוסדות המדינה, התרבות והמשפט חדלים מלהיות שומרי סף ניטרליים, והופכים למשכפלי-על של אידיאולוגיה אחת, תוך חיזוק מתמיד של שליטתה. המערכת כבר אינה פתוחה לוויכוח רציונלי או לבחינה ציבורית – אלא מייצרת ומשעתקת את עצמה.

הדינמיקה: בשלב זה, האידיאולוגיה אינה רק מופצת דרך מחאה או פוליטיקה, אלא מקבלת עיגון בתוך מוסדות ההכשרה, החינוך, המשפט, האקדמיה והתקשורת. מוסדות אלו בוררים רק את מי שמתיישר עם הקו הרעיוני, מתגמלים נאמנות אידאולוגית, ומענישים חשיבה חורגת. כך נוצר מעגל של גיוס, מיון, הפצה, אכיפה והטמעה של אידאולוגיה יחידה, המתחזה ל"אמת אוניברסלית".

דוגמאות היסטוריות:

• בברית המועצות, המפלגה הייתה גם המחוקקת, גם המחנכת וגם המפרשת של האמת. מי שסטה – גם אם בעדינות – סומן כ"מתנגד לעם" (Conquest, 2007).
• בצרפת של היעקובינים, המוסדות המשפטיים שירתו את "הרצון הכללי" של הרפובליקה, ולא את זכויות הפרט או עקרונות החוק (Furet, 1981).
• במהפכת הווק, אנו עדים לכך שהאוניברסיטאות, בתי משפט, מוסדות תרבות ועמותות זוכות למימון המותנה בהתאמה לאג'נדה מסוימת — מה שיוצר לולאה אוטו-חיזוקית בין אידאולוגיה לשלטון מוסדי (Kissel, 2022).

בישראל, ישנן אינדיקציות מדאיגות להיווצרות מעגל כזה בין האליטה המשפטית, התקשורתית והאקדמית. שלוש מערכות אלו משתפות פעולה בניסוח נורמות, מיתוג מתנגדים כפשיסטים, ניתוב שיח ציבורי ושעתוק תפיסות שמרוכזות כולן בתוך מעגל סגור של פרשנות, אכיפה ושיפוט עצמי – מעין "קרטל תודעתי" המתחזה לנייטרלי.

סכנת קריסה דמוקרטית: כשהשלטון הרעיוני והמוסדי מתלכדים, הדמוקרטיה הליברלית מאבדת את נשמתה, לא בשל דיקטטור בוטה, אלא בגלל מערכת סגורה שטוענת שהיא מייצגת "את הטוב" ולכן פטורה מהאיזון, מהביקורת ומההגבלה. זהו שלב מאוחר ומהותי בכל מהפכה שמאלית, שבו כבר אין הפרדה בין מוסדות ובין רעיון – אלא סינתזה טוטלית שבולעת את הדמוקרטיה מבפנים.

מאפיין עשירי: השנאה ל'אויב שבפנים' מכשירה תמיכה ב'אויב שמחוץ'

אחד הסימפטומים החוזרים של מהפכות שמאליות רדיקליות הוא ש'האויב מבית' מוצג כגרוע ומסוכן יותר מ'האויב החיצוני'. קבוצה מהפכנית מעצם טיבה, תזהה קבוצת-יעד פנימית, כמי שמסכלת את התקדמותה. אז, היא תראה בשיתוף הפעולה עם האויב החיצוני, מהלך לגיטימי ואף מוסרי. הלוגיקה פשוטה: אם ה"אויב הפנימי" מונע צדק, הרי שכל מי שנלחם בו - אפילו אויב זר - עשוי להיות בן ברית זמני "למען הצדק", ואח"כ נסתדר...

בצרפת המהפכנית, מהפכנים יעקובינים בחרו להתעלם מהאיום של המלחמות מבחוץ (כוחות הקואליציה האירופית), והעדיפו לרדוף בלהט את מתנגדי המהפכה בבית, עד כדי כך שהשלטון המית אנשים על בסיס חשד דק בלבד, בעוד שהאויבים האמיתיים של צרפת התקדמו בגבולותיה (Tackett, 2015).

במלחמת האזרחים הרוסית (1918–1922), לנין וחבריו ראו במתנגדי המהפכה הסכנה העיקרית, והעדיפו שלום משפיל עם הגרמנים (שלום ברסט ליטובסק) וקריאה לחיילים לנטוש את הצבא, על ניצחון חיצוני שיחזק את 'האויב מבית'.

בתפיסת העולם הווקיסטית, המערב הלבן, הקפיטליסטי, הסטרייטי והציוני מוצג כאויב האולטימטיבי. כתוצאה מכך, קיימת נטייה רפלקסיבית לתמוך בגורמים רדיקליים אנטי-מערביים – כולל איסלאמיסטים, בדיקטטורות אנטי-ליברליות ובתנועות ג'יהאד, הנתפסים כקרבנות של "האימפריאליזם הלבן" (Pluckrose & Lindsay, 2020; Kissel, 2022). כך למשל, סטודנטים אמריקאים תומכים בחמאס אך שונאים את יהודי הקמפוס; פעילים להט"בים מזדהים עם תנועות אנטי-ציוניות – גם כשהן הומופוביות מוצהרות; ובישראל, אנשי שמאל תומכים בגופים פלסטיניים רדיקליים – כי בעיניהם, מתנחלים וחרדים מהווים איום גדול יותר.

כשהאויב מבית מוצג כמפלצתי יותר מהאויב מבחוץ, החברה מאבדת את כושר ההישרדות שלה. זהו שיאו של עיוורון מהפכני: היפוך סדר העדיפויות הקיומי. הגנה על הזהות, התרבות, הריבונות והחיים עצמם, נחשבת לביטוי של "עליונות פריבילגית", ואילו תמיכה באויבי המולדת נתפסת כאקט מוסרי מתקדם. זוהי נוסחה של התאבדות לאומית רעיונית, שהופיעה פעם אחר פעם בהיסטוריה המהפכנית – וכיום מאיימת גם על הדמוקרטיות המערביות, וגם עלינו.

סיום: מתורת ההפעלה של השמאל למהפכת-נגד?

תורת ההפעלה המשותפת שנסקרה כאן - אידאולוגיה טוטאלית, יצירת אויב, טרור מוסרי, טיהור תרבותי והנדסה אנושית - מציירת תבנית שמאלית רדיקלית, החוזרת על עצמה לאורך הדורות. הדמיון אינו מקרי, אלא מבוסס על רעיון-העל של "שחרור מוחלט" מ"העולם הישן" דרך אמצעים טוטליים. אלא שכל אחת מהמהפכות הללו נבלמה לבסוף על ידי כוחות ריאקציה, וגם היום, מתגבשת תגובת-נגד שמרנית ופרו-ליברלית למהפכת הווק.

ובשולי הדברים חשוב לשאול: עד כמה תומכי המחאה מבינים שהם חלק ממהפכת שמאל לא דמוקרטית, שמחופשת לתנועה להצלת הדמוקרטיה?

נספח: המהפכה הצרפתית ושורשי האלימות בשמאל, בפודקסט: 'אידיוטים שימושיים', עם ד"ר רן ברץ:

[לאוסף המאמרים העוסקים בתורת הפעלה / 'דוקטרינה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על דוקטרינה - תפיסת הפעלה ארגונית.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), אוסף המאמרים על דוקטרינה - תפיסת הפעלה ארגונית, ייצור ידע, 24/9/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.

• Applebaum, A. (2003). Gulag: A History. Doubleday.
• Conquest, R. (2007). The Great Terror: A Reassessment. Oxford University Press.
• Figes, O. (2007). The Whisperers: Private Life in Stalin's Russia. Metropolitan Books.
• Furet, F. (1981). Interpreting the French Revolution. Cambridge University Press.
• Kissel, M. (2022). Canceling Justice: The New Cultural Revolution. Beacon Press.
• Lilla, M. (2017). The Once and Future Liberal: After Identity Politics. Harper.
• Mac Donald, H. (2018). The Diversity Delusion. St. Martin’s Press.
• Ozouf, M. (1988). Festivals and the French Revolution. Harvard University Press.
• Pipes, R. (1990). The Russian Revolution. Knopf.
• Pluckrose, H., & Lindsay, J. (2020). Cynical Theories. Pitchstone Publishing.
• Snyder, T. (2023). Our Malady: Lessons in Liberty from a Hospital Diary. Crown.
• Tackett, T. (2015). The Coming of the Terror in the French Revolution. Harvard University Press.