תקציר: השאלה "זה שמאל זה?" איננה רק סיסמה פולמוסית, אלא עדות למשבר עומק שמלווה את השמאל בעולם, וגם בישראל. אם בעבר זוהה השמאל עם מאבקי עובדים, שוויון כלכלי וסולידריות מעמדית, הרי שכיום הוא מזוהה בעיקר עם ה- WOKE. משמע: מאבקים זהותיים, תקינות פוליטית, שיח פרוגרסיבי אליטיסטי – וניתוק מהשיח העממי.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר ראשון העוסק בשינויים החלים בשמאל - בעולם וגם אצלנו. למאמר האחר:

• פנחס יחזקאלי: מן הבולשביזם הציוני אל הפוסט-מודרניזם הוווקיסטי בישראל.

*  *  *

השאלה "זה שמאל זה?" איננה רק סיסמה פולמוסית, אלא עדות למשבר עומק שמלווה את השמאל בעולם ובישראל. אם בעבר זוהה השמאל עם מאבקי עובדים, שוויון כלכלי וסולידריות מעמדית, הרי שכיום הוא מזוהה בעיקר עם ה- WOKE. משמע: מאבקים זהותיים, תקינות פוליטית / פוליטיקלי קורקט, שיח פרוגרסיבי – וניתוק מהשיח העממי.

השמאל הפך, בעיני רבים, לתנועת "ווק" גלובלית. האם מדובר באבולוציה טבעית או בסטייה אידאולוגית שמנכרת את הציבור? ומה בין השמאל הישן לזה החדש? נבחן את הסוגיה מזווית סוציולוגית ופוליטית עולמית, וננסה להבין את מהות השינוי.

השבר הגדול: משמאל מעמדי לשמאל של זהויות

מאבקי השמאל המסורתי נשענו בעבר על תשתית רעיונית ברורה של אתוס מעמדי ואתיקה של שוויון: מאבק בין המעמדות. הוגים כמו מרקס, אנגלס, רוזה לוקסמבורג, ברנשטיין ואחרים קידמו את הרעיון של שוויון מבני, חלוקה צודקת של משאבים, והגבלת כוחה של ההון. הסולידריות הייתה עמוד תווך – לא כהזדהות עם זהות ייחודית, אלא כהכרה באינטרס משותף של ציבור רחב ומנושל.

משנות ה־60 של המאה הקודמת ואילך - ובעיקר אחרי מהומות הסטודנטים באירופה (ראו תמונה למטה) ובארה"ב - החלה להתגבש צורת שמאל חדשה: "שמאל תרבותי" או "שמאל זהותי". השיח עבר מהתמקדות במבנים כלכליים לדגש על תרבות, שפה, מגדר, גזע, וזהות מינית. השמאל הזה אינו עוסק רק בשאלת חלוקת העושר, אלא באופן שבו התרבות עצמה מייצרת דיכוי.

המונחים המרכזיים של השיח החדש – "פריבילגיות", "הדרה", "ניכוס תרבותי", "דקונסטרוקציה" – לא נלקחו ממחלקות לכלכלה, אלא מתיאוריה ביקורתית, פוסט־קולוניאליזם ופמיניזם רדיקלי.

במקום סולידריות אוניברסלית – קואליציות של קבוצות מיעוט. במקום אתוס של עבודה – אתוס של תיקון תרבותי.

תנועת הווק: התגלמות השמאל החדש

המושג "ווק" – שנולד מתוך הקהילה האפרו-אמריקאית – הפך לתנועה עולמית שמקדמת רגישות גבוהה לעוולות היסטוריות, דיכוי מוסדי ונורמות מפלות. אך מעבר לרגישות, הווקיזם מבקש לעצב מחדש את השיח החברתי, התרבותי והחינוכי. מדובר בפרויקט מוסרי-פוליטי שמבקש לשכתב היסטוריה, לתקן שפה, ולהציב מוסר זהותי כעקרון עליון.

עקרונות מרכזיים:

• דגש על חוויות סובייקטיביות של קהילות מודרות.
• ערעור על מוסדות קיימים (משטרה, משפחה, אוניברסיטה, לאום).
• שפה כזירת מאבק: תקינות פוליטית מחליפה מושגים שנחשבים פוגעניים.
• אקטיביזם קמפוסיאלי: הדרת דוברים, תרבות הביטול (cancel culture).

התוצאה: הפיכת השמאל מזרם פוליטי כוללני לתנועה מוסרית קהילתית עם גבולות נוקשים. היום כבר ברור כי השמאל הווקי אינו מסוגל להכיל גוונים של דעה, ומדובר בסוג של אורתודוקסיה חדשה.

[להרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, לחצו כאן]

השמאל מול המעמד העובד: ניתוק או בגידה?

תהליך ההיפרדות של השמאל מהשכבות הנמוכות וממעמד הפועלים בא לידי ביטוי מובהק בבחירות האחרונות בעולם: טראמפ בארה"ב, ברקזיט בבריטניה, לופן בצרפת, מלוני באיטליה – כולם הצליחו למשוך את מעמד הפועלים, שבעבר היה מזוהה כמעט אוטומטית עם השמאל.

הסיבה? התחושה שהשמאל מזוהה כיום עם עמדות אליטיסטיות, אוניברסיטאיות, מנותקות מהשדה – ומתמקדות בזהויות ולא בפרנסה. תומס פיקטי כינה זאת "ההיפוך האלקטורלי של השמאל" – מעבר מתמיכה במעמדות מוחלשים לתמיכה באליטה התרבותית.

מה לא השתנה?

מה שלא השתנה בשמאל – מהמהפכה הבולשביקית ועד הפוליטיקה הווקית – היא האוריינטציה התכליתית: התחושה שהמטרה הצודקת מצדיקה כל אמצעי. אם בעבר מדובר היה במהפכה מעמדית שדרסה מתנגדים בשם ה'היסטוריה', הרי כיום זוהי לעתים קרובות מהפכת זהות שמפעילה מנגנוני השתקה, הדחה, או ביזוי בשם "צדק מתקדם".

השיטות התאימו עצמן לתקופה – לא עוד גולאגים אלא השתקה דיגיטלית, ביטול חברתי (cancel culture), או מתקפות שיימינג 'מוסריות' – אך המנגנון דומה: דיכוטומיה בין צודקים לטועים, בין מוסריים לראקציונרים, צורך עמוק בשליטה בשיח, גם במחיר חירות הביטוי, והאמונה שהמטרה מקדשת כל אמצעי (ראו הסרטון למטה).

כך, הלך לאיבוד היסוד הליברלי של הפלורליזם – יסוד שהיה אמור להיות בלב השמאל – הוא הפך לכלי במלחמת תרבות טוטלית. זו אינה מקריות, אלא תוצר של מבנה אידאולוגי שמרגע שהוא בטוח בצדקתו, הוא נוטה לאלימות סימבולית – ולעתים ממשית.

מסקנות: האם השמאל יכול להתחדש?

האם השמאל הווקי הוא שלב ביניים בדרך למהפכה חדשה? או שמא הוא סימפטום לשקיעה אידיאולוגית?

התשובה תלויה ביכולתו של השמאל לגבש מחדש חזון משולב – כזה שלא יתעלם מזהויות, אך גם לא יוותר על פרויקט כלכלי-חברתי כולל. שמאל שיכול לדבר גם אל טרנסג'נדר וגם אל קופאית באשדוד.

לשם כך יידרשו לא רק שינויי סגנון, אלא חזרה לעקרונות היסוד: שוויון, סולידריות, דמוקרטיה – לא כססמאות תרבותיות המיועדות למניפולציה סמנטית, קרי, להיפוך משמעותן של מילים ככלי לצריבת תודעה, אלא ככלים לבניית חברה צודקת. אם לא יעשה כן, ימשיך השמאל להתכווץ לתוך עצמו.

נספח: מה השתנה בין השמאל של אז, לשמאל של היום?

• השמאל של אז נלחם למען שוויון וצדק חברתי תוך הקרבת טובת היחיד למען הכלל; השמאל של היום דורש הכרה בשונות היחיד, כחלק מהמאבק על הכלל.
• בעבר, השמאל ראה במדינה כלי להגשמת חזון חברתי כולל; כיום, השמאל חושד בכוחה של המדינה ודוגל בהגנה על זכויות הפרט מפניה.
• השמאל ההיסטורי היה מפלגת פועלים, שעסקה בשאלת המעמדות — עניים מול עשירים; השמאל העכשווי הוא אוסף מפלגת אליטיסטיות, המתמקדות בשאלות זהות — מגדר, אתניות, ותרבות.
• פעם השמאל דיבר על סולידריות מעמדית בין פועלי כל העולם; היום הוא מדבר על סולידריות חוצה זהויות, לעתים על חשבון אחדות רעיונית.
• השמאל של אז בנה קיבוצים; השמאל של היום בונה קואליציות בין האליטות למגזר הערבי, בדומה לברית הווק עם המוסלמים במדינות המערב.

ומה לא השתנה בין השמאל של אז, לשמאל של היום?

הטכניקות, האפקטיביות מאוד, שהורישו הבולשביקים לעולם, בהחלט נשארו, כשהם מותאמים למציאות ימינו. נשארה התחושה שמטרה צודקת בעיניהם מצדיקה כל אמצעי, כולל מנגנוני השתקה, הדחה, או ביזוי בשם "צדק מתקדם". השיטות כאמור, התאימו עצמן לתקופה: לא עוד גולאגים אלא השתקה דיגיטלית, ביטול חברתי (cancel culture), או מתקפות שיימינג 'מוסריות'.

וגם המנגנון דומה: דיכוטומיה בין צודקים לטועים, בין מוסריים לראקציונרים, וצורך עמוק בשליטה בשיח, גם במחיר חירות הביטוי.

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
• אוסף המאמרים על מניפולציה סמנטית, היפוך משמעותן של מילים ככלי לצריבת תודעה.
• הרחבה על: תקינות פוליטית / פוליטיקלי קורקט. מרעיון נאצל לעריצות תודעתית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף המאמרים על מניפולציה סמנטית, היפוך משמעותן של מילים ככלי לצריבת תודעה, ייצור ידע, 7/6/25.
• פנחס יחזקאלי (2015), תקינות פוליטית / פוליטיקלי קורקט. מרעיון נאצל לעריצות תודעתית, ייצור ידע, 10/10/15.
• Lilla, Mark. The Once and Future Liberal: After Identity Politics. Harper, 2017.
• Piketty, Thomas. Capital and Ideology. Harvard University Press, 2020.
• Fraser, Nancy. "From Redistribution to Recognition?" New Left Review, 1995.
• Haidt, Jonathan & Lukianoff, Greg. The Coddling of the American Mind. Penguin, 2018.
• Judis, John B. The Populist Explosion. Columbia Global Reports, 2016.
• אביאלי, ניר. "מזרחים ושמאל: מדוע זה לא עובד?" בתוך סוציולוגיה ישראלית, 2020.