תקציר: מאז פרוץ המחאה נגד הרפורמה המשפטית בישראל בנובמבר 2022, עם היוודע תוצאות הבחירות, מדווחות תחושות נרחבות של דכדוך, שחיקה ולעתים אף דיכאון בקרב משתתפים. מסתבר שאלה הם תוצרי לוואי מוכרים של מחאות ארוכות. מאמר זה בוחן את התופעה מפרספקטיבה רב-תחומית: פסיכולוגית, סוציולוגית ופוליטית. נתמקד בגורמים של חרדה קיומית, הזדהות קבוצתית, טראומה קולקטיבית ותהליכים של הדבקה רגשית בתוך מחאות ממושכות.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים על התופעה של דכדוך ודיכאון בתנועות מחאה. למאמר האחר:

• פנחס יחזקאלי: המחאה טעתה כשאמצה 'דיכאון קולקטיבי' ככלי מחאה!

*  *  *

ב- 9 בפברואר 2025, כתב פרופ' פרופ' יורם יובל - פסיכיאטר, חוקר מוח ומרצה, בדף הפייסבוק שלו על "דיכאון קל וסמוי". אופן 'הכתיבה השוויונית' של הפוסט מלמדת על סוג האוכלוסייה, שאליה מכוונים הדברים:

"בזמן האחרון, כל הדברים שנתנו טעם לחיים שלי לא מושכים אותי יותר. אני מתפקדת, אבל לא מתחשק לי לעשות שום דבר. איבדתי את שמחת החיים ואת הרצון וההתלהבות לעשות דברים. הכול נראה לי תפל וחסר טעם״. כשחבר.ה, קרוב.ה משפחה אומר.ת כי דברים שהסבו להם הנאה ואושר בעבר שוב אינם גורמים להם כל הנאה, יש חשד שהם סובלים, בלי לדעת זאת, מדיכאון סמוי, גם אם אינם מתלוננים על תחושות עצב..." (לפוסט בפייסבוק, לחצו כאן).

ובאמת, מאז פרוץ המחאה נגד הרפורמה המשפטית בישראל בנובמבר 2022, עם היוודע תוצאות הבחירות, מדווחות (ראו דוגמאות למאמרים בהמשך) תחושות נרחבות של דכדוך, שחיקה ולעתים אף דיכאון בקרב משתתפיה. דווח גם שההפגנות הממושכות מגבירות חרדות פוסט־טראומטיות (ראו הכתבה למטה). מסתבר, שפיתוח חרדות, דכדוך ודיכאון הן תוצרי לוואי מוכרים של כל מחאה ארוכה. מאמר זה בוחן את התופעה מפרספקטיבה רב-תחומית: פסיכולוגית, סוציולוגית ופוליטית. נתמקד בגורמים של חרדה קיומית, הזדהות קבוצתית, טראומה קולקטיבית ותהליכים של הדבקה רגשית בתוך מחאות ממושכות.

דכדוך מחאתי מהו? המשגה

תחושת ה'ביחד' והעוצמה - שמפגינה קבוצת מחאה בעת הפגנת המונים - מביאה רבים מהמשתתפים לחוות תחושת אופוריה עזה — מעין התרוממות רוח קולקטיבית, שמקורה בהזדהות עמוקה עם הקהל, בתחושת משמעות ובכוח השייכות. במרחב ההפגנה, נוצרת תחושת אחדות, שבה ה'אני' הפרטי נטמע בתוך ה'אנחנו' הפוליטי והערכי, והקבוצה הופכת לקולקטיב שמפתח חשיבה קבוצתית – חשיבת יחד. שירה משותפת, ססמאות קצביות, מגע פיזי עם הקהל וסמלים כמו דגלים ושלטים — כל אלה יוצרים חוויה חושית-רגשית שמפעילה את מערכת הגמול במוח, ומעוררת דופמין. על פי גוסטב לה בון (1895/2002), בקבוצות גדולות נוצרת מעין "נשמה קולקטיבית", שמאפשרת לאנשים להרגיש חזקים, צודקים ולא לבד...

רק שמערכת מורכבת מתהפכת תמיד. לאחר ה'היי' של ה'ביחד', מסתיימת ההפגנה, ההמון חוזר להיות פרטים - הנפגשים בנפרד עם המציאות האישית והפוליטית - ואת מקום האופוריה מחליפה תחושה מנוגדת וחדה של דכדוך. התופעה הזו היא נחלתה של כל תנועת מחאה גדולה. היא מוכרת ונחקרת, ויש לה מספר שמות מקובלים בספרות הפסיכולוגית והסוציולוגית — תלוי בהקשר ובחומרת התסמינים.

להלן המרכזיים שבהם:

1. Activist Burnout – שחיקת פעילים: זהו המונח הנפוץ ביותר. הוא מתאר מצב של עייפות נפשית, רגשית ופיזית. חוסר מוטיבציה, ודכדוך מצטבר. בקרב פעילים חברתיים, הנובעת ממעורבות אינטנסיבית ומתמשכת במאבק ארוך, שאינו מוביל מהר לתוצאות מוחשיות. ההשתתפות במחאות כרוכה במעורבות רגשית עמוקה ובתקווה לשינוי. אולם כאשר השינוי לא מתרחש, או שהמצב אף מחמיר – נוצרת תחושת חוסר אונים.

הסימפטומים כוללים (Chen & Gorski, 2015 ; Gorski & Chen, 2021):

• תחושת חוסר תקווה;
• אובדן מוטיבציה;
• תסמינים דיכאוניים;
• התרחקות מהקהילה האקטיביסטית.

2. Post-Mobilization Depression – דיכאון שלאחר השיא: מונח סוציולוגי המתאר את תחושת הריק והאכזבה שחשים אנשים לאחר אירועי שיא של מחאה (כמו הפגנה גדולה או שביתה), כשאין שינוי מיידי במציאות. החוויה מזכירה לעתים את התופעה של 'דיכאון אחרי מסיבה', אך עם משקל אידאולוגי כבד יותר.

3. Collective Despair / Political Despair – ייאוש קולקטיבי או פוליטי: כאשר המחאה לא מצליחה להוביל לשינוי, או כאשר יש תחושה שהמערכת גדולה מדי מכדי להשפיע עליה, נוצר ייאוש — לא רק אישי אלא משותף. זה יכול להוביל לתחושת ניתוק מהפוליטיקה, לחוסר אמון בדמוקרטיה, ואפילו להימנעות עתידית ממחאה.

4. Compassion Fatigue – עייפות בשל חמלה: לרוב מופיעה אצל פעילים, שנחשפים לעוולות או סבל של אחרים באופן מתמשך. עם הזמן, מתפתחת שחיקה רגשית שגורמת לקהות חושים, ירידה באמפתיה ולעתים גם לדיכאון.

רכבת הרים של רגשות

כתבה על כך דפני ליף, גיבורת מחאת 2011: "ברגע שיוצאים לרחובות האדרנלין עולה – מחוויית הבייחד, ההתרגשות, הפעילות הפיזית המוגברת, הפחד לעתים, ברגעים אחרים התרוממות הרוח. לרחוב יש דינמיקה משלו, האנרגיה של הרבה אנשים ביחד. זה אומר שהאנרגיה שלכם גבוהה, שקשה להירדם, וזו תחושה שהיא כמעט ממכרת. תופעת לוואי של האדרנלין היא תחושת ריקנות ביום שאחרי. נפילת מתח, שיכולה להרגיש כמו דכדוך, אפילו  פחד מהיעדר הדבר הזה (ליף (2020). 

תהליכים קבוצתיים: 'הדבקה רגשית' ודה-אינדיבידואציה

לפי Tajfel ו-Turner משנת (1979), במצבי משבר אנשים מתחזקים את זהותם הקבוצתית כדי להתמודד עם תחושת חוסר משמעות. המחאה יוצרת קהילה מלוכדת שנותנת תחושת שייכות, אך כאשר תחושת הכוח הזו נתקלת באדישות שלטונית או בהתנגדות קשה – הדכדוך גובר.

השתייכות לקבוצה מייצרת אפקטים רגשיים משותפים, כולל העברה של רגשות שליליים כמו פחד, כעס ותסכול — תהליך המוכר כ"הדבקה רגשית" (Hatfield, Cacioppo, & Rapson, 1994). בנוסף, כאשר אנשים חווים איום משותף, הם נוטים לאבד חלק מזהותם האישית ולהיסחף אחר נרטיבים קולקטיביים – תהליך הקרוי דה-אינדיבידואציה.

גוסטב לה בון (1895/2002) טען כי קהל רב יכול לאמץ אמונות קיצוניות והתנהגויות חריגות דווקא מתוך תחושת אחדות. השיח הציבורי הופך לשיח של חרשים. אנשים חכמים מתמכרים לדקלום 'מנטרות' קבועות וקוראים עוד ועוד דעות מאותו דבר; כשהם מוותרים על סקרנות, ירידה לעומק הדברים וחיפוש חומרים חדשים, חלקם סותרים את דעת הקבוצה. זהו מצב של הפחתת המודעות העצמית; הפחתת תחושת האחריות האישית; ועליה בהיענות להתמסר לתרבות הארגונית, לנורמות שהיא מכתיבה, ולבקשות של דמויות סמכותיות [למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: דה-אינדיבידואציה, הפרטים נטמעים בקבוצה, לחצו כאן].

במקביל, התנתקות מהסביבה שאיננה חלק מהמחאה

תהליכי הדה-אינדיבידואציה, יוצרים מצב של קושי הולך וגובר עם הסביבה שאיננה חלק מהקבוצה. כותבת על כך דפני ליף: "אם הגעתם למצב שבו קשה לכם לדבר עם חברים ובני משפחה קרובים שלא לוקחים חלק במהלך שאתם מובילים – זה אומר שאתם עמוק בפנים. החיים מתחלקים פתאום למה שקורה בהפגנות והזמן ה'מת' ביניהן, למי שעכשיו הוא הכי קרוב לכם בעולם, לכל מה שהיה לפני. סביר להניח שאין לכם כוח וזמן להסביר את עצמכם, אולי אתם אפילו נוטרים טינה קלה לקרובים אליכם ביותר – מרגישים שהם לא מבינים אתכם, שהם שופטים אתכם. אולי אתם שופטים אותם על שהם במקום אחר. כל שאלה של מישהו שלא בדיוק מבין, אפילו של הורה דואג בסגנון "מה יהיה איתך?", יכולה להביא לפיצוץ (ליף (2020). 

תחושת שחיקה גוברת

כותבת דפני ליף: "השחיקה – עייפות, ריקנות, הרגשה שאין מה לתת עוד – היא חלק בלתי נפרד מהאקטיביזם, תופעה הגיונית לגמרי של הוצאת אנרגיה לא סבירה בצורה אינטנסיבית כל כך. כעס, תסכול, תחושה של היתקעות במקום. אין כבר כוח, מתים להאט, אולי לחתוך (או לפחות כך נדמה), אבל מרגישים אחריות, את כל כובד העולם מונח עליכם." (ליף (2020). 

טראומה קולקטיבית והשלכות נפשיות

אירועים המפורשים כאיום קיומי על החברה (כגון קריסת מוסדות דמוקרטיים או מלחמות) עלולים ליצור טראומה קולקטיבית. תחושת 'סוף הדמוקרטיה' - כפי שהיא נתפסת בעיני חלק ניכר ממשתתפי המחאה - יוצרת חרדה עמוקה שמזכירה מצבי לחץ אקוטיים. מחקרים בפסיכולוגיה פוליטית מצביעים על כך, שאיום על ערכים אישיים עמוקים (כגון חופש, שוויון, צדק) גורם לתחושת ערעור קיומית – מצב שיכול להוביל לדיכאון (Jost et al., 2008). בישראל היום, תחושת האיום מקבלת חיזוק מהתמשכות האירועים, משיח ציבורי חריף ולעתים אלים, ומהיעדר תחושת שליטה על התהליך הפוליטי.

לפי מחקרו של Hirschberger (2018), טראומה מסוג זה יוצרת תחושת אבדן שליטה וביטחון, המלווה לעיתים בתסמינים דיכאוניים ואובדן תקווה לעתיד. בישראל, תחושת האיום מתעצמת על רקע עימותים פוליטיים פנימיים וגם מציאות ביטחונית חיצונית.

השלטת דיכאון קולקטיבי הוא כלי בולשביקי מוכר, שאומץ ע"י תנועות הווק במערב

החרדות - האופייניות לכל חברי תנועת מחאה, לאורך זמן - מתחזקות בשל השימוש שעושה ה-WOKE הפרוגרסיבי במערב, במה שמכונה: השלטת 'דיכאון קולקטיבי'. זהו כלי פוליטי בולשביקי מוכר, שאומץ ונאכף בדקדקנות גם בישראל, ומהדהד דרך ערוצי הליבה. זו כמובן הסיבה לכך שהימין מכנה אותם 'ערוצי תבהלה'. שלטון טוטליטרי מבקש להציג את עצמו כנעלה, כצודק וכנחוץ, ולכן, כל קריצה של הומור פוליטי מאיימת על התמונה המושלמת שהשלטון רוצה להקרין. הצחוק, במיוחד כאשר הוא נובע מתובנה אירונית או ביקורתית, חושף את הסתירות הפנימיות של המערכת הפוליטית. בברית המועצות, עם התפתחות התרבות הלא-רשמית (ה-"סאמיזדאט"), הומור הפך לאחת מהצורות המרכזיות בהן האוכלוסייה השמיעה ביקורת חבויה, מה שהוביל לדיכוי נוסף של תרבות זו (סורוצקין, 2024) [ראו בהקשר זה את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: המחאה טעתה כשאמצה 'דיכאון קולקטיבי' ככלי מחאה!].

סיכום

הדכדוך והדיכאון שחשים פעילים בתנועת המחאה בישראל אינם תוצאה של חולשה אישית, אלא תגובה פסיכולוגית סבירה למצב מורכב ומטלטל. השילוב בין חרדה קיומית, מעורבות רגשית מתמשכת, תהליכים קבוצתיים אינטנסיביים, ושבר באמון במוסדות המדינה, מוביל למצוקה נפשית רחבת היקף. הבנה מעמיקה של מנגנונים אלה חיונית הן לציבור הרחב והן לקובעי המדיניות.

אפשר להתמודד עם הדיכאון והדכדוך של פעילים – אבל זה מחייב הכרה בכך שפעולה פוליטית היא גם תהליך רגשי. איזון בין מעורבות לבין מנוחה, קהילה תומכת, והכרה ציבורית בקושי – הם המפתח.

[לאוסף המאמרים על 'קבוצות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התנהגות קולקטיבית של קבוצה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'קבוצות'.
• אוסף המאמרים על התנהגות קולקטיבית של קבוצה.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• הרחבת המושג: 'עוצמה'.
• אוסף המאמרים על חשיבה קבוצתית – חשיבת יחד.
• הרחבת המושג, 'מערכת מורכבת'.
• אוסף המאמרים על שינוי ארגוני ועל שינוי בכלל.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: דה-אינדיבידואציה, הפרטים נטמעים בקבוצה.
• מאמרה של דפני ליף: המדריך למפגין מאת דפני ליף: כך תמנעו משחיקה, דיכאון ואובדן דרך.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: המחאה טעתה כשאמצה 'דיכאון קולקטיבי' ככלי מחאה!.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על קבוצות באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 18/4/20.
• פנחס יחזקאלי (2023), התנהגות קולקטיבית של קבוצה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/4/23
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• הפוסט בפייסבוק של ד"ר יורם יובל.
• יונתן סורוצקין (2024), הבאסה כנשק פוליטי, ישראל היום, 1/10/24, ע' 27.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאל (2023), חשיבה קבוצתית – חשיבת יחד באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/11/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), שינוי ארגוני ושינוי בכלל באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/11/19.
• פנחס יחזקאלי: דה-אינדיבידואציה, הפרטים נטמעים בקבוצה, ייצור ידע, 11/3/18.
• דפני ליף (2020), המדריך למפגין מאת דפני ליף: כך תמנעו משחיקה, דיכאון ואובדן דרך, המקום הכי חם בגיהנום, 23/10/20.
• פנחס יחזקאלי (2024), המחאה טעתה כשאמצה 'דיכאון קולקטיבי' ככלי מחאה! ייצור ידע, 22/10/24.
• Chen, C. W. Y., & Gorski, P. C. (2015). Burnout in social justice and human rights activists: Symptoms, causes and implications. Journal of Human Rights Practice, 7(3), 366–390.
• Hatfield, E., Cacioppo, J. T., & Rapson, R. L. (1994). Emotional contagion. Cambridge University Press.
• Hirschberger, G. (2018). Collective trauma and the social construction of meaning. Frontiers in Psychology, 9, 1441. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2018.01441
• Jost, J. T., Federico, C. M., & Napier, J. L. (2008). Political ideology: Its structure, functions, and elective affinities. Annual Review of Psychology, 60, 307–337.
• Le Bon, G. (2002). The Crowd: A Study of the Popular Mind (original work published 1895). Dover Publications.
• Tajfel, H., & Turner, J. C. (1979). An integrative theory of intergroup conflict. In W. G. Austin & S. Worchel (Eds.), The social psychology of intergroup relations (pp. 33–47). Brooks/Cole.