תקציר: אליטת המרד או אליטת ז'בוטינסקי הייתה הקבוצה השנייה שהגיעה לשליטה פוליטית בישראל אחרי האליטה המייסדת (האחוס"לים). היא עלתה ב-1977, עם עליית הליכוד לשלטון. הדומיננטיות שלה התקיימה רק בתחום הפוליטי, כשיתר מוקדי הכוח במדינה: כלכלה, ביטחון, משפט, אקדמיה, אמנות וכדומה - המשיכו להישלט על ידי האחוס"לים. היא הודחה ממעמדה עם היבחרו של בנימין נתניהו בפריימריז לראשות הליכוד ב- 1996.
![[בתמונה: מנחם בגין עולה לשלטון במהלך 1977. התמונה היא צילום מסך]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2025/02/מנחם-בגין-עולה-לשלטון-1977.png)

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.
* * *
אליטת המרד או אליטת ז'בוטינסקי הייתה הקבוצה השנייה שהגיעה לשליטה פוליטית בישראל אחרי האליטה המייסדת - האחוס"לים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים-ציוניים ומזרחיים, שעברו את כור ההיתוך, קיבלו את התרבות האחוס"לית על עצמם ו'השתכנזו').
זו הקבוצה שהייתה נאמנה למנחם בגין בתקופת המחתרות, בעיקר ה"חרותניקים" שצמחו מתוך האצ"ל (ארגון צבאי לאומי), והמשיכו ללכת עמו גם בתקופת האופוזיציה הארוכה שלו לאחר קום המדינה. היא נוצרה סביב דמותו הכריזמטית של בגין, שהנהיג את האצ"ל בתקופת המרד נגד שלטון המנדט הבריטי. קבוצה זו התאפיינה בנאמנות בלתי מתפשרת למטרות הלאומיות שז'בוטינסקי ובגין סימלו: שחרור ארץ ישראל כולה, עמידה מול הכוחות הבריטיים, ושמירה על כבוד העם היהודי.
אחרי קום המדינה ב-1948, בגין הפך למנהיג תנועת "חרות," שהייתה מפלגת ימין אופוזיציונית ונשאה את דגלי המורשת הרוויזיוניסטית. בתקופה זו, חברי האצ"ל לשעבר ותומכיהם היוו את הבסיס החברתי והאידאולוגי של אליטת המרד, שנותרה נאמנה לבגין גם בתקופות של דחיקה לשוליים הפוליטיים.
![[בתמונה: מנחם בגין (במרכז) עם משוחררי אצ"ל, 1948. המקור לא ידוע. התמונה היא נחלת הכלל]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2025/02/בגין_במרכז_עם_משוחררי_אצ_ל_1948.jpg)
מאפייני אליטת המרד
- נאמנות למנחם בגין: חברי אליטה זו ניחנו באמונה עזה במנהיגותו של בגין ובחזונו. דמותו של בגין לא הייתה רק פוליטית, אלא גם סמלית, כמנהיג שנאבק בעקשנות למען ערכים ציוניים ולאומיים גם מול מציאות פוליטית קשה.
- המשכיות רעיונית: הם נשאו את המורשת האידאולוגית של זאב ז'בוטינסקי – שילוב של חירות הפרט, ריבונות לאומית והדר (כבוד עצמי לאומי). הערכים הללו היוו מצפן חברתי ופוליטי לקבוצה זו לאורך השנים.
- עמידה בשוליים הפוליטיים: במשך עשרות שנים, בגין ותנועת חרות היו באופוזיציה, בעוד תנועת העבודה שלטה כמעט באופן מוחלט בזירה הפוליטית. למרות זאת, אליטת המרד שמרה על לכידות ואמונה בצדקת דרכה.
- התנגדות להגמוניה של מפא"י: חברי קבוצה זו היו מנודים במידה רבה על ידי האליטה הוותיקה, המזוהה עם מפא"י. הממסד התייחס לאצ"ל וללח"י כ"מחתרות בלתי חוקיות" ואף פעל לדיכוים לאחר קום המדינה, כולל אירועים כואבים כמו פרשת אלטלנה.
- גיבוש סביב תחושת נרדפות: חברי האצ"ל לשעבר ותומכי בגין חשו מודרים מהחברה הישראלית המרכזית, מה שהוביל לגיבוש קבוצה מלוכדת שהתבססה על תחושת סולידריות ונאמנות הדדית.
![[בתמונה: בגין נואם לאחר יציאתו מהמחתרת, ב-14 באוגוסט 1948, בתל אביב. יושב לידו חיים לנדאו. מלפניו הכתובת "מולדת וחרות" וסמל אצ"ל. התמונה היא נחלת הכלל]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2025/02/מנחם-בגין-לאחר-צאתו-מהמחתרת-683x1024.jpg)
יוצאי הלח"י לא הצטרפו אל בגין ואנשיו
למרות הדמיון בהיסטוריה המחתרתית שלהם, היחסים בין יוצאי לח"י לבין אנשי אצ"ל לא היו חמים:
- אנשי לח"י ראו באצ"ל גוף מתון מדי שנכנע לבריטים ולא ניהל מאבק חופשי כמו שהם רצו.
- אנשי אצ"ל, לעומת זאת, ראו בלח"י קבוצה קטנה, קיצונית ולא אחראית, שהובילה לפעולות כמו רצח הלורד מוין והברחת עולים בלתי חוקיים בשיטות מסוכנות.
לכן, למרות שאברהם "יאיר" שטרן, מנהיג לח"י שנרצח בידי הבריטים, הפך לאייקון לאומי, יורשיו הפוליטיים נותרו מפוזרים. בניגוד לבוגרי האצ"ל - שהתאגדו סביב מנחם בגין והקימו את תנועת החרות (לימים הליכוד) - הם התפצלו בין הימין הקשה (אלדד ואנשיו), השמאל הרדיקלי (ילין-מור), והממסד הביטחוני (יצחק שמיר), ולא הפכו לגוש פוליטי מאוחד.
חלק מבוגרי לח"י הזדהו אידאולוגית עם עמדות הימין, אך לא כולם הצטרפו לחרות.
- נתן ילין-מור, שהיה ממנהיגי לח"י, הקים מפלגה עצמאית בשם "מפלגת הלוחמים", שהתמודדה בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949. המפלגה זכתה למנדט אחד בלבד והתפרקה במהרה. ילין-מור עצמו התרחק בהמשך מהפוליטיקה הימנית ואימץ עמדות שמאליות.
- ישראל אלדד (שהיה מראשי האידיאולוגים של לח"י) סירב לשתף פעולה עם בגין, משום שראה בו מנהיג מתון מדי. הוא נשאר דמות אינטלקטואלית בימין הרדיקלי ולא הצטרף למפלגה כלשהי.
באופן מפתיע, כמה מיוצאי לח"י נטו לכיוון השמאל הקיצוני, בעיקר מתוך אנטי-בריטיות שהתגלגלה בהמשך לאנטי-אמריקניות:
- נתן ילין-מור, למשל, הפך לתומך בהידברות עם הפלסטינים ואף קרא להחזרת השטחים שנכבשו ב-1967.
- חלק קטן מבוגרי לח"י אף נטה לקומוניזם והצטרף למק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית).
כמה מיוצאי לח"י כן הצליחו להשתלב בממסד: יצחק שמיר הוא הבולט ביותר מביניהם, שהצליח לפוליטיקה לאחר שפרש מן המוסד, והפך לראש ממשלה מטעם הליכוד (1983–1992), אבל לא היה מזוהה עם בגין בתחילת דרכו. הוא מונה 'מהסיבות הלא נכונות כמועמד פשרה. פרישתו המפתיעה של בגין יצרה וואקום פוליטי. כיוון שהגיע מבחוץ, הוא היה פחות מזוהה עם היריבויות הפנימיות של הליכוד, וכיו"ר הכנסת, הוא היה דמות ממלכתית ולא התבלט במאבקים אידאולוגיים. כל אלה הפכו אותו לדמות נוחה יותר מבחינה פוליטית, מול אריאל שרון, שתדמיתו נפגעה במלחמת שלום הגליל, ודוד לוי, מנהיג המחנה המזרחי בליכוד, שהיה שנוי במחלוקת בתוך המפלגה. שמיר, לעומת זאת, נתפס כמועמד מאחד – מצד אחד איש ימין מובהק, מצד שני ללא עימותים קשים בתוך המפלגה.
![[בתמונה: ראש הממשלה שמיר מצביע ביום הבחירות לכנסת השלוש עשרה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ורד פאר / אוסף דן הדני / הספרייה הלאומית / האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 4.0]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2025/02/יצחק-שמיר-1024x706.jpg)
רדיפת אנשי המרד – מהסזון ועד אלטלנה ועד המהפך
הסזון – דיכוי האצ"ל על ידי ההגנה: בתקופה שלפני קום המדינה, ובמיוחד בשנים 1944–1945, ההגנה והנהגת היישוב, בהובלת דוד בן-גוריון, פתחו במבצע שכונה "הסזון" (Season – עונת הציד). המטרה הייתה לפגוע במחתרת האצ"ל ולחסל את פעילותו, מתוך חשש שהמאבק המזוין שלו בבריטים יפגע במאמצי היישוב להשיג מדינה יהודית. במסגרת הסזון:
- אנשי אצ"ל ולח"י נחטפו, נחקרו ועונו על ידי אנשי פלמ"ח.
- מאות מהם הוסגרו לבריטים, שחלקם הוגלו למחנות מעצר באפריקה.
- הופעל לחץ כלכלי וחברתי כבד על תומכי האצ"ל, כולל הרחקתם ממקומות עבודה ויצירת דה-לגיטימציה ציבורית.
בעוד שלח"י ספג יחס דומה, האצ"ל היה היעד המרכזי, משום שהוא נתפס ככוח פוליטי המערער על מנהיגות בן-גוריון, בעוד שלח"י היה מיעוט קיצוני וקטן יותר.
הטבעת אלטלנה – "התותח הקדוש": אחד האירועים הדרמטיים ביותר של העימות הפנימי בין תומכי בגין לבין הנהגת היישוב היה פרשת "אלטלנה" ביוני 1948, לאחר הקמת המדינה. האצ"ל, שניסה לשלב את לוחמיו בצה"ל, הביא אונייה בשם אלטלנה, שנשאה נשק ולוחמים מצרפת. אלא שבן-גוריון ראה בכך איום על ריבונות המדינה הצעירה ודרש שהציוד יימסר כולו ללא תנאי לצה"ל. בגין ופקודיו קיוו להגיע לפשרה, אך המתיחות הלכה וגברה. כאשר האנייה הגיעה לחוף תל אביב, הורה בן-גוריון לירות עליה באש ארטילרית, למרות שהניפה דגל לבן, ולמרות - ואולי בגלל - שידע שמנחם בגין נמצא על האניה. התותח - שהופעל בפיקודו של יצחק רבין - כונה ע"י דוד בן גוריון "התותח הקדוש", משום שנחשב בעיני האחוס"לים לסמל של כינון שלטון החוק והממלכתיות החדשה, כמו גם דיכוי היריב הפוליטי הגדול.
במהלך הקרב: נהרגו 16 לוחמי אצ"ל ו-3 חיילי צה"ל. האנייה הועלתה באש וטבעה, כשהנשק שהיה עליה – ירד למצולות. מנחם בגין, שנכח על האונייה, סירב לקרוא לאנשיו להגיב באש, ובכך מנע מלחמת אזרחים.
רדיפות פוליטיות בשנים הבאות: גם לאחר קום המדינה, אנשי אליטת המרד נחשבו לאויבי הממסד המפא"יניקי. תומכי בגין והאצ"ל סבלו מדחיקה מהזירה הפוליטית, מהשפלה ציבורית ומהגבלות בתעסוקה, בפרט במנגנוני המדינה.
- בגין וחבריו נחשבו "מצורעים פוליטיים".
- אנשי חירות נדחקו ממרכזי כוח בצבא, בתקשורת ובמערכת המשפט, ולקח שלושה עשורים עד שעלו לשלטון ב-1977.
- השנאה הייתה כה גדולה, עד כי בן-גוריון נמנע מלהזכיר את בגין בשמו בכנסת, וכינה אותו "האיש היושב ליד חבר הכנסת בדר". זאת, כדי להביע את סלידתו הגמורה מבגין".
המתח נותר עד עליית הליכוד לשלטון, אז בגין הדגיש אחדות לאומית ולא חיפש לנקום במפא"י. אך הצלקת של הרדיפות, ה"סזון" ו"אלטלנה" נותרה חיה בזיכרון תומכי הימין עד היום.
![[בתמונה: "התותח הקדוש" המוצב במחנה דיין, פו"מ, בסיס המכללות הצבאיות בגלילות. צילום: ויקיפדיה, Zarmi.as, CC BY-SA 4.0]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2025/02/התותח-הקדוש.webp)
התקופה הארוכה באופוזיציה וההדרה השנייה
מ-1948 ועד 1977, שימש מנחם בגין כקול האופוזיציוני המרכזי במדינת ישראל. בתקופה זו, תנועת חרות ותומכיה היוו אלטרנטיבה פוליטית אידאולוגית לממסד הסוציאליסטי של מפא"י. למרות הכישלונות בבחירות, בגין שמר על הקבוצה נאמנה לו ולערכיו.
ב-1977, עם עליית הליכוד לשלטון במהפך ההיסטורי, אליטת המרד זכתה סוף סוף להכרה ולהשפעה פוליטית. הניצחון סימן גם את תחילת פירוק המונופול של האליטה המייסדת - האחוס"לים, על מוקדי הכוח במדינה.
אבל מנחם בגין ששנות הרדיפה הרבות פיתחו בו צורך גדול בהכרה ובחיבוק מצד הממסד הקודם, לא נגע לרעה בבכירי המערכת השלטונית שהייתה כולה על טהרת האחוס"לים. הוא לא החליף אותה באנשי המרד והותירם במקומם, כשהוא מדיר את אנשי המרד בפעם השנייה, ומותירם בחוץ. זה הרקע למלחמתה של אליטת ההון הישראלית בממסד הפוליטי הימני, היום.
הדור השני של אליטת המרד - הנסיכים
ה"נסיכים" של אליטת המרד היוו דור ההמשך של אותם חברי אצ"ל ותומכיו של מנחם בגין, אנשי "חרות" שהיוו את הבסיס האידיאולוגי והפוליטי של הליכוד. כינוי זה התייחס לבני ובנותיהם של דור המייסדים של הימין הרוויזיוניסטי, שגדלו על ברכי מורשת זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, וספגו את ערכי המרד, החירות והלאומיות מגיל צעיר.
הנסיכים - כמו: בני בגין, בנימין נתניהו, רובי ריבלין, ציפי לבני, דן מרידור, אהוד אולמרט, עוזי לנדאו, צחי הנגבי, לימור לבנת, יאיר שמיר, זאב בוים, רוני מילוא ויוסי אחימאיר - גדלו במשפחות שראו את עצמן כחלק מהאתוס של 'חרות' והאצ"ל. הם למדו את ההיסטוריה של הוריהם – המאבק בשלטון הבריטי, ההתנגדות למפא"י, ותחושת הנרדפות של הימין בשנים הראשונות לקיומה של המדינה. הדור הזה הוכשר מילדות לשאת את לפיד המורשת ולשמור על העקרונות של ז'בוטינסקי ובגין, כולל הדגש על זכויות הפרט, הכבוד לאומי, והאמונה באחדות העם.
רבים מהנסיכים השתלבו בפוליטיקה, ולעתים קרובות הפכו לדמויות בכירות בליכוד. הם נחשבו לאינטלקטואלים שמייצגים פן מתון ושמרני יותר של המפלגה, ובמידה מסוימת היוו גשר בין האידאולוגיה של דור ההורים לבין השינויים שהליכוד עבר בדורות הבאים.
![[בתמונה: כריכת ספרו של גיל סמסונוב: 'הנסיכים', שראה אור במרץ 2015 בהוצאת כנרת זמורה ביתן. אנו מאמינים כי אנו עושים בתמונה שימוש הבוגן]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2025/02/הנסיכים-648x1024.jpg)
חילופי האליטות וההדחה מעמדות הכוח
לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו - כוכב עולה בשמי הליכוד - במקום השישי ברשימתה. בניגוד לנסיכים, לא היה נתניהו חלק ממחנה בגין ומ'אליטת המרד'. הוא השלים את השתלטותו על הליכוד לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של יצחק שמיר, כשהתמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות.
המנהיג החדש של הליכוד וראש הממשלה הטרי לא היה חלק מאליטת המרד, אלא בן של אופוזיציונר מובהק למחנה בגין. לאחר מותו של ז'בוטינסקי (1940), המחנה הרוויזיוניסטי התפצל:
- בגין הקים את תנועת החרות (1948) והמשיך את המורשת של האצ"ל בפוליטיקה:
- אביו של בנימין נתניהו, אביו, בן-ציון נתניהו, נשאר נאמן לאידאולוגיה ה"רוויזיוניסטית הטהורה" של ז'בוטינסקי, שהייתה מבחינתו רחבה יותר מהפעילות המפלגתית של חרות. הוא לא היה חלק מתנועת החרות ולא נמנה עם אנשי בגין. הוא ראה את הליכוד של בגין (ואחר כך של שמיר) כמתפשר מדיי, במיוחד אחרי ויתורים כמו הסכם קמפ דיוויד (1978). לכן, גם לא השתלב בחבורה שהקיפה אותו.
שנותיו של בנימין נתניהו בארצות הברית והערכים שהביא איתו, הפכו אותו - ביחד עם אהוד ברק מהעבר השני של המתרס הפוליטי - למייסדה של הגמוניה רבת כוח חדשה שצמחה פה, שאינה מונהגת עוד על ידי פוליטיקאים אלא משתמשת בהם - אליטת ההון הישראלית. היא מורכבת ממעגלים של בעלי ממון, בעלי אוריינטציה תרבותית אמריקנית, ליברלית מובהקת, ש'בלעו לתוכם' את בני האליטה המייסדת, ואת בכירי מערכות הביטחון אכיפת החוק ויתר בכירי השירות הציבורי.
![[בתמונה: שנותיו של בנימין נתניהו בארצות הברית והערכים שהביא איתו, הפכו אותו - ביחד עם אהוד ברק מהעבר השני של המתרס הפוליטי - למייסדה של הגמוניה רבת כוח חדשה... התמונה מ- 2012: ברק שר ביטחון, נתניהו ראש הממשלה. צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2025/02/נתניהו-וברק.jpg)
וה'נסיכים'? מה קרה איתם?
לאט לאו הרגישו ה'נסיכים' שם מתרחקים והולכים מהקבוצות שהעלו את נתניהו לשלטון, ומהשינויים האידאולוגיים, הפוליטיים והחברתיים שקרו בליכוד:
- חילוקי דעות עם בנימין נתניהו: חלק מהנסיכים, כמו דן מרידור ובני בגין, לא הצליחו למצוא את מקומם בליכוד החדש ולעיתים אף מתחו ביקורת פומבית על נתניהו.
- שינויים בליכוד: עם השנים, הליכוד עבר שינוי אידאולוגי, התרחק מהמורשת הקלאסית של בגין וז'בוטינסקי, והתמקד יותר בעמדות ימין לאומיות, לעיתים עם גוון פופוליסטי. הדבר הוביל לכך שהנסיכים, שנשאו בגאווה את ערכי ז'בוטינסקי, חוו ניכור מהכיוון החדש.
- מתינות מול קיצוניות: הנסיכים ייצגו גישה מתונה ושמרנית יותר בליכוד, במיוחד בנושאים כמו שלטון החוק, מערכת המשפט וזכויות המיעוטים. גישה זו לא תמיד תאמה את השיח הפוליטי התקיף והלעומתי שאימצו דמויות מרכזיות בליכוד בדורות הבאים.
- כישלון ביצירת המשכיות אידאולוגית: הנסיכים לא הצליחו ליצור דור המשך או להשפיע באופן מכריע על עיצוב דמות הליכוד בדורות שאחריהם. ייתכן שהשינוי החברתי והפוליטי בישראל, לצד כניסת שחקנים חדשים ופופוליסטיים יותר לפוליטיקה, דחקו את הנסיכים לשוליים.
כמו בני אליטות רבות שאיבדו את עוצמתם, גם הם עברו אל 'צידה השני של הגבעה הפוליטית', וחלקם מצא את עצמו בשמאל הקיצוני:
- דן מרידור: נחשב לנסיך מובהק, אך בסופו של דבר עזב את הליכוד בשל חילוקי דעות עם נתניהו על שלטון החוק ומערכת המשפט.
- בני בגין: עזב וחזר מספר פעמים לליכוד, אך תמיד ייצג קול עצמאי ומתון יחסית.
- ציפי לבני: עזבה את הליכוד והפכה לדמות מובילה במפלגת קדימה ואף בהמשך הקימה מפלגות משלה.
- רוני מילוא: התרחק מהליכוד ופנה לעיסוקים אחרים, תוך ביקורת על השינויים שעברה המפלגה.
- לימור לבנת מצויה אי שם בתוככי תנועת המחאה.
[לאוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שנאה ו'פשעי שנאה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית', לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
נושאים להעמקה
- אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
- הרחבה על 'אליטת ההון' – האליטה הנוכחית של ישראל.
- אוסף המאמרים על שנאה ו'פשעי שנאה'.
- מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: האחוס"לים. האליטה המייסדת של ישראל.
- מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: ההיסטוריה של שנאת האליטה למזרחיים ה'בבונים'.
- הרחבה בסוגיית ההשתקה, במאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: תרבות ההשתקה והביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture).
- מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: אירועי ואדי סאליב, העימות הראשון של המזרחים ה'בבונים' והאליטה.
- אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
- הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
- אוסף המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון.
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
- פנחס יחזקאלי (2024), הכל על אליטת ההון הישראלית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/11/24.
- פנחס יחזקאלי: 'אליטת ההון' – קווים לדמותה של האליטה הנוכחית של ישראל, חלק 1, ייצור ידע, 1/10/23.
- פנחס יחזקאלי (2023), האחוס"לים. האליטה המייסדת של ישראל, ייצור ידע, 27/7/23.
- פנחס יחזקאלי (2021), שנאה – הגורם המאחד החזק מכולם, ייצור ידע, 3/6/21.
- פנחס יחזקאלי (2020), על שנאה ופשעי שנאה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 3/12/20.
- פנחס יחזקאלי (2024), ההיסטוריה של שנאת האליטה למזרחיים ה'בבונים', ייצור ידע, 4/11/24.
- פנחס יחזקאלי (2022), תרבות ההשתקה והביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture), ייצור ידע, 2/10/22.
- פנחס יחזקאלי (2024), אירועי ואדי סאליב, העימות הראשון של המזרחים ה'בבונים' והאליטה, ייצור ידע, 3/11/24.
- פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2019), על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 30/8/19.
Pingback: אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע | ייצור ידע