תקציר: בחיי אדם ואומה קיימים ממדים נוספים על המימד הפיזי, בהם תשוקות לאומיות, היסטוריות ודתיות. שיקול הדעת המעשי חייב לכלול גם אותם במשוואת השיקולים הכוללת להגנת מדינת ישראל. ליהודים ציוניים הנאבקים מעל מאה שנים על עצם היכולת להתקיים במרחבי ארצם, חייב להיות סיפור יהודי-ישראלי ייחודי ועדכני, שמעניק תוכן ומשמעות למצוקת הקיום במאבק מתמיד, אחרת הכול יקרוס.

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

מאמר זה פורסם לראשונה כ'אחרית דבר' בספרו של תא"ל (מיל') אמיר אביבי 'לא נשוב אחור. כיצד נבטיח את ביטחון ישראל לדורות', שראה אור בהוצאת סלע מאיר ב- 2023 (ראו כריכה למטה).

* * *

באביב 2023, ראה אור הספר: 'לא נשוב אחור. כיצד נבטיח את ביטחון ישראל לדורות', שנכתב ע"י תא"ל (מיל') אמיר אביבי, מייסד ויו"ר תנועת "הביטחוניסטים", לשעבר מפקד בית הספר להנדסה קרבית, ראש לשכת הרמטכ"ל וסגן מבקר מערכת הביטחון (ראו תמונה למטה).

חרדת הארעיות

בנקודת המוצא לכתיבת ספר זה, אמיר אביבי (ראו תמונה משמאל למטה) הודרך על ידי שאלת היסוד:

כיצד נבטיח את קיום מדינת ישראל לדורות. ליהודי שבכל בוקר מודה בתפילת שחרית, על זריחת החמה, אין ביקום דבר אחד מובטח למחר, גם לא זריחת החמה. מתוך תודעת ארעיות זו נקבעה בכל יום הכרת השבח והתודה לבורא עולם באמירה: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכול... המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". 

דבר בעולמנו אינו יציב: לא השלום, ואפילו לא זריחת החמה. הכרת הארעיות כמצב יסוד קיומי, היא הלקח העיקרי שמלמד התנ"ך בכל מה שעבר על שבטי ישראל מימי כיבוש יהושוע בן נון ועד לחורבן ממלכות ישראל ויהודה. 

כך גם בשנת ה-75 למדינת ישראל, תודעת חרדת הארעיות, צריכה להיות המפתח לתפיסת ביטחון ישראלית ריאליסטית הצופה פני עתיד. בהיבט הזה, מה שיבטיח את עתידה של מדינת ישראל הוא מוכנות בניה למאבק מתמיד להגנתה, מבלי להתפתות לאשליית היציבות שגם במדינות אירופה המערבית הולכת ומתערערת. לשם כך נדרש מאמץ שיטתי לשימור תנאיי היסוד ההכרחיים להגנתה של מדינת ישראל.  אבל מעל הכול ולפני כל התנאים הפיזיים, נדרש עם ישראל לאמונה ולהכרת הייעוד והתכלית הייחודית וההכרחית למדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

לא רק מקלט בטוח

מאז דוד בן גוריון (ראו תמונה משמאל) לא היה לעם ישראל מנהיג שדאג להזכיר כי ליהודים בארץ ישראל מטרה נשגבה מעבר למקלט בטוח ליהודים נרדפים במדינה מתוקנת.

בעשור הראשון למדינה חזר והדגיש: "הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל ייעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם לרווחתם והתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר.

מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל קיבוץ גלויות" (כוכבים ועפר, עמ' 32).

בגישה כזו התובעת בירור מתמיד של ייעוד ויחוד המדינה היהודית בארץ ישראל, ובהתמסרות לתודעת הייעוד, טמון תנאי הכרחי ליכולת ההגנה על מדינת ישראל.  

ברמה הלאומית, המעשה הביטחוני, נתון מיסודותיו בזיקות גומלין שאינן ניתנות להפרדה בין ממדיו הרוחניים של הקיום הלאומי, לבין ממדיו הפיזיים. אלא שעם השנים, בכל הקשור לדיון הביטחוני-מדיני המכוון את דרכה של מדינת ישראל, הוא הלך וצומצם למיקוד יתר בסוגיה הביטחונית הפיזית (ראו התרשים למטה). 

בין ג'ון אלן לעבאס זאכי

במגמה זו, נשלח הגנרל האמריקאי ג'ון אלן (ראו תמונה משמאל) בתקופת הנשיא אובמה להסדיר תכנית נסיגה ישראלית לקווי 67 שתעניק למדינת ישראל למרות הנסיגה, את תנאיי הביטחון הנחוצים לה.

על תוכניתו לסידורי ביטחון שיאפשרו נסיגה ישראלית מכל יהודה ושומרון ובקעת הירדן הסביר: "תמיד האמנו שהתקדמות שהשגנו בשיח הביטחוני, מצדיקה את המשך המשא ומתן, על שאר נושאי הליבה. הביטחון לא היווה מכשול להתקדמות בשיחות השלום." (אמיר תיבון, עמוס הראל, הארץ, 2.6.2017).

מי שהבין את פוטנציאל הסכנה הממתין למדינת ישראל אם תיסוג מאחיזתה בלב הארץ ממחוזות מורשת התנ"ך, הוא עבאס זאכי, מראשי הפת"ח.

הוא היטיב לזהות שמדינת ישראל שתתכנס במרחבי הקיום שלה רק לערי רצועת החוף, תקרוס.  מכאן הסביר (בראיון 7.5.2009) את תמיכתו במגמת שתי המדינות:

"אם ניקח מהיהודים את חברון וירושלים, משם הם שואבים השראה לקיומם, מה יישאר להם? מה הזיקה שלהם ליפו ולחיפה? כך הם יקרסו מעצמם".

לבן גוריון זה היה מובן מאליו

מתוקף הכרת הייחוד הרוחני והתרבותי של עם ישראל בכמיהתו הנצחית לירושלים, קבע בשעותיה הקשות של מלחמת העצמאות, את המאבק על ירושלים כמאמץ עיקרי במלחמה והסביר:

"אם יש לארץ נשמה הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל, והמערכה על ירושלים היא מכרעת ולא מבחינה צבאית בלבד... השבועה ההיא על נהרות בבל, (אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני) מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל." (דוד בן גוריון בהילחם ישראל, עמודים 90-91).

בחיי אדם ואומה קיימים ממדים נוספים על המימד הפיזי, בהם תשוקות לאומיות, היסטוריות ודתיות. שיקול הדעת המעשי חייב לכלול גם אותם במשוואת השיקולים הכוללת להגנת מדינת ישראל.

ליהודים ציוניים הנאבקים מעל מאה שנים על עצם היכולת להתקיים במרחבי ארצם, חייב להיות סיפור יהודי-ישראלי ייחודי ועדכני, שמעניק תוכן ומשמעות למצוקת הקיום במאבק מתמיד, אחרת כפי שהבין עבאס זכי, הכול יקרוס.

[בתמונה משמאל: לדוד בן גוריון זה היה מובן מאליו... התמונה משמאל היא חלק מתמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

אין ממשות לפתרון קבע

לבעיות מכאניות יכול להימצא פתרון. אולם למצוקות רבות בחברה האנושית, כמו לתופעת הפשע, אין פתרון נצחי הגואל את בני אנוש אחת ולתמיד, מן הכורח המתמיד להתמודדות דינאמית. 

בסוגיה זו רלבנטית אמירתו של צ'ארלס דרווין (ראו תמונה משמאל), כי השורדים הם לאו דווקא החזקים יותר, אלא אלה המסתגלים מהר יותר לאתגר השינוי. במציאות המתהווה, מרובת תהפוכות השינוי, כישורי הסתגלות מהירים, במוכנות מתמדת למאבק קיומי, נדרשים להנהגה ברמה הלאומית, במיוחד בתחומי המענה לאתגר הביטחוני.

מנהיגי עולם המערבי לעומת זאת, בהם נשיאי ארה"ב לא חדלו   לדבר על שאיפה לפתרון שאחת ולתמיד יסדיר יציבות סופית.  את חתירתם למציאות של שלום יציב, תיארו בסיסמה:  "שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום בר קיימא." (""everlasting).

רציתי לשאול אותם האם בכלל יש משהו במציאות חייו של בן אנוש היכול להיחשב קיים לעד -"everlasting"?

כאן תמצית הפער התפיסתי בין איש תרבות המערב לבין איש תרבות המזרח

[לאוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית' מול המערבית, לחצו כאן]. 

בהשקפת הנאורות המערב אירופית, היציבות ניתנת לביסוס בידי האדם התבוני כמצב יסוד- כסדר קוסמי אידיאלי בר מימוש.  אם לרגע אבדה השליטה ונוצרה אי יציבות, הרי שנדרש לטפל בה, כמו בטיפול בתאונת רכבת, במאמץ להשיב את הסדר היציב אל מסילתו הקבועה. עבור אדם בתרבות המזרח - בכלל זה ביהדות התנ"כית,

בתרבות הערבית, בתרבות הסינית וגם הרוסית, זה ממש להפך: אין ממשות למסילה קוסמית קבועה. דווקא תודעת אי היציבות היא מצב היסוד. אם לרגע נוצרה יציבות, היא נתפסת כלא יותר מתוצאה של שיווי משקל אקולוגי ארעי: הכול פתוח, הכול בר חלוף. מחר יום חדש וגם הסכמי קבע ברי חלוף.   וחשוב מכל, מנהיגים במזרח התיכון, כאנשים מאמינים, לעולם לא יגיעו למשא ומתן על חלומות. גם כשחלום נראה בכורח הנסיבות חסר סיכוי למימוש, הוא לעולם אינו ננטש. ממתינים עמו ליום חדש. על כן בכל רגע שיכול לסמן הזדמנות חדשה, המאבק למימוש חלומות עלול לפרוץ מחדש ומלחמה גדולה ממתינה תמיד באופק או מעבר לו.

אשליית ההיפרדות

מאז תקופת אהוד ברק כראש ממשלה, עם מימוש הנסיגה מלבנון, העמיקה בישראל התפיסה שהיפרדות מרחבית בין יהודים לפלסטינים היא אינטרס ישראלי. הרעיון שווק בסיסמא הבעייתית: "הם שם ואנחנו כאן" בליווי הדימוי שמיתג ברק בתיאור מדינת ישראל כ"וילה בג'ונגל". בהנהגה הישראלית - לא רק בשמאל - התגבשה קונספציה שצעד כזה נחוץ ומועיל גם אם אינו מלווה בהסדר שלום. הבטיחו שהדינמיקה שתתפתח עם מימוש הפרדה מרחבית, בכלל זה הוצאת היהודים מהשטח, ובניית גדר ומשטר גבול נוקשה, תצמצמם את ממשקי החיכוך היומיומיים ותחולל מציאות ביטחונית נוחה יותר. 

אולם לאחר כמעט שני עשורים מביצוע ההתנתקות מרצועת עזה ויישובי צפון השומרון, ניתן לבחון השוואתית - כמעט כמו בניסוי מעבדה - היכן התפתחה מציאות ביטחונית נוחה יותר? ברצועת עזה בה מומשה היפרדות מוחלטת, או במרחבי יהודה ושומרון בהם מומשה - בהכוונת תפיסת ראש הממשלה יצחק רבין - הפרדות חלקית בלבד. ראוי להתבונן במבט ביקורתי מקצועי בהבדל שהתפתח בין המרחבים.  כדאי לבדוק היכן מתאפשר לצה"ל ולשב"כ חופש פעולה מבצעי? מאז מבצע 'חומת-מגן', מתקיימות מידי לילה כעניין שבשגרה, פעולות לסיכול טרור בעלות אופי התקפי בעומק הערים ומחנות הפליטים ביו"ש. הפעילות מתקיימת בסמכות פיקוד המרכז והשב"כ בכפוף למדיניות מנחה, מבלי להידרש לתהליכי אישור מיוחדים בדרג המדיני. חופש פעולה זה, בולט לעומת העדר חופש פעולה דומה במרחב רצועת עזה.

סכנת אבדן היכולת להבטיח הגנה

בחסות ההיפרדות, וההערכות המחודשת של צה"ל שנסגרה במשטר גבול נוקשה, הצליח חמאס לבנות כוח צבאי מאורגן ובנוי כהלכה במערכי תמרון ואש שמציבים למדינת ישראל משוואת הרתעה אסטרטגית. 

רקטות ארוכות טווח בידי חמאס וארגונים טרור נוספים, מוכנות בכל עת לשיגור, ביכולת לשבש את שגרת החיים בתל אביב. נוצרה כך משוואת איום שמחייבת את ההנהגה הישראלית בבחינה שקולה ומרוסנת של כל רעיון פעולה שמעבר לפעילות הביטחון השוטף.

עם התארגנות יכולת צבאית של חמאס גם בדרום לבנון וסוריה, משוואת האיום ההדדי בין ישראל לחמאס נעשית סבוכה יותר. אילו הייתה משלימה מדינת ישראל נסיגה בהיגיון היפרדות גם במרחבי יו"ש, המצב שהיה עלול להתפתח שם היה מציב מול רצועת החוף הישראלית איום חמור מזה שהתארגן על ידי חמאס ברצועת עזה.

עם השינוי המשמעותי שהתחולל בתופעת המלחמה בעולם, מדינת ישראל שתאלץ להצטמצם לרצועת החוף הצרה, תאבד את היכולת להבטיח הגנה לריכוז הגדול של התושבים והנכסים האסטרטגיים במרכז הארץ.  גם אם נכונה לפי שעה ההערכה על בסיסה מבטיחים שוחרי הנסיגה כי צה"ל בעליונותו יכול להעניק מענה ראוי לאיומי הביטחון גם בגבולות 67, רצוי לשאול מנין הוודאות שכך ימשיך להיות גם בעשורים הבאים?

כבר עכשיו, עם התרחבות האיומים סביב בתיאום רב זירתי, בסבירות גוברת למלחמה במקביל בכמה זירות, צה"ל לא יוכל להגן על מדינת ישראל בקו כביש 6!

בתנאים כאלה כאשר רעננה וכפר סבא ימצאו בטווח מרגמות מקלקיליה והרכסים ממזרח, צה"ל בסדר הכוחות המוגבל שלו, לא יוכל להתפנות למאמץ עיקרי נגד חיזבאללה בצפון, גם לא נגד חמאס ברצועת עזה.

על כך עונים מצדדי הנסיגה כי ההיפרדות שהם מבקשים תהיה רק אזרחית, תסתכם בעקירת ההתיישבות במרחב יו"ש. צה"ל לטענתם, ימשיך לפעול במרחב ככל שיידרש.

אלא שהצבא לכשעצמו ללא גיבוי ההתיישבות הוא תמיד החולייה החלשה והארעית. ללא מתיישבים אזרחים, צה"ל ימצא עצמו בקשיים מבצעיים ולבסוף יידרש לסגת, כמו מרצועת הביטחון בדרום לבנון, כמו צבא ארה"ב באפגניסטן.

אחרי מלחמת ששת הימים הסביר משה דיין את נחיצות ההתיישבות בבקעת הירדן ומרחבי יהודה ושומרון באמירה ברורה:

"רק אם תהיה אוכלוסייה יהודית אזרחית בגושים גדולים, כמו בקעת הירדן, גוש עציון וגב ההר בשומרון, תוכלנה יחידות צה"ל להימצא באזורים אלה לא ככובשים זרים, אלא למען המטרה להבטיח את שלום ישראל אשר אוכלוסייתה הצפופה מתרכזת בגזרה צרה, על חוף הים התיכון." (משה דיין, "הלנצח תאכל חרב", עמ' 12).

בסיכום תמציתי:  מומחים ביטחוניים החותרים להיפרדות גם במרחבי יו"ש, ואף לוויתור על שליטה בבקעת הירדן, סובלים מהערכת יתר של יכולות צה"ל ומהערכת חסר של יכולות כוחות האויב.

פרעות תשפ"א ומה שהם מלמדים על מופרכות רעיון ההיפרדות

יהודים בערים המעורבות ובמרחבי הגליל והנגב, חוו בפרעות מאי 21, חרדה קיומית. היה ברור להם כי האירועים ביטאו מאבק לאומי-דתי ערבי, מסוכן פי כמה מאירוע מחאה חברתית. לעומתם, דמויות מובילות בהנהגת המדינה ובמערכת הביטחונית, ביקשו לפרש את האירועים כנובעים בעיקר ממצוקה חברתית אזרחית של האזרחים הערבים.  את מגמות העומק הלאומיות-דתיות ביקשו בהנהגה הישראלית להכחיש ולהדחיק. מגמת ההכחשה הישראלית מעוררת את הצורך לברר מהיכן היא נובעת? את מה היא משרתת ביחס לצרכים ולכמיהות של החברה הישראלית?

אחד המניעים להכחשה - קשור בטבורו באשליית ההיפרדות כפתרון בסיסי בחתירה לסידור מרחבי בהיגיון בינארי "הם שם ואנחנו כאן". האירועים בגליל בנגב ובערים המעורבות, הביאו את תקוות ההיפרדות עד אבסורד, אפשר אולי להיפרד מג'נין ורמאללה, אבל איך ניתן להיפרד מיפו ועכו? ומה עושים בגליל המרכזי שם האוכלוסייה היהודית מונה פחות מ-15%. ומה עם הפזורה הבידואית בנגב?

הליכה עם ההיגיון הזה עד לקצה, לא תשאיר למדינת ישראל מרחב שמעבר ל"גטו" היהודי בגוש דן. ההבנה הזו במודע ובתת מודע, היא גורם משמעותי להכחשת מניעי ההנעה הלאומיים-דתיים שחוללו את הפרעות. במקום להכיר במופרכות פתרון ההיפרדות, בשעה שכל מרחבי הארץ שזורים בקיום משולב של יהודים וערבים, מעדיפים לספר שבניגוד לערביי "כיבוש 67", כאן מתמודדים עם אזרחים ישראליים רגילים, שהבעיה עמם מתמצה בלא יותר מבעיית מצוקה חברתית כלכלית. 

פוטנציאל ההיפרדות ההיברידית של יצחק רבין ביו"ש

בניגוד לבן גוריון, יצחק רבין לא הותיר יומן ובכתביו ונאומיו לא ניתן ביטוי מלא ללבטיו ולקווי היסוד לתפיסתו. אולם בנאומו האחרון בכנסת- 5.10.1995 - בדיון על שלב ב' לתכנית אוסלו, התווה מסד תפיסתי ברור בהדגשת ארבעה עקרונות יסוד:

1. שאיפה להגיע ל"כינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית שלפחות 80% מאזרחיה יהיו יהודים".
2. "ירושלים מאוחדת שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל בריבונות ישראל".
3. "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".
4. בהתייחסות למדינה פלסטינית: "תהיה זו ישות שהיא פחות ממדינה ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה".

מתווה ההיפרדות שמציעים אהוד ברק וקבוצה רחבה של בכירי מערכות הביטחון, חורג מעקרונות אלה: (1) בקבלה די מפורשת, של צעדים לקראת חלוקת ירושלים במגמת מתווה קלינטון. (2) בהכרזה על מוכנות לוותר בעתיד על שליטה ישראלית בבקעת הירדן.  (3) בהסכמה חד צדדית להקפאת בניה ברוב ההתנחלויות שמעבר לגושי ההתנחלות במגמה לעקירתן בעתיד, מה שכרוך בעקירת לפחות 150,000 ישראלים.  

בבסיס גישתו, יצחק רבין תפס את הסכם אוסלו כתהליך בין ישראל לבין הפלסטינים המתקיים בשאיפה לתמורה הדדית. אולם, במדרון אליו נקלע התהליך, עם ניסיונו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק להגיע להסכם עם הפלסטינים בקמפ-דיוויד בשנת 2000, קרסו עקרונות רבין. מתווה היסוד של רבין, הוחלף במתווה קלינטון שקבע עקרונות חדשים מרחיקי לכת, בהם: חלוקת ירושלים, ויתור על בקעת הירדן, חילופי שטחים תמורת "גושי ההתנחלות" שבהצטברותם יחד אינם יותר מ-3-6 אחוזים ממרחבי יו"ש ובקעת הירדן.

מצידם של הפלסטינים התגבשה הבנת כוח הסחיטה המצוי בידיהם: ככל שנחוץ לישראל למהר להיפרד, כאינטרס ישראלי חיוני, כך יכולים הפלסטינים לגבות מחיר מלא יותר תמורת המהלך, וכמובן לדחות כל הסכמה ליישום ההפרדות במגמת מתווה רבין.

ראוי להדגיש כי יצחק רבין בהובלת הסכם אוסלו מיצה למעשה את מלוא ההיפרדות האפשרית

בשם יעד זה, הועברו שטחים המאוכלסים לידי הרשות הפלסטינית, כאשר כבר במאי 1994 יצאו כוחות צה"ל מכל השטחים ברצועת עזה למעט ההתנחלויות, ובינואר 1996, הועברו מרבית הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון, לידי הרשות הפלסטינית. 

עם השלמת המהלך, בינואר 1996, הכריז אחמד טיבי: "מהיום יש מדינה פלסטינית".  יצחק רבין נרצח, אך בתוך שלושה חודשים מאישור הכנסת למהלך אוסלו ב', חזונו לסיום השליטה הישראלית במרבית הפלסטינים, מומש במלואו. בהיבט זה, בהקמת הרשות הפלסטינית ובהעברת 90% מתושבי יו"ש לשליטתה, יצחק רבין הסיר את האיום מאובדן המדינה היהודית דמוקרטית. ברצועת עזה, עם עליית שלטון החמאס לאחר ההתנתקות, נוצרה מדינה דה-פאקטו בשלטון חמאס ובמרחבי יו"ש מצויה הרש"פ כישות שלטונית אוטונומית. מדינת ישראל חייבת להדגיש לעצמה ולקהילה הבינלאומית, כי רוב מובהק של הפלסטינים בין הירדן לים אינם חיים תחת שליטה ישראלית.

נותרה המחלוקת על ירושלים המזרחית והמרחב הנתון ביהודה ובשומרון בשטחי C. במרחבים אלה נכללים:  כל ההתנחלויות, מחנות צה"ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן. מרחבים אלה ששורטטו בידי יצחק רבין במיקוד אישי, מבטאים את המרחב הנחוץ לישראל לקיומה ולהגנתה כל וויתור נוסף יפגע בתנאיי היסוד המרחביים הנחוצים להגנתה של מדינת ישראל.

ניתוח קווי המתאר הגיאוגרפים המבטאים את תפיסתו הביטחונית של יצחק רבין ביחס לתנאיי הביטחון במרחבי יו"ש ובקעת הירדן, מתמצה בשישה תנאיי יסוד מרחביים:

1. מרכזיות ירושלים המאוחדת כעיר מטרופולין הכוללת את יישובי המעטפת בהם גבעת זאב ומעלה אדומים.
2. בקעת הירדן במלוא עומקה כמרחב הביטחון להגנת מדינת ישראל ממזרח. במילותיו של רבין: "בקעת הירדן בפירושה הרחב".
3. החזקת מסדרונות לצירי תנועה בשליטה ישראלית לחיבור בקעת הירדן וים המלח לרצועת החוף. 
4. החזקת שטחים חיוניים במרחב, בהם הר בעל חצור, הר עיבל, צמתים מרכזיות כצומת תפוח, במאמץ משולב של התיישבות וכוחות צה"ל.
5. 5.     החזקת קו המדרגה השולט ממזרח על רצועת החוף, בקו זה היישובים: אבני חפץ, צופים, אלפי מנשה, פדואל וכו'. וכן החזקת קו המדרגה בדרום הר חברון ממצדות יהודה -עשהאל- עד נגוהות לאבטחת מרחב ערד באר שבע.
6. החזקה בתנאיי אבטחה של רשת הצירים לתנועה חופשית ובטוחה של כוחות צה"ל  והמתיישבים.

תנאים אלה מבטאים את ההיגיון שהכתיב את שרטוט שטחי C כשהם מבטאים בפועל את מה שנחשב לתנאיי היסוד לפעולת צה"ל ולפריסת ההתיישבות היהודית בתפקידה הביטחוני.

באופן הזה, שטחי C מבטאים את המרחב שתפס רבין כנחוץ לקיומה ולהגנתה של מדינת ישראל - ביטוי לשאיפה ל"גבולות בני הגנה".

איומי יו"ש ובקעת הירדן למול איראן

העמידה על שימור ופיתוח תנאי ביטחון אלה במרחבי יהודה שומרון ובקעת הירדן צריכה להתקבל כתנאי הכרחי ראשון במעלה להבטחת ביטחון מדינת ישראל, חשוב יותר גם מחובת הטיפול באיום הגרעין האיראני.

באוגוסט 2022 ביטא מפקד משמרות המהפכה, חוסיין סלאמי (ראו תמונה משמאל), את הרעיון המרכזי למגמת הפעולה האיראנית נגד ישראל וכך הסביר:

"הפלסטינים מוכנים למאבק קרקעי. זו נקודת התורפה של ישראל. הטילים מצוינים להרתעה...אך הם לא משחררים את האדמות. יש להציב כוח רגלי על הקרקע ולשחררה צעד אחר צעד...אנשי חיזבאללה ופלסטין ינועו על הקרקע במבנה צבאי אחד."  

צבאות הטרור בגבולות מדינת ישראל, מצוידים כיום ביכולות מבצעיות שמציבות בפני מדינת ישראל איום מלחמה חדשני בכל הקשור ליכולות הפגיעה בעורף הישראלי. 

בהתלכדות לפעולה מקבילה בכלל הזירות, יחד עם תוכניות להתקפות רגליות במרחב הגבול, האיום הזה מגיע עד לכדי איום קיומי. העליונות הצבאית הישראלית מוצאת עצמה מאותגרת כפי שלא אותגרה מאז מלחמת יום הכיפורים.

במבט הזה, חיזוק ופיתוח ההתיישבות ביו"ש ובבקעת הירדן הם מרכיב משמעותי במניעת היווצרות זירת מלחמה בגבולות 67, שתיהפך חלילה לזירת מלחמה ראשית למול ערי רצועת החוף וגוש דן.

מה השתנה מאז אוסלו 1993

מאז סתיו 1993, העולם השתנה ובתוך כך השתנו מאוד תנאיי הרקע להסכמתו של ראש ממשלת ישראל באותם ימים יצחק רבין, להיכנס אל מגמת הסכם אוסלו. ביסוד הסכמתו ניצבו מספר הנחות יסוד.  הן לא נוסחו במפורש במסמך מגובש, אולם הן כוננו באותם ימים את תודעת מקבלי ההחלטות וההנהגה בעולם המערבי. להלן ההנחות:

• בריה"מ ועמה ברית ורשה קרסו. תם באירופה איום המלחמה הקרה. גרמניה אוחדה. ארה"ב זכתה למעמד מעצמתי הגמוני חסר תקדים והעולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי.  על סף העידן החדש, בהתרחקות איום המלחמה, באווירת התקווה, הכריז ההוגה פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה".
• הרעיון הקומוניסטי במזרח אירופה גווע. ההיגיון הכלכלי המערבי, בין בדרכו הקפיטליסטית בארה"ב ובין בדרכו הסוציאל-דמוקרטית במערב אירופה, נראה כהגיון מנצח.  השגשוג הכלכלי בעולם המערבי, בשילובו בערכי חרות וזכויות אדם בחברה פתוחה, הדהד כבשורת גאולה אנושית.
• התהוות האיחוד האירופי, בהסכמי שיתוף ובפתיחת הגבולות למעבר חופשי בין מדינות האיחוד - אמנת שאנגן - עיצבו באירופה תודעת מרחב חדשה. ציפו לחולל בכך מיזוג אנושי רב לאומי ורב תרבותי, שיציע מזור ופיוס לסכסוכים לאומיים, עתיקי ימים.  הסדר החדש במבטו אל העתיד, נתפס כביטוי מוחשי לאידיאל ההומניסטי של נאורות אוניברסלית.  הכיוון נראה מבטיח מתוך האמונה הקאנטיאנית, שאחת שאדם יצא מן החושך אל האור, שוב לא ירצה לחזור אל החושך. הממד האוניברסלי בהגיון זה בישר כי במוקדם או במאוחר יצטרפו למגמת היציאה אל האור, כל יתר תושבי תבל.
• הערבים היו באותה עת בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה ביותר לאחר הניצחון האמריקאי על עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקאית נכחו לא רק בממד הטכנולוגי, אלא גם ביכולת הנהגת צבא הקואליציה, שכלל גם כוחות משלוח ערביים: מצריים, סעודיים וסוריים. גם יאסר עראפת וגם המלך חוסיין, שתמכו בסאדם חוסיין נשיא עיראק, נקלעו לאחר תבוסת צבא עיראק במלחמה, למצב משברי.  מצב כזה ידוע באסלאם בכינוי "מארחלת אל איסתדעף" ופירושו: "שלב חולשה".  במסורת אבותיו, המאמין המוסלמי יודע להכיר מצביי חולשה והוא מצווה להכיל בסבלנות (סאבר), בהסתגלות המתאימה עצמה לתנאיי החולשה. במצב תודעת החולשה, נסללה הדרך להסכמת מנהיגי אש"פ לתהליך אוסלו.
• גם החברה הישראלית באותן שנים, עברה שינויים משמעותיים. בתהליך מואץ של היפתחות למגמות הכפר הגלובלי, עברה החברה הישראלית מתודעת חברה מגויסת, אל חברה ליברלית, בחתירה אינדיבידואלית למימוש עצמי. באווירת השיר מאותם ימים "אנו ילדי חורף 73", במילותיו המתריסות "הבטחתם יונה עלה של זית", נוצרה הכרה מנהיגותית בצורך להסדיר הסכמי שלום, רגע לפני שכוח ההקרבה של הנוער הישראלי יימוג.

בהצגה זו של הנחות היסוד ראוי לבחון את תקפותן בתמורות הזמן.  אכן, המון השתנה מאז ימיה הראשונים של בשורת אוסלו, ובהתאם ההנהגה והחברה הישראלית נדרשות להפקת לקחים וליצירת סיפור ישראלי חדש ועדכני.

קץ עידן השלום

השינוי המשמעותי ביותר מימי ראשית הסכמי אוסלו, טמון בשינוי מעמדה של ארה"ב. בחלוף השנים, עוצמתה המעצמתית של ארה"ב, במיוחד בנוכחותה במזרח התיכון, הלכה ונחלשה ואילו רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי רב השפעה.

למרות בשורת השלום הגלובלית, מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו ברחבי העולם, בהגיון חדש שאמנם היה שונה מאיום המלחמה הגלובלית כפי שהוכר מעידן המלחמה הקרה, אך טילטל בלי הרף את יציבות העולם.

במבט גלובלי, כוחות אסלאם ראדיקליים, מאפגניסטאן ועד תימן, סוריה ולוב למדו כיצד למרות נחיתותם ודווקא בכוח נחיתותם, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב כה זקוק לה. הטלטלה במזרח התיכון חוללה גל פליטות ההולך ומציף את מדינות אירופה, מאיים על כלכלתן, על זהותן התרבותית ועל השיגי מגמת הגבולות הפתוחים. 

התפנית הדרמטית התרחשה בפברואר 2022, עם פריצת המלחמה הרוסית באוקראינה, כמלחמה קשה ומתמשכת מרובת הרג וחורבן על פתחה של אירופה המשגשגת.

לפי שעה המלחמה מתנהלת על אדמת אוקראינה, אבל אימת המלחמה עוררה מחדש חרדה קיומית גם בלב אירופה השלווה.

בחזרה למציאות...

חזרתה של המלחמה אל תודעת המערב, ערערה את התקווה לשלום סופי וקבוע בבשורת אחרית הימים, והשיבה אותה אל קרקע המציאות הריאלית. 

אחר שהתפתו עשרות שנים, לצמצום מקיף בצבאותיהן, נדהמו מדינות אירופה להיווכח - עם פריצת המלחמה - עד כמה הן חסרות כל יכולת להגנה עצמית. בתגובת הלם, במיוחד בגרמניה ופולין, פנו למאמץ מהיר לבניין מחודש של הכוח הצבאי. תקציבי העתק שהוסטו לרכש מואץ של אמצעי לחימה, יפגעו ללא ספק בתקציבים שהיו מוקצים בעשורים האחרונים לצרכי החברה והרווחה.

בהתהוות הזו ראוי גם למדינת ישראל לחשב דרכה מחדש!

השלום שביקשה ישראל במהלך שנות ה-90, כולל תהליך אוסלו, התבסס במידה רבה על אווירת השלום הגלובלי שאחזה אז בעולם. בהשראתה, התגברה בישראל השאלה "עד מתי נחיה על חרבנו?" אלא שבינתיים גם מדינות אירופה המערבית, שבות אל חובתן הקדומה להחזקת החרב. גם אם המלחמה תסתיים במהלך החודשים הקרובים, אירופה לא תשוב במהרה אל שלוותה הקודמת.

כשרוחות המלחמה מאוקראינה חודרות גם למזרח התיכון, ומתבטאות גם בהלכי רוח ובהתגברות טרור בזירה הפלסטינית, ראוי למדינת ישראל לבחון לעומק את תקפות הנחות היסוד עליהן הושתתו בשנות ה-90 מגמות ההסדרים והסכמי השלום. בוודאי מומלץ לבחון מחדש את היקף הכוח הצבאי והאמצעים הנדרשים למדינת ישראל להגנת קיומה וביטחונה.

חשיבות העומק הטריטוריאלי

מרחביה הענקיים של אוקראינה, מלמדים שוב את השיעור הבסיסי על מידת חיוניותו של עומק טריטוריאלי. ל"מומחים צבאיים" במדינת ישראל שנטו בשנים האחרונות להמעיט בערכו של המרחב, כתנאי הכרחי לגבולות בני הגנה, מומלץ לבחון מחדש את עמדתם.

לעצם התמשכות המלחמה באוקראינה ללא סיום הנראה באופק - בהיעדרות מנופי ההשפעה לסיומה - יש משמעות להערכת המצב הישראלית. בתפיסת הביטחון שגיבש בן גוריון בתום מלחמת העצמאות, הונחה הציפייה הקריטית להכרעת המלחמה ולסיומה בזמן קצר. מלחמה מקיפה רב זירתית ועצמתית  הולכת ומתמשכת ללא מנופי סיום, היא איום קשה ביותר למדינת ישראל.

לסיכום

בהתהוות החדשה, בתפנית גלובלית אל סדר עולמי חדש חסר יציבות, ראוי למדינת ישראל לחשב דרכה מחדש בעיניים פקוחות. בתפנית הזו, משהו מהותי חייב להשתנות בבסיס הערכת המצב האסטרטגית, להמשך קיומה של מדינת ישראל.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית' ביחס למערבית;
• הרחבת המושג: 'דינאמיות';
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה';
• אוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים;
• אוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א;
• אוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים;
• הרחבת המושג 'התהוות';
• הרחבת המושג: 'מנוף השפעה';
• הרחבה על תפיסת הביטחון הישראלית;
• אוסף מאמרי עצמאות וזיכרון.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על פרדיגמת חשיבה מזרחית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2021), מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/5/21.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/9/18.
• יחזקאלי פנחס (2014), התהוות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מנוף השפעה: הדרך להשיג הרבה בפחות…, ייצור ידע, 25/12/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), תפיסת הביטחון הישראלית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/12/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 13/4/18.