גדעון טרן: בשדות הזיכרון של מלחמת יום הכיפורים

תקציר: "... את הקורס לא סיימנו. את דרגות הקצונה העניק לנו מפקד החטיבה, גבי עמיר, ברשת הקשר, כשדהרנו על הכביש לגזרה הצפונית: '"'כאן 20 (כינויו של מפקד החטיבה בקשר, פ"י), כל הצוערים מרגע זה סג"מים (סגני משנה, פ"י), סוף'"'. אל"ם במיל' גידי טרן, על קורס קציני השריון המפורסם (קק"ש), שסיומו נקטע על ידי מלחמת יום הכיפורים.

[בתמונה: גדעון טרן בסערת מלחמת יום הכיפורים. הדרגות - שמעולם לא הוענקו באופן רשמי - צויירו בטוש על החולצה... המקור: פייסבוק]
[בתמונה: גדעון טרן בסערת מלחמת יום הכיפורים. הדרגות - שמעולם לא הוענקו באופן רשמי - צויירו בטוש על החולצה... המקור: פייסבוק]

[לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

אל"ם במילואים גדעון גידי טרן (ראו תמונה משמאל), מבכירי המדריכים במכללה לביטחון של צה"ל לשעבר. בעל סוכנות היעוץ ליבה - עיצוב וליווי תהליכים פדגוגיים וארגוניים.

אל"ם במילואים גדעון גידי טרן (ראו תמונה משמאל), מבכירי המדריכים במכללה לביטחון של צה"ל לשעבר ואיש חינוך ותיק. בעל סוכנות היעוץ ליבה - עיצוב וליווי תהליכים פדגוגיים וארגוניים.

גידי היה אחד מצוערי קורס קציני השריון המפורסם (קק"ש), שסיומו נקטע על ידי מלחמת יום הכיפורים, ושדרגות הקצונה הוענקו לבוגריו ברשת הקשר, במהלך הדהרה אל הקרב. 16 מצוערי הקורס הזה לא שבו מן המלחמה... לאחרונה הוציא אל"ם טרן ספר זיכרונות בשם: "נתנה תוקף. בשדות הזיכרון". המאמר לקוח מתוך פרקי הספר הזה.

*  *  *

באוקטובר 1973 הייתי בן 20, צוער בקורס קציני שריון, ממש לפני סיומו של הקורס. חלק מהחבורה המופלאה של צעירים, קק"שניקים נמרצים, אלופי האלופים, עם המון ביטחון עצמי מלאים, בתחושת עוצמה. ילדים בני 20 שאו-טו-טו הולכים לקבל לידיהם מחלקת טנקים, ומרגישים שהם הטובים ביותר. היינו בטוחים שעם יד קשורה לאחור, אנחנו מעיפים את כל הערבים לכל הרוחות; שאין במזרח התיכון כולו לוחמי שריון טובים מאיתנו... (ע' 59).

[בתמונה: כריכת ספרו של אל"מ גדעון טרן: "נתנה תוקף בשדות הזיכרון", שראה אור בהוצאה עצמית ב- 2022. כל הזכויות שמורות למחבר]
[בתמונה: כריכת ספרו של אל"מ גדעון טרן: "נתנה תוקף בשדות הזיכרון", שראה אור בהוצאה עצמית ב- 2022. כל הזכויות שמורות למחבר]

הקורס היה מתוכנן לצאת ביום שישי לחופשת יום כיפור בבית. ביום חמישי החלו להגיע שמועות על כוננות... (ע' 59). בבוקר יום שישי בעודנו במשטח הטנקים, מטפלים בסגירתם, לקראת היציאה לחופשה, מגיע בריצה יגאל - מש"ק החומר של הקורס - וקורא לנו לשוב במהירות למגורים. "יש כוננות יורדים לסיני" אורזים את החגור ל'עוזי', עם חמישיית מחסניות; וכן סרבל, משקפת, מצפן וכלי רחצה בפק"ל. משאירים את כל הציוד הצבאי והפרטי בחדרים - הרי תוך יומיים-שלושה תסתיים הכוננות הזאת, ואנחנו חוזרים - ונוסעים לשדה התעופה בחצרים...

נוחתים לפנות ערב בשדה התעופה בביר-תמדה שבמרכז סיני (ראו מפה למטה משמאל). בצמוד לו נמצא ימ"ח טנקים, שעליהם אנחנו אמורים לעלות... (עמ' 62-61).

[בתמונה: צומת ביר תמדה... קרדיט: סוכנות צילומי עיתונות י.פ.פ.א / אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית / CC BY 4.0]
[בתמונה: צומת ביר תמדה... קרדיט: סוכנות צילומי עיתונות י.פ.פ.א / אוסף דן הדניהספרייה הלאומית / CC BY 4.0]

מכת פתיחה

[בתמונה: מפת סיני. ביר תמדה מודגשת. המפה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי NordNordWest. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

סביב השעה 1330, התחלנו לעשות תיאום כוונות למערכות הכינון והנשק שבטנק. ללא מתח. בשלווה ובנחת. בעודי מצמיד את צלב החוטים עם מעט גריז ללוע התותח, אני מזהה מרחוק רביעיית מטוסים מתקרבים לעברנו. בליבי מתרוננת השמחה, על כך שגם ל'כחולים' (כינוי לי אנשי חיל-האוויר) "שתו" את יום כיפור, ולא רק לנו, ה'ירוקים'. ואז, מישהו מהחבר'ה צועק: "זה מיגים, זה מיגים!". הוא טעה. אלה היו מטוסי סוחוי. כנראה נרדם בשיעור על זיהוי מטוסי אויב. המטוסים חולפים בגובה נמוך מעלינו. אני מזהה בבירור את סמל חיל האוויר המצרי... מה קורה פה?... (ע' 64).

[בתמונה: מפת סיני. ביר תמדה מודגשת. המפה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי NordNordWest. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אנחנו קופצים על הטנקים, והמטוסים שבים. והפעם, הם משגרים עלינו רקטות, ומטילים פצצות על מסלולי שדה התעופה. אני יורה לעברם צרורות ארוכים, שלא ממש מתקרבים אליהם. הם נעלמים, ומשאירים אותנו בתוך מהומת אלוהים. טנקים פונים לכל הכיוונים. הפתעה גמורה. אנחנו במרחק של עשרות קילומטרים מן התעלה (תעלת סואץ, פ"י). איך הגיעו עד לכאן מטוסים מצריים, מבלי שהופלו בדרך? ... (ע' 64).

תדרי רשת הקשר עדיין אינם מיוצבים. אני מנסה לקרוא ב"מוסקיטו" אפיק חירום חש"ן (תדר חירום של חיל השריון, פ"י), אבל הרשת חסומה בבליל ניסיונות לדבר בה. למי פונים? בלגן לא נורמלי. זה נראה כמו מחזה של עדר פילים מתרוצצים, מעלים אבק. אני מזהה את הטנק של המ"פ (מפקד הפלוגה, פ"י) ומנסה להיצמד אליו. "חיקוי המפקד". עולים על ה"שחור" (הכביש בסלול, פ"י) דבר שאסור בימים כתיקונם. בשמיים מתנהלים קרבות אוויר. מטוסים נופלים בוערים. קשה להבחין, אם הם שלנו או שלהם. זה נראה כמו בסרטים על מלחמת העולם השנייה (ע' 64).

את הקורס לא סיימנו. את דרגות הקצונה העניק לנו מפקד החטיבה, גבי עמיר, ברשת הקשר, כשדהרנו על הכביש לגזרה הצפונית: "כאן 20 (כינויו של מפקד החטיבה בקשר, פ"י), כל הצוערים מרגע זה סג"מים (סגני משנה, פ"י), סוף" (ע' 64).

[בתמונה - דרגות סג"ם: "כל הצוערים מרגע זה סג"מים"... בהיעדר דרגות, הן צויירו על החולצות. ראו את התמונה שבראש המאמר.... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי IDF_segen_mishne.svg: Gal m. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[בתמונה - דרגות סג"ם: "כל הצוערים מרגע זה סג"מים"... בהיעדר דרגות, הן צויירו על החולצות. ראו את התמונה שבראש המאמר.... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי IDF_segen_mishne.svg: Gal m. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

ככל שהתקרבנו לתעלה שמעתי יותר ויותר ברשת הקשר את הזעקות של המעוזים: "למה אתם לא באים לחלץ אותנו?... עולים עלינו... שורפים אותנו... כולם במעוז נהרגו, מה לעשות? קריאות נואשות וקוראות לב מילאו את רשת הקשר. זה בלתי נתפס. מה קורה פה? (ע' 65).

אנחנו מתקדמים על 'דרך הפלסטיק' (דרך שעוגנה באזור הבוצי עם רצועות פלסטיות עם שכבות חול, פ"י) שעל השרטון, בין הביצות, בדרך למעוז בודפשט. נורים אלינו כדורי אש אדומים... האם אלה טילים?... חוטפים פגיעות בשני טנקים. מפקד הכוח, לפידות - שהיה גם מפקד קורס קציני השריון שלנו - קורא בקשר ל'בודפשט' שיחדלו לירות עלינו. מהמעוז ענו, שלא הם אלה שיורים, אלא כוח קומנדו מצרי, שנחת מהים והתמקם על ציר 'מכפלת', בינינו ובין המעוז. שני טנקים נפגעים, ואנחנו נסוגים לאחור (ע' 65).

כשמתפזרים ערפילי הבוקר, אנחנו מזהים כוח מצרי ממש בקרבתנו, נע על שפת הים. אנחנו מסתערים. אני יורה לעברם ממש כמו אל מטרות הקרטון באימונים, פוגע בכולם. הרוגי אויב ראשונים, שאני רואה מקרוב. אין זמן לעכל את המראות (ע' 65).

ושוב מנסים לחבור למעוז נעים על רצועת החוף הצרה, בין הים לביצה. יש בשטח מוקשים, שהקומנדו המצרי הניח על הציר. רק עברנו את הטנקים - שנפגעו אתמול בלילה בניסיון הפריצה הראשון - ושוב משוגרים לעברנו מטחי טילים. אני לא מצליח לזהות היכן ממוקמים המשגרים (עמ' 67-66).

אין כלל אפשרות לתפוס עמדות. אנחנו נעים על השטח המישורי של חוף הים. הטנק של אפרים נפגע. אריק נפצע. אני מעלה אותו אליי לטנק, משכיב אותו על תקרת הצריח. רק שלא יאבד את ההכרה (ע' 67).

יש הרבה חוט תייל דקים על הצריח. כנראה שעל חוטי ההנחיה של הטילים שנורו אלינו. אין לנו כל מושג אודות הטילים הללו ויכולותיהם. מעולם לא שמעתי עליהם דבר. הפתעה מוחלטת, שלא התכוננו אליה באימונים. כעת זה זמן הלמידה האינסטינקטיבית, ההישרדותית. צריך לפתח טכניקות היחלצות מהטילים האלה (ע' 67).

אנחנו 'משפרים לאחור', נסוגים. אפריים עלה על הטנק שלי. נוכח ההלם הראשוני והכאוס ששרר בגזרת הלחימה, אפריים השרה עלינו ביטחון רב, אהודות לקור רוחו ולאישיותו הקורנת. נלחמנו יחד כצוות במשך כמה ימים, עד שהוא מונה למפקד פלוגה (ע' 67) ...

[בתמונה: מעוז בודפסט אחרי הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים. הצילום מחצר המוצב לכיון צפון-מערב, בצד שמאל - הבונקר של חיל הים, בצד ימין - אחד הנברונים (תותחי ארטילריה בתוך בונקר). התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אלי חן / דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

עוד ניסיון, ושוב אנחנו לא מצליחים לחבור למעוז. זה בלתי נתפס. תחושה מרה של תסכול עמוק, ועלבון צורב. המצרים יותר טובים מאיתנו???... חטפנו אגרוף בפנים. נפלנו לקרשים... הבנתי, שהבלאגן לא נורמלי, אבל לא ידעתי עד כמה הוא גדול. ביום השלישי למלחמה כבר ברור שאנחנו בברוך היסטורי. הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן, כששמעתי בטרנזיסטור את הודעותיו הכוזבות של דובר צהל: "כוחותינו הדפו את המצרים אל מעבר לתעלה"... במיוחד בזוכרי את ההודעות הכוזבות של 'קול הרעם מקהיר', במלחמת ששת הימים (עמ' 68-67).

[בתמונה: עטיפת התקליט של קול הרעם מקהיר, שהונפק אחרי מלחמת ששת הימים. התמונה מובאת בשימוש הוגן]
[בתמונה: עטיפת התקליט של קול הרעם מקהיר, שהונפק אחרי מלחמת ששת הימים. התמונה מובאת בשימוש הוגן]

אני מביט לשמיים ורואה את השובלים הלבנים של טילי הנ"מ המצריים, הפוגעים במטוסינו. נו, מה קורה פה? (ע' 67) ...

איפה הם אותם חיילים מצרים, שברחו יחפים בדיונות בסיני, כשהם רעבים וצמאים, חסרי אונים וחסרי נשק, שעליהם סיפרו לנו במורשת הקרב של ששת הימים? מולנו ניצבים עכשיו לוחמי אויב נחושים, דבקים במשימתם, יודעים להילחם ולא מוותרים. הצבא המצרי של 1973 הוא לא הצבא של 1967 המצרים הם חיילים טובים ואמיצים משחשבנו (ע' 69).

[לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

    נושאים להעמקה

    מקורות והעשרה

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *